חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1981 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת וישב, י"ט בכסלו ה'תשפ"ה, (20/12/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1981 - כל המדורים ברצף
כולנו זקוקים לאור הפנימי
יש חדש
מדוע שוב התעורר קטרוג?
יוסף ומידת הביטחון
מצווה בלי ניסים
מה משותף לאור ולחִיוּת
שפה נקבעת לפי הרוב
"בעל התניא חזק מכולם"
רציתי לשאול
חנוכייה כשרה
"חייהם של לומדי תניא משתנים"

מס' 1981, ערב שבת-קודש פרשת וישב, י"ט בכסלו ה'תשפ"ה (20.12.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

כולנו זקוקים לאור הפנימי

י"ט בכסלו הוא חגו של כל יהודי, מכל חוג ומכל עדה. זה חג של כל מי שנהנה מאורה ומהשפעתה של תורת החסידות

בכל רחבי העולם יתקבצו המוני יהודים בימים י"ט-כ' בכסלו, לחגוג את חג הגאולה של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך. כבר יותר ממאתיים ועשרים שנים נחוג חג הגאולה, ולחו של החג לא נס. הוא נחוג מדי שנה בשמחה מחודשת ומתוך תחושה עמוקה של אקטואליות. ואולי זה אחד המאפיינים של חג אמיתי ונצחי.

רבנו הזקן אמר לאחר גאולתו: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב". ואכן, אלפי ההתוועדויות של חג הגאולה, שמתקיימות בכל מרחבי תבל, הן עדות חיה להתגשמות דבריו הקדושים.

הגחלת בוערת

י"ט בכסלו איננו חג גאולתו האישית של רבי שניאור-זלמן. גם לא של חסידי חב"ד בלבד, ואף לא של תנועת החסידות בלבד. זה חגו של כל יהודי, מכל חוג ומכל עדה. זה חג של כל מי שנהנה מאורה ומהשפעתה של תורת החסידות – ואין מי שלא זכה ליהנות מאורהּ ושפעהּ.

כיום קל לראות את התחייה שהביאה החסידות ליהדות כולה. היא שהציתה בימינו את אש ההתחברות למקורות בלב המוני יהודים בעולם כולו. אכן, אש הבעש"ט מחממת את הלבבות ושומרת על הגחלת עד היום הזה.

דרכיה של החסידות – שנתפסו בשעתו כחידוש ועוררו עליהן מחלוקת והתנגדות קשה – נתקבלו, למעשה, בכל שדרות היהדות. דיי אם נזכיר את הדבקות בצדיקים, ההתלהבות בתפילה, השירה והשמחה, ההידור במצוות, ההקפדה על טבילה במקווה, ועוד מרכיבים שנעשו כיום נחלת הכלל. גם תפיסותיה העקרוניות של החסידות בענייני אמונה והשקפת עולם יהודית נתקבלו למעשה בתפיסה היהודית הכללית.

באהבה ובמאור פנים הצליחה החסידות לרפא את פצעי העם. בזכות אימוץ דרכיה ורעיונותיה, הצליחה היהדות הנאמנה להשתקם מהמכות הקשות שספגה מתנועת ה'השכלה' וממגמות הרפורמה למיניהן. במקומות שבהם שלטה החסידות, לא הצליחו מגמות זרות אלה להכות שורש.

נשמח ונתחזק

י"ט בכסלו הוא אפוא החג של כולנו. ביום הזה קיבלה החסידות 'אור ירוק' מן השמיים לפרוץ החוצה. ביום הזה החלה להתממש נבואתו-הוראתו של המשיח לבעש"ט (בעליית הנשמה הידועה): "יפוצו מעיינותיך חוצה".

חג הגאולה מעורר את כולנו לזכור כי החסידות היא התגלות של חלק בתורה, החיוני לכולנו. כשם שבאה העת שבה נתגלו המשנה והגמרא, ספרי הראשונים וקבלת האר"י ז"ל – כך הגיע זמן שבו החל להתנוצץ אורו של משיח, וניתנה לנו האפשרות לטעום ממכמניה של פנימיות התורה.

