חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1980 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת וישלח, י"ב בכסלו ה'תשפ"ה, (13/12/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1980 - כל המדורים ברצף
אין סיבות לאנטישמיות
יש חדש
המעשה צודק, הדרך שגויה
יעקב מול עשיו
עצה נכונה בעקבות יעקב
יהודים מתקנים את הגויים
מכירת חמץ לגוי
ההבטחה אחרי החטיפה
רציתי לשאול
זימון בשמחות
"אמרתי לו: לעולם תישאר בני"

מס' 1979, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ה' בכסלו ה'תשפ"ה (06.12.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

אין סיבות לאנטישמיות

מתברר שדווקא כשהיהודים אינם מתרפסים לפני הגויים אלא עומדים בראש מורם ומתוך עוצמה פנימית – הם זוכים להערכה ולכבוד

ההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של סבל ורדיפות, שנאה והתנכלויות מצד אומות העולם כלפי העם היהודי. היו תקופות שעוינות זו הייתה כבושה ולא התפרצה כלפי חוץ, אך גחלת קבועה של שנאת ישראל לחשה תמיד, בכל העמים, בכל התקופות.

רבים וטובים ניסו לרדת לשורשיה של תופעת האנטישמיות. ניסו למצוא לה סיבות וטעמים. אבל כשבוחנים את האנטישמיות לסוגיה לאורך כל דברי ימי ישראל מגיעים למסקנה שיש בה משהו בלתי-נתפס במונחים הגיוניים רגילים. כל ה'סיבות' וה'הסברים' אינם אלא מסווה לשנאה עיוורת, עוינות בסיסית – משטמה ליהודים בגלל עצם היותם יהודים.

עולם הפוך

שנאו את היהודים מפני שהיו עניים, ושטמו אותם בגלל עושרם. רדפו אותם בשל הסתגרותם בארבע אמותיהם, ורדפו אותם מפני שהצליחו לעלות ולהשתלב בכל רובדי החברה. הסיתו נגדם בגלל דבקותם בדתם, ובזו להם כאשר נטשו את התורה והמצוות וניסו להתבולל בקרב העמים. לעגו להם כשהיו חלשים, וגינו אותם כשהיו חזקים. אי-אפשר למצוא שום היגיון עקבי באנטישמיות. זו שנאה שאין לה סיבה ואין לה הסבר.

היו שסברו כי האנטישמיות נובעת מהעובדה שהעם היהודי נע ונד ואין לו מדינה משלו. ברגע שנהיה "עם ככל העמים", טענו, נוכל להשתלב במשפחת העמים ולזכות ליחס מכובד, ככל עם אחר.

עכשיו כבר יש לנו מדינה, ודווקא משום כך בולטת ההתייחסות האנטישמית כלפינו. מכל בחינה אובייקטיבית היה העולם הנאור צריך להתייצב לימיננו. עם שעבר שואה נוראה, שבה הושמד שליש מבניו; עם שנרדף, עונה והושפל במשך אלפי שנים; עם שעשה הכול כדי להוכיח את רצונו בשלום – היה אמור ליהנות מתמיכת העולם. מותר היה לצפות שהעולם יגנה את התוקפנות הערבית ויתייצב לימין היהודים הנרדפים.

ואולם ההפך מזה קורה. שוב ושוב קם העולם ה'נאור' נגד העם היהודי ומביע תמיכה במי ששופכים את דמו. הוא מחבק באהדה את מי שמדברים בגלוי על השמדתה של מדינת היהודים, ומגנה כל פעולת הגנה מצד היהודים. המוסר הכפול זועק לשמיים והצביעות אינה יודעת בושה. אם איננו יוצאים מכלינו, הרי זה מהטעם הפשוט – כבר התרגלנו.

ההתרפסות אינה מועילה

חכמינו זיהו את האנטישמיות כבר בשחר ההיסטוריה היהודית. "הלכה, בידוע עשיו שונא ליעקב", קובעת הגמרא. זו מציאות בסיסית, שאינה תלויה בהתנהגותנו ובמאמצינו לרַצות את העולם. ומתברר שדווקא כשהיהודים אינם מתרפסים לפני הגויים אלא עומדים בראש מורם ומתוך עוצמה פנימית – הם זוכים להערכה ולכבוד.

אנו רואים בימינו כי יהודים שומרי תורה ומצוות, הנושאים את יהדותם בגאון, זוכים לכבוד ולהערצה של הסביבה הגויית לאין ערוך יותר ממי שדוגלים בסיסמת "היֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

מהמהות היהודית אי-אפשר לברוח, ואולי האנטישמיות היא תזכורת למי שנוטים לשכוח עובדה זו. בהקשר זה כדאי להביא את האמרה המפורסמת על נוסח הברכה "שלא עשני גוי" – אני יהודי בזכות עצמי ולא הגוי, בשנאתו, עשה אותי יהודי...


