מפני שתלה בו
"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ,כג). "מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר (תהילים מ) 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים'".
(רש"י)
שכחה לאחר שנה
"ולא זכר – בו ביום. וישכחהו – לאחר מכן" (רש"י). אנו קוראים את פרשת זכור פעם אחת בשנה בלבד, משום שנאמר (תצא כה,יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח", ושכחה היא לאחר י"ב חודש, כדברי חז"ל (ברכות נח) "במת שנשתכח מלב לאחר י"ב חודש". וזה "לא זכר" – מייד, "וישכחהו" לאחר מכאן – לאחר י"ב חודש.
(מיני תרגימא)
מי שכח
באמת יוסף לא שם את ביטחונו בשר המשקים, ומילת "וישכחהו" אינה מוסבת על שר המשקים אלא על יוסף, ששכח את שר המשקים ולא תלה בו תקוות.
(בינה לעיתים)
שכחה מכוונת
"ולא זכר" – העדר זיכרון שלא בא על-ידי פעולה מסוימת; "וישכחהו" – שכחה הנובעת ממעשים שנעשו כדי להשכיח את הדבר, כדוגמת "ונשכח כל השבע בארץ מצרים", מחמת שנות הרעב.
(הצמח צדק)
למעלה מאביו
יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר מפני שתלה תקווה בשר המשקים, שיפעל למענו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אבינו שלח מנחה לעשיו כדי לרצותו? אלא ששורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולא היה לו להקיש מהתנהגות אביו על התנהגותו הוא.
(אור התורה)
ידע והכיר
מנין לנו שיוסף ידע את מעלתו הנשגבה? אלא בהכרח שיוסף ידע את שורשו הנעלה, שהרי ענייני עולם הזה לא הטרידוהו גם בשעה שעסק בהם, והוא ידע שגם בעת עסקו בענייני העולם היה קשור בדבקות לאלוקות.
(ספר המאמרים תרע"ז)
חוש אסור לאבד
החסיד הנודע ר' הילל מפאריטש נשאל: אכן יוסף, להיותו בדרגה עליונה כל-כך, לא היה צריך לעשות 'כלי' בדרך הטבע להצלתו, אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כזאת ואינו טוב מאביו. השיב ר' הילל: חוש וכישרון אסור לאבד.
להשאיר משהו לביטחון
בנו של רבי מנחם-מענדל מרימנוב היה אביון גדול. הקציב לו אביו שלושה זהובים לשבוע לפרנסת ביתו. טען בנו: "בין כך ובין כך אתה נותן לי למחייתי, תן לי עוד שלושה זהובים ותהיה לי כל פרנסתי". "לא!", אמר לו האב, "אם אתן לך כדי פרנסתך כולה, אטול ממך חלילה את הביטחון בה' יתברך". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