החסידות מיועדת לכל אחד ואחת. לפשוטי עם ולגאוני עולם, לתלמידי-חכמים ולאנשי עמל. היא מחיה את הנשמה; מרווה את הדעת בהבנה מעמיקה בגדולת הבורא, ובעומק משמעותן של התורה ומצוותיה; מפיחה שמחה והתלהבות בעבודת הבורא. היא החיוּת הפנימית בחיי היהדות.

נשמח כולנו בחג הגאולה, נתוועד יחדיו באהבה וברֵעות, ונאחל איש לרעהו, כמנהג החסידים: חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו.


באה העת לגלות. רבי שניאור־זלמן מלאדי (ציור: תפארת)

  יש חדש

איפה תתוועדו בחג הגאולה?

בימים י"ט-כ' בכסלו יצוין חג הגאולה של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, ממאסרו ברוסיה הצארית בשנת תקנ"ט (1798). בבתי חב"ד ובקהילות חב"ד ברחבי הארץ והעולם נערכות התוועדויות להתחזקות רוחנית ולהתחברות לאור הפנימי של החסידות. הציבור מוזמן לשאוב מאור החסידות.

עשו לכם בניין מדליק

צעירי חב"ד קוראים לציבור הרחב להצטרף למבצע 'בניין מדליק'. ערכה מיוחדת תאפשר לכם להזמין את כל השכנים בבניין לפעילות חנוכה ולהדלקת נרות משותפת. באתר chabadisrael.co.il (חב"ד ישראל) תוכלו להזמין ערכות יצירה לילדים ואביזרים לקישוט הלובי של הבניין באווירת חנוכה, וכמו-כן חנוכיות גדולות בגובה מטר.

שבוע החסידות הארצי

רשת החינוך של חב"ד, 'אהלי יוסף-יצחק ליובאוויטש', מכריזה על 'שבוע החסידות הארצי' בכל מוסדותיה, שיתמקד השנה בתחום הצדקה. עשרות אלפי תלמידי ותלמידות הרשת ילמדו על ערך הצדקה בחסידות, ויופעלו בשלל פעילויות הקשורות לצדקה, בשאיפה להפנים את הערך הזה ואת חשיבותו.

  שלחן שבת

מדוע שוב התעורר קטרוג?

מאסרו של אדמו"ר הזקן, שהסתיים בחג הגאולה י"ט בכסלו, אמנם נגרם העקבות עלילה כוזבת על מרידה במלכות, אך מאחוריה עמד קטרוג רוחני כנגד הרבי, על שהוא מגלה יותר מדיי את פנימיות התורה, תורת החסידות, המבוססת על תורת הנסתר.

בעת המאסר זכה אדמו"ר הזקן לביקור של רבו, המגיד ממזריטש, והבעל־שם־טוב, מייסד תנועת החסידות, והם אמרו לו שמאסרו נובע מהקטרוג שהתעורר עליו למעלה. שאל אותם הרבי אם עליו לחדול מפרסום החסידות, והם השיבו, שמכיוון שהתחיל בכך, לא יפסיק, ואדרבה, יגביר את ההפצה.

משל כמענה

למעשה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שאדמו"ר הזקן התמודד עם קטרוג מעין זה. עוד בהיותו תלמידו של המגיד אירע פעם אחת שאחד מתלמידי הבעש"ט ראה דף שעליו נכתבו דברי חסידות מתגלגל במקום לא טהור, וראה בכך תוצאה של זילות שגרמה ההפצה של תורת החסידות. קפידתו עוררה קטרוג בשמיים, ואז אדמו"ר הזקן הסיר את הקפידה על-ידי משל:

בנו היחיד של מלך חלה במחלה אנושה והרופאים לא מצאו לה מזור. בא חכם אחד ואמר שהתרופה היחידה טמונה באבן היקרה שבכתר המלך, ואם יטחנו אותה לאבקה ויכינו ממנה שיקוי שיינתן לבן המלך – יש תקווה שטיפה אחת תיכנס פנימה ותציל את חייו.

מדוע התעוררה השאלה

בנמשל, הבן החולה הוא עם ישראל, ש'חלה' ברוחניות עם ירידת הדורות וקושי הגלות, וכדי להצילו יש 'לשחוק' את היהלום שבכתר – תורת הנסתר – גם כשיש חשש של זילות בה. ואכן, הדברים האלה ביטלו את הקטרוג שנוצר על דרכו של המגיד.

