ליבה של מסעודה החסיר פעימה. פניה החווירו כסיד. היא הבינה היטב מה אירע. שני בניה הגדולים מנסים לחטוף ממנה את בנה
"בני הקטן נחטף! סע במהירות לתחנת הרכבת", התחננה מסעודה לפני העגלון. "סע מייד בטרם נאחר לרכבת!".
מסעודה, רעייתו של חכם ששון בצרי, השתוקקה שנים רבות לעלות לארץ ישראל. בתחילה חיו בבגדד, ושם גדלה בצל דודהּ, רבי יוסף-חיים ה'בן איש חי'. בעקבות אירועים אנטישמיים שהחלו לפקוד את היהודים בבגדד, החלו לחשוב על הגירה למקום אחר.
ההחלטה נפלה לאחר שאחיה נרצח באורח טרגי בידי ערבים, רק בשל היותו יהודי. היה ברור להם שעליהם לעזוב את בגדד. גם רוחות הקדמה שנשבו בעיר הקשו עליהם מבחינה רוחנית.
רצונה של מסעודה היה לעלות לארץ ישראל, ואולם בעלה ניהל עסקים בטורקיה ולכן החליט להגר אליה. כעבור כמה שנים, כשעמדה ללדת עוד ילד, החליטה לעלות לירושלים עיר הקודש וללדת בה את התינוק. "בטח שם יגדל לתורה ויראת שמיים טהורה", אמרה לבעלה.
בב' בשבט תר"ע (1910) ילדה את בנה הצעיר, ונקרא שמו בישראל יוסף-חיים-נעים-יהודה, יוסף-חיים על שם דודה הגדול, ונעים-יהודה, כרצון בעלה. לאחר שילדה אותו בירושלים שבה לטורקיה. חכם ששון לא האריך ימים, ובהיותו צעיר יחסית נפטר בחטף.
רעייתו התאבלה מרה על לכתו. בתום ימי השבעה החליטה להגשים את חלומה הישן: לעלות לארץ ישראל עם בנה שנולד לא מכבר. אמונה חזקה פיעמה בה שתזכה לראות את פני משיח, והיא לקחה את בנה הפעוט, עלתה עימו לארץ וקבעה את משכנה בירושלים.
כל מעיינה של מסעודה היה לדאוג לחינוכו הטהור של בנה. היא הייתה מרבה במתן צדקה לעניי ירושלים, ומהדרת לתרום לתלמידי-החכמים דווקא, בתקווה שבנה הצעיר יגדל אף הוא לתלמיד-חכם כמותם.
 : .jpeg)
רבי יוסף בצרי בילדותו ובזיקנתו. "הבטחתי לאימי שלעולם לא אעזוב את ארץ הקודש"
העלייה לירושלים לא הביאה למסעודה את המנוחה והנחלה שביקשה. הפעם התרגשה עליה הצרה מכיוון בניה הגדולים, שנותרו בטורקיה מטעמי נוחות וסירבו לעלות עימה לירושלים, שהחיים הגשמיים בה היו קשים. הללו העדיפו את טורקיה, שבה זרמו מים בברזים, מירושלים, שבה שאבו מים מבורות.
ויהי היום ובניה באו לירושלים. מטרת ביקורם הגלויה הייתה לבקר את אימם, אך כעבור זמן קצר התבררה מטרתם הסמויה.
באותם ימים הייתה מסעודה מלווה את בנה מדי בוקר לבית הכנסת 'בית אהרון', ולאחר מכן שולחת אותו לתלמוד תורה. היא עצמה הייתה עולה לעזרת הנשים וצופה בתלמודו.
באותו יום שבו באו האחים לבקר את אימם ישבה מסעודה בעזרת הנשים וחיפשה את בנה הקטן, יוסף, אך לא ראתה אותו. היא ירדה בבהלה לקומה התחתונה ופנתה אל חבריו. "היכן יוסף?!", שאלה בחרדה, "מישהו ראה אותו?!". הילדים אכן ראו אותו. הם ידעו לספר כי לפני זמן מה הופיעו שני אנשים ולקחו אותו עימם.
ליבה של מסעודה החסיר פעימה. פניה החווירו כסיד. היא הבינה היטב מה אירע. שני בניה הגדולים מנסים לחטוף ממנה את בנה ולהעבירו לטורקיה.
מסעודה לא איבדה את עשתונותיה. היא רצה מייד לתחנת העגלות. "אנא ממך", התחננה על נפשה לפני העגלון, "האץ בסוסים ככל יכולתך והדהר אותם אל תחנת הרכבת". העגלון לא הבין את פשר הדחיפות והתנהל בעצלתיים. מסעודה נאלצה להבטיח לו סכום נכבד אם יספיק להגיע בטרם תצא הרכבת לדרכה.
העגלון החל להדהיר את סוסיו במהירות. חסרת נשימה הצליחה מסעודה להגיע לתחנה בטרם יצאה הרכבת לדרכה. אלא שדלתות הרכבת כבר נסגרו והצפירה המבשרת על יציאת הרכבת נשמעה היטב.
מסעודה לא היססה. היא זינקה לעבר המסילה ונעמדה מול הקטר, חוסמת אותו בגופה. "חטפו לי את הילד!", זעקה זעקות אימים. היא הקימה מהומה אדירה. אנשים התקהלו סביבה ושוטרים הוזעקו למקום.
לשני הבנים שהיו ברכבת לא נותרה ברירה. בבושת פנים נאלצו לרדת מהקרון ולהשיב את יוסף הקטן אל חיק אימו.
ברציף הרכבת אמרה האם לבנה משפט שנודע למשפחתו רק כעבור שבעים שנה. זה היה כשהגיעה למשפחתו שמועה, שאם ייסע לטורקיה ויבדוק את זכויותיו, ייתכן שיקבל חלק מעיזבונו הגדול של אביו, חכם ששון. רבי יוסף, שכרצון אימו גדל לתלמיד-חכם, סירב. על תהיות קרוביו הגיב בחיוך צופן סוד.
אחד מנכדיו לא ויתר. "אני מוכן לנסוע איתך, סבא, מדוע אתה מסרב?", תהה. או-אז התגלה הסוד. רבי יוסף סיפר לנכדו כיצד כמעט נחטף לטורקיה וניצל ברגע האחרון. "באותו מעמד עלה בליבה של אימי חשש גדול שמא אעמוד שוב בניסיון כזה. היא ביקשה ממני להבטיח לה שלעולם לא אעזוב את ארץ הקודש. לא לטורקיה ולא לשום מקום אחר. לכן לא אסע תמורת כל הון שבעולם".
(על-פי 'בנימין הצדיק') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