יהדות בגאון. הדלקת נרות חנוכה לרגלי מגדל אייפל בפריז (צילום: מרדכי לובצקי)

  יש חדש

התוועדויות חג הגאולה

ביום שישי הבא ובשבת קודש שאחריה יצוינו ימי הגאולה י"ט-כ' בכסלו, חג שחרורו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, ממאסרו ברוסיה הצארית, בשנת תקנ"ט (1798). בתי חב"ד ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות חגיגיות, להתחזקות רוחנית ולהתחברות לאור הפנימי של החסידות, שממנו אפשר לשאוב כוח בימים אלה. הציבור מוזמן להתבשם מאור החסידות ולהשתתף בהתוועדויות.

ההתוועדות המסורתית

ועד כפר חב"ד מזמין את הציבור הרחב להתוועדות המסורתית של חג הגאולה, אי"ה ביום חמישי, ליל י"ט בכסלו, בשעה 8 בערב, בבית הכנסת 'בית מנחם' בכפר חב"ד. אורח הכבוד בהתוועדות יהיה הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בז'יטומיר, אוקראינה.

מצטרפים ללימוד התניא

בי"ט בכסלו מתחיל מחזור חדש של לימוד התניא היומי, לפי התקנה הקדושה של לימוד שיעורי 'חת"ת' (חומש, תהילים, תניא) בכל יום. מתכונת הלימוד היומי בתניא בנויה כך שבמרוצת השנה לומדים את כל חמשת חלקיו של הספר. זה הזמן להצטרף ללימוד, ומי שנזקק לספרי ביאור והנגשה יוכל למצוא את הספר המתאים לו מתוך המבחר העצום של ספרי ביאור לתניא הקיימים בימינו, ואף לקבל שיעור יומי מוקלט בכל יום.

  שלחן שבת

המעשה צודק, הדרך שגויה

נקמת שמעון ולוי באנשי שכם על חטיפת דינה הביאה את יעקב אביהם לגעור בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ". לכאורה נראה שמורת רוחו של יעקב הייתה על עצם המעשה, אבל מפירוש רש"י עולה שהגערה הייתה על שלא נועצו בו.

על הפסוק "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי" רש"י מפרש: "בניו היו, ואף־על־פי־כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו". מכאן שהתרעומת של יעקב על השניים לא הייתה על עצם הריגת אנשי שכם, אלא על שלא נטלו רשות ממנו.

עונש מתחייב

מזה משמע שאנשי העיר שכם התחייבו מיתה על-פי דין. לפי הרמב"ם, אחת משבע מצוות בני נח היא מינוי דיינים ושופטים בכל מקום ומקום, שיבטיחו התנהלות על-פי צדק ויושר. מכיוון ששכם חטף את דינה ועינה אותה, ואנשי העיר ידעו זאת ולא דנו אותו – עברו על מצוות דינים והתחייבו מיתה.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם. לדעתו, עבירה על מצוות דינים אצל בני נח אינה מחייבת מיתה. אך גם הוא סבור שאנשי העיר היו חייבי מוות על חטאים חמורים אחרים שנבעו מאורח חייהם הקלוקל, אלא שקודם לכן לא היה זה עניינם של בני יעקב, ועכשיו נפרעו מהם על כך בעקבות הפגיעה בדינה.

למנוע חילול השם

לפי שתי הדעות עולה שאין מקום לטענה כלפי שמעון ולוי על עצם הריגת אנשי שכם, וגם לא מצאנו בחז"ל הבהרה בסגנון "כל האומר שמעון ולוי חטאו אינו אלא טועה", כפי שאמרו "כל האומר ראובן חטא" (שבת נה,ב); משום שעל שמעון ולוי אין מקום לטעות ולחשוב שחטאו.

טענת יעקב כלפיהם הייתה על שפעולתם הייתה כרוכה במרמה, וזו גרמה חילול השם. היה עליהם לנהוג בדומה לסיפור הגבעונים, שהשיגו במרמה ברית שלום עם יהושע, וכאשר התגלתה התרמית, לא הרג אותם יהושע, אף-על-פי שזה צו התורה, כדי שלא לגרום חילול השם. בני יעקב היו צריכים לומר לאנשי שכם שהם בני מוות ולא להטעות אותם ולדרוש מהם להימול, ואז להיפרע מהם.

אשמת הכעס

בברכותיו לבניו לפני פטירתו יעקב מוכיח את שמעון ולוי: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ". לכאורה, אם רצונו לבטא את חומרת מעשיהם, מדוע הוא אומר "הרגו איש" בשעה שחיסלו