נשאלת אפוא השאלה, מדוע שנים לאחר מכן, בהיותו במאסר, העלה הרבי את השאלה שאולי עליו לחדול מהפצת החסידות, בשעה שהוא עצמו הוכיח את נחיצותה לעם ישראל!

בזכות מסירת הנפש

התשובה נעוצה בחידוש המיוחד שחולל אדמו"ר הזקן בגילוי תורת חסידות חב"ד, באופן שתהיה מובנת בשכלו של האדם. החידוש הזה עורר קטרוג חדש, שכן במשל בן המלך מודגש שדיי בטיפה אחת שתיכנס לפיו של בן המלך כדי להצילו, ואילו כאן אין הרבי מסתפק ב'טיפה', ברעיון אחד, באמרה נקודתית, אלא הוא מרחיב את החסידות למשנה סדורה, הנתפסת היטב במוחו ובשכלו של כל אדם.

על כך אין המשל מבן המלך החולה נותן את המענה המספק. בעקבות זאת התעורר קטרוג רוחני חמור יותר, משום שהרבי הרחיב את הפצת פנימיות התורה למדדים גדולים הרבה יותר. מהקטרוג הזה נוצר המאסר, אבל רבותיו של אדמו"ר הזקן אמרו לו שמכיוון שמסר את נפשו והחל במלאכה, לא יעצור אלא אדרבה, יוסיף בהפצת פנימיות התורה. מהדברים עולה קריאה לכל אחד ואחד לפעול בהפצת מעיינות פנימיות התורה, וכמובן ללמוד אותה בעצמו בהרחבה ובאופן של 'חוכמה, בינה ודעת'.

(תורת מנחם, תשמ"ו, כרך ב, עמ' 199)

  מן המעיין

יוסף ומידת הביטחון

מפני שתלה בו

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ,כג). "מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר (תהילים מ) 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים'".

(רש"י)

שכחה לאחר שנה

"ולא זכר – בו ביום. וישכחהו – לאחר מכן" (רש"י). אנו קוראים את פרשת זכור פעם אחת בשנה בלבד, משום שנאמר (תצא כה,יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח", ושכחה היא לאחר י"ב חודש, כדברי חז"ל (ברכות נח) "במת שנשתכח מלב לאחר י"ב חודש". וזה "לא זכר" – מייד, "וישכחהו" לאחר מכאן – לאחר י"ב חודש.

(מיני תרגימא)

מי שכח

באמת יוסף לא שם את ביטחונו בשר המשקים, ומילת "וישכחהו" אינה מוסבת על שר המשקים אלא על יוסף, ששכח את שר המשקים ולא תלה בו תקוות.

(בינה לעיתים)

שכחה מכוונת

"ולא זכר" – העדר זיכרון שלא בא על-ידי פעולה מסוימת; "וישכחהו" – שכחה הנובעת ממעשים שנעשו כדי להשכיח את הדבר, כדוגמת "ונשכח כל השבע בארץ מצרים", מחמת שנות הרעב.

(הצמח צדק)

למעלה מאביו

יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר מפני שתלה תקווה בשר המשקים, שיפעל למענו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אבינו שלח מנחה לעשיו כדי לרצותו? אלא ששורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולא היה לו להקיש מהתנהגות אביו על התנהגותו הוא.

(אור התורה)

ידע והכיר

מנין לנו שיוסף ידע את מעלתו הנשגבה? אלא בהכרח שיוסף ידע את שורשו הנעלה, שהרי ענייני עולם הזה לא הטרידוהו גם בשעה שעסק בהם, והוא ידע שגם בעת עסקו בענייני העולם היה קשור בדבקות לאלוקות.

(ספר המאמרים תרע"ז)

חוש אסור לאבד

החסיד הנודע ר' הילל מפאריטש נשאל: אכן יוסף, להיותו בדרגה עליונה כל-כך, לא היה צריך לעשות 'כלי' בדרך הטבע להצלתו, אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כזאת ואינו טוב מאביו. השיב ר' הילל: חוש וכישרון אסור לאבד.

להשאיר משהו לביטחון

בנו של רבי מנחם-מענדל מרימנוב היה אביון גדול. הקציב לו אביו שלושה זהובים לשבוע לפרנסת ביתו. טען בנו: "בין כך ובין כך אתה נותן לי למחייתי, תן לי עוד שלושה זהובים ותהיה לי כל פרנסתי". "לא!", אמר לו האב, "אם אתן לך כדי פרנסתך כולה, אטול ממך חלילה את הביטחון בה' יתברך".

  אמרת השבוע

מצווה בלי ניסים

החקירות של רבנו הזקן בימי מאסרו נערכו בבניין שבינו ובין מבצר הכלא הפריד נהר. פעם אחת, כשהרבי הועבר לשם בסירה, רצה לקדש את הלבנה, וביקש מהשומר לעצור את השיט לכמה רגעים. השומר סירב.

אמר לו הרבי: "אם ארצה, אוכל לעצור בעצמי את הסירה". ואכן, הסירה עצרה ולא זזה. הרבי קרא את המזמור 'הללו את ה' מן השמיים', אך את ברכת הלבנה לא אמר, והסירה חזרה לשוט.

כשביקש הרבי שוב מהשומר לעצור את הסירה, תבע הלה תמורה. נתן לו הרבי ברכה בכתב ידו לאריכות ימים ולעושר. השומר עצר את הסירה והרבי קידש את הלבנה.

אחרי המאסר הסביר הרבי שלא רצה לקיים מצווה על-ידי ניסים.

  גאולהפדיה

מה משותף לאור ולחִיוּת

גּוֹלָה וּגְאוּלָּה. אנו מצפים לגאולה, שאמורה ליצור מציאות חדשה לגמרי. איך זה מתיישב עם "עולם כמנהגו נוהג"? הרבי מליובאוויטש מסביר שהדבר משתקף במילה 'גאולה', שעיקרה המילה 'גולה', אלא שנכנסת לתוכה ה'א' (הרומזת לאלופו של עולם), והיא ההופכת את ה'גולה' ל'גאולה'.

גם במהותה של החסידות מתקיים שילוב דומה. לכאורה היא לא חידשה דבר. התורה אותה תורה; המצוות אותן מצוות. ועם זה, החסידות חוללה מהפכה אדירה, החדירה רוח חדשה בחיי היהדות, עד שהם קיבלו דמות שונה לגמרי.

את ההסבר אפשר למצוא במכתב שכתב הרבי הרש"ב מליובאוויטש, לרגל חג הגאולה י"ט בכסלו. הוא כותב (אגרות-קודש שלו, כרך א, עמ' רנט) כי ביום הזה, שמסמל את פריצת דרכה של החסידות – "אור וחיוּת נפשנו ניתן לנו". שתי המילים האלה, 'אור' ו'חיוּת', ממצות את בשורתה של החסידות.

האור אינו מביא שום דבר חדש לחדר ואינו מוסיף מאומה על תכולתו. ועם זה, ההבדל בין חדר שבו שוררת עלטה לחדר מואר הוא דרמטי. אף מושג ה'חיוּת' כך. רוח החיים אינה מוסיפה מאומה על מה שכבר יש בגוף. אך איזה הבדל! שני המושגים הללו, 'אור' ו'חיוּת', ממחישים איך דברים יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה, בלי להוסיף דבר על עצם מהותם. כך בגאולה אמנם יהיה 'עולם כמנהגו', אבל גילוי ה'א' בתוכו ייצור עולם אחר לגמרי – עולם של גאולה.

טעימה מהרמב"ם

שפה נקבעת לפי הרוב

"כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג... אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג – הָלַךְ אַחַר הַמִּנְהָג וְאַחַר לְשׁוֹן רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם" (הלכות מכירה כח,טו)

לעיתים מתגלעות מחלוקות על פרשנות של ביטויים בשטרות וחוזים, כאשר מתברר כי אין הם חד־משמעיים אלא ניתנים לפרשנות.

בהלכה זו הרמב"ם מציב כלל יסודי, ולפיו כל אימת שהלשון מתפרשת בצורה מסוימת אצל רוב בני-האדם, ורק מיעוטם מפרשים אותה בדרך שונה – הדין נקבע על-פי הרוב.

לכאורה, בדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב. לדוגמה, הקונה שור ונמצא נגחן, כך שאינו ראוי לחרישה אלא לשחיטה – יכול המוכר לטעון שהמכירה נעשתה לצורך שחיטה בלבד, אף שרוב אנשי המקום קונים שור לחרישה. מדוע במקרה זה פוסקים לפי הרוב?

מתברר, שבכל הנוגע ללשון ושפה יש משמעות מכריעה לדעת הרוב. שפה, מעצם מהותה, נועדה לקשר בין בני-אדם. וכיצד נקבע פירושה של כל מילה? הווי אומר: לפי הסכמת האנשים.

אף אם בקרב מיעוט מסוים מקובל לפרש את המילה בדרך שונה, הרי ברור אף להם שלמעשה דבריהם מתפרשים לפי שפת המקום המקובלת. נמצא אפוא שבכל הנוגע לשפה, המיעוט כפוף לדעת הרוב.

לעומת זה, באשר למכירת שור – אם לחרישה או לשחיטה – הרי הדבר נקבע באופן אישי על-פי צרכיו הפרטיים של כל אחד ואחד, ואינו מושפע ממנהג הרוב. לכן בזה אין המיעוט בטל לרוב (ראה אבן האזל).

  מעשה שהיה

"בעל התניא חזק מכולם"

"הרגשתי שזה בדיוק הרגע. ידעתי מה אני עושה עכשיו. הרמתי את הקלרניט, סימנתי לקלידן, והתחלנו לנגן את ניגון ארבע בבות"

בעיניים כלות ראה שלמה פריימן את מחוגי השעון מתקדמים, ואת חוסר יכולתו למלא את הבקשה המיוחדת שנתבקש.

שלמה הוא נגן קלרניט וסקסופון, ובגיל צעיר נקשרה נפשו לניגון ארבע הבבות של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא. וכך הוא מספר:

בהיותי ילד רך לקחני אבי להילולת רבי שמעון בר-יוחאי במירון. עמדתי שם וצפיתי בהדלקת המדורה של חסידות תולדות אהרון. אחד מרגעי השיא של המעמד הוא שירת ניגון ארבע בבות של בעל התניא, המנוגן ביד אמן בידי ר' חיליק פרנק. לא הכרתי עד אז את המנגינה, והיא הקסימה את ליבי ושבתה את נפשי.

הייתי ילד עדין ורגיש, וביקשתי מאבי לקנות לי דיסק שבו מושר הניגון. מאז הניגון הושמע בביתנו בלי הפסקה. גם בכל החופות שערכו הוריי לילדיהם נוגן ניגון ארבע בבות. הוא למעשה הסיבה שדחפה אותי ללמוד לנגן בקלרניט, כי רציתי גם אני לנגן אותו כמו חיליק פרנק.

הסיפור שאתכבד לחלוק עימכם אירע לפני כמה חודשים, בחודש אב תשפ"ד, באולמי 'בית ברכה' שבביתר עילית. הוזמנתי לנגן בחתונה שבה שתי המשפחות הן משפחות ליטאיות חשובות, שראשיהן ממלאים תפקידים תורניים נכבדים. לקראת החופה ניגש אליי אבי הכלה וביקש לשתף אותי בדבר מה. היה ניכר עליו שהעניין נוגע לו מאוד.

"משפחתנו מצאצאי בעל התניא", אמר לי. "בכל החתונות של ילדינו עד היום ניגנו את ניגון ארבע בבות כאשר בני הזוג עמדו מתחת לחופה. לדאבוני, בחתונה הזאת המחותן אמר לי שזה מאוד לא מתאים לסגנון משפחתו, ואני נאלץ להתחשב בדעתו.

"אבל אם תוכל אולי להגניב איזה קטע, אפילו קטן, מהניגון, אודה לך מאוד. ידוע שבחופה באות נשמות הדורות הקודמים של החתן והכלה, וּודאי שנשמת סבנו הגדול, בעל התניא, תופיע בחופה. זה מאוד-מאוד חשוב לנו".

מנימת דבריו הרגשתי שהוא בא בעיקר לפרוק את ליבו לפניי, אבל גם הוא הבין שהסיכוי שהניגון ינוגן בחופה אינו גבוה.

הבנתי היטב לליבו. רגעי החופה הם רגעים נעלים ביותר, ואין מתאים מהניגון הזה להישמע במהלכה. מניסיוני כנגן אני יכול לומר שניגון ארבע בבות הוא דבר מיוחד במינו. נזדמן לי לנגן ניגונים רבים, מחסידויות שונות, אבל יש משהו ייחודי בניגון הזה, שמחשמל מייד את הקהל כולו. כבר בצליל הראשון, כאשר המנגינה מתחילה, אפשר לראות עיניים נעצמות, דמעות שמתחילות לזלוג ורעד שעובר אצל כולם.

אי-אפשר כלל להשוות זאת ללהיטים מזדמנים, שהריגוש שבהם זמני וחולף. ניגון ארבע בבות הוא מנגינה מרטיטה כל לב, שליחה לא נס מעולם. זו מתנה משמיים ממש, שאותה אני זוכה לבצע בדחילו ורחימו. העובדה שלמדתי תניא בישיבה ודאי מוסיפה לחיבור הרוחני עם בעל התניא.

אני חסיד זוויהל, והרבי שלנו מחבב מאוד את הניגון. הוא מורה לנגן את ארבע הבבות בכל סעודה שלישית, ומכבד אותי לנגנו בקלרינט בימי סגולה מיוחדים, כמו חנוכה ול"ג בעומר.


נגינת הנשמה. "המנגינה הקסימה את ליבי ושבתה את נפשי". שלמה פריימן

נחזור לחופה. היא החלה, וכצפוי נשמעו בה המנגינות המקובלות. לא היה זמן לשלב גם את ניגון ארבע בבות. לקריאת הכתובה הוזמן מורה הוראה חשוב, והחל להקריא אותה. לפתע עצר. שקט מוחלט השתרר. כעבור כמה רגעים לחש למחותנים: "יש כאן בעיה הלכתית. צריך לכתוב את הכתובה מחדש".

הרב ביקש מעוזרו להביא כתובה חדשה מהמכונית וקרא לעדים לבוא עימו לאולם לצורך כתיבת הכתובה מחדש.

הרגשתי שזה בדיוק הרגע. ידעתי מה אני עושה עכשיו. הרמתי את הקלרניט, סימנתי לקלידן, והתחלנו לנגן את ניגון ארבע בבות. לא ידעתי כמה זמן ייקח עד שהדברים יסתדרו, ופשוט ניגנתי את הניגון בנחת ובהתרגשות. לא היה צריך להיות בוחן כליות ולב כדי לראות כיצד הניגון המיוחד שובה את ליבם של כל הנוכחים, וכיצד תחושת רוממות אופפת את כל המשתתפים בחופה.

ממש בצליל האחרון, בדיוק כשסיימתי את כל המנגינה בשלמותה, ובעודי מחכך בדעתי מה לעשות כעת, נפתחו דלתות האולם והרב והעדים יצאו וכתובה חדשה בידיהם.

אבי הכלה לא יכול היה להתאפק וניגש אליי. "אתה רואה", לחש, "הסבא, בעל התניא, חזק מכולם"...

המשפחה הודתה לי מאוד על הבחירה שלי. כולם ציינו את ההתרגשות הרבה שאחזה בהם בעת הניגון. זה הפך להיות ממש נושא לשיחה במשפחה, שהצטערה תחילה על שלא התאפשר לה לנגן את ארבע הבבות בחופה, ולבסוף, בנסיבות ההשגחה העליונה, הניגון הושמע במלואו.

  רציתי לשאול

עם הרב אברהם יפרח

רב, משפיע ומשלוחי חב"ד בנתיבות

אני אברך כולל וכל שעותיי מוקדשות ללימוד התורה, ש"ס ופוסקים. האוּמנם עליי לפנות זמן ללימוד חסידות?

אם נבדוק מי היו תלמידיהם של אבות החסידות – הבעש"ט, המגיד ממזריטש, בעל התניא וכדומה – נמצא שהם היו גאוני עולם, תלמידי-חכמים עצומים; ובכל-זאת דבקו במאורי החסידות ושתו בצמא את תורתם, ורבים מהם נעשו מפיצי החסידות באזורי מגוריהם.

דווקא לומדי התורה יודעים להעריך את התרומה שלימוד החסידות מכניס בחייהם. העיסוק בתורה מקבל משמעות פנימית ועמוקה יותר, וכל הגישה לחיי התורה והמצוות נעשית חיה ומאירה יותר.

פתחנו בנתיבות כולל ערב ללימוד החסידות, ובאים ללמוד בו אברכים ההוגים כל היום בתורה. אני שומע מהם איך השתנו חייהם בעקבות הגילוי של אור החסידות. למשל, אברך אחד אמר לי: "כל החיים הרגשתי שאני קשור לתורה רק בצד השכלי שלי, ואילו הלב כאילו נשאר מחוץ לתמונה. כשהתחלתי ללמוד חסידות, הרגשתי איך הלב מתעורר ונדלק".

רבים משתפים אותי בגילויים שהתחדשו להם בתורת החסידות. אחד התוודה באוזניי: "בעבר חשבתי שחסידות זה 'ווארטים' נחמדים לשולחן שבת, ופה גיליתי תורה עמוקה, שנוגעת בכל הנקודות העדינות ביותר של המחשבה היהודית".

רואים בעין את התהליך שעובר על מי שנכנסים לכולל החסידות. בהתחלה הם מצטרפים כדי לטעום, ואט-אט החסידות תופסת אותם ושואבת אותם אל תוכה. אתה רואה אברכים שבאים בערב, ועל אף העייפות מסתערים בלהט על הלימוד. אמר לי אברך אחד: "אשתי שאלה אם אני לא עייף מכדי ללמוד בכולל ערב. אמרתי לה בחיוך, אף פעם לא שאלת אותי איך יש לי כוח לאכול ארוחת ערב כשאני עייף. החסידות היא המזון והאנרגיה שלי!".

  פינת ההלכה ומנהג

חנוכייה כשרה

שאלה: איזו חנוכייה כשרה ואיזו אינה כשרה?

תשובה: אפשר להדליק נרות חנוכה גם בלי חנוכייה. למשל, להצמיד נרות אל משטח כלשהו או אל אדן החלון. אך עדיף להדליק בחנוכייה, שהרי הנס נעשה במנורת המקדש.

מבחינת ההלכה, החנוכייה יכולה להיעשות מכל סוגי החומרים, ואולם יש עניין לעשותה נאה. מי שיכול – יעשנה מזהב; לא מזהב – לפחות מכסף; לא מכסף – מנחושת; ואם גם זה אינו ביכולת האדם – משאר חומרים.

חשוב בעיקר שהנרות לא יהיו קרובים זה לזה עד שייראו כיחידה אחת, כי אז אין יוצאים בהם ידי חובה כלל. המרחק שצריך להיות בין הנרות תלוי בעובי הפתילות, ומדובר בשני ס"מ לפחות.

חנוכייה בעלת קנים נפרדים, שמסודרים בצורה מעוגלת, יש מחמירים שלא להשתמש בה; וכמו-כן אם יש הבדלי גובה בין הקנים. את ה'שמש' מעמידים בגובה שונה, למעלה משאר הנרות, כדי שיהיה ניכר מספר הנרות שמדליקים בערב זה.

רוב הפוסקים פוסלים חנוכייה שנרותיה מאירים באור החשמל (נורת להט, וכל שכן ניאון או לד). לכן אין להדליק את נרות החנוכה בחנוכייה כזאת.

חנוכייה שיש לה קנים ארוכים, טוב שיהיו אלכסוניים, ולא – כמורגל – מעוגלים, בדומה למנורת המקדש, שעל-פי הציור שצייר הרמב"ם, וכמו-כן לפי רש"י ואחרים – היו קניה אלכסוניים ולא מעוגלים.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תרעא ס"ד, רמ"א ונו"כ. לקוטי שיחות כרך כא עמ' 169. אגרות קודש מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש כרך י עמ' רכח; שלו. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז עמ' שלו. 'החשמל בהלכה' ח"א פ"ג.

  חיים יהודיים

"חייהם של לומדי תניא משתנים"

ערב חג הגאולה י"ט בכסלו, חונך שליח חב"ד בנווה יעקב את הכולל החמישי שלו ללימוד תורת החסידות, ומתאר את התמורות שהוא רואה אצל תלמידי-חכמים שמתחילים ללמוד תניא

תעודת זהות. הרב מאיר-שלמה בוטמן (34), שליח חב"ד בשכונת נווה יעקב בירושלים ובאזור התעשייה עטרות. יותר מעשור פועל להפיץ את תורת החסידות באזור שליחותו, בעיקר על-ידי כוללים ללימוד החסידות, בדגש על לימוד ספר התניא.


"בני הדור שלנו מחפשים את העומק". הרב בוטמן

האוכלוסייה השתנתה. השכונה שלנו עברה שינוי גדול בעשור וחצי האחרונים. בתחילה פעלנו בעיקר עם האוכלוסייה הכללית בשכונה, אך זו הצטמצמה והלכה. בה-בעת הרחבנו את פעילותנו בהפצת תורת החסידות בקרב בני התורה.

כוללים לחסידות. זכינו להקים בנווה יעקב ארבעה כוללים ללימוד תורת החסידות. לומדים בהם אברכים תלמידי-חכמים מופלגים, שלצד תלמודם בנגלה של התורה באים לשתות ממעיינות הפנימיות.


כולל חסידות. "אופקים חדשים בהסתכלות של יהודי על הקב"ה ועל התורה"

תניא. הלימוד בכוללים מתמקד בתניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד. למה דווקא תניא? כי הוא הנשמה של תורת החסידות, ה'תורה שבכתב' של החסידות. מכל מילה בתניא אפשר להרחיב שיעור שלם, שפותח אופקים חדשים בהסתכלות של יהודי על הקב"ה, על התורה, על עצמו ועל העולם.

תשובות. לעיתים נדמה שדורנו רדוד מדיי ואינו מתחבר לספרי עומק, אבל האמת היא שבדיוק להפך – בני הדור שלנו מחפשים את העומק. בעל התניא כתב בהקדמה לספרו: "על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות... כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'". ואכן, הספר נותן תשובות לכל השאלות המעסיקות כל יהודי, ובכלל זה בן תורה. כיום התברכנו בשפע של ספרי ביאור על התניא, וכל מה שנותר הוא לפתוח ספר וללמוד.

שינוי. אני רואה במוחש כי מי שלומד בספר התניא עובר שינוי מהותי ומבורך בחייו. בכל שיעור או חברותא אני רואה את השינוי מייד ובפרט בטווח הארוך. החיים של הלומדים משתנים פשוטו כמשמעו.

יהודי. אתן דוגמה אחת. פרק ב של התניא נפתח במילים: 'וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל הִיא חֵלֶק אֱלוֹקַה מִמַּעַל מַמָּשׁ'. אני מתעכב על המילים האלה במשך שיעור שלם. יהודי אינו עוד נברא בעולם שנתנו לו הוראות ואסרו עליו לעשות כך וכך כדי 'לרצות' את אלוקים. להפך, מהותו של יהודי היא שיש בתוכו ניצוץ של בורא, ועל כן כל מהותו היא לקדם בעולם את החזון האלוקי. זה משנה את כל התפיסה של החיים שלנו כאן.

כולל חמישי. בימים האלה אנחנו עומדים לחנוך את הכולל החמישי ללימוד תורת החסידות באזור התעשייה עטרות, בלב המרכז המסחרי. הכולל יפעל בשעות הלילה – במסגרת משמרת כשרות שתתחלק בין לימוד החסידות לעבודת הכשרות.

גילוי הנשמה. בראשית פעילותי באזור התעשייה עטרות הכרתי יהודי מבוגר, יוסי שמו, שארגן מדי יום מניין של תפילת מנחה במפעל שלו, וגם נהג למסור שיעור בדף היומי. הצעתי לו שנעשה שיעור תניא פעם בשבוע אחרי מנחה, והוא התנגד לכך. בי"ט בכסלו באתי למנחה עם בקבוק משקה, ואחרי התפילה חילקתי למתפללים 'לחיים' והסברתי להם בקצרה את משמעות היום. העליתי שוב את ההצעה והפעם יוסי הסכים, אך הוסיף: "אני כבר בן שמונים, ואותי לא תצליח לשנות". כך התחיל שיעור התניא במשרדו. כעבור שנתיים התפרסמה כתבה על שליח בחו"ל שפגש 'גורו' והתברר כי הוא יהודי. השליח הניח עימו תפילין ולמד איתו תניא. בשיעור שאל אותי יוסי: "מדוע השליח למד איתו תניא דווקא? מה עם חומש, גמרא, שולחן ערוך?". עוד לא הספקתי להשיב ובנו של יוסי הגיב: "אבא, אנחנו לומדים כבר עשרות שנים גמרא, אבל עד שהתחלנו ללמוד תניא לא שמעתי מעולם על הנשמה שלי"... אביו חייך ואמר: "אז התניא שינה גם אותי"...


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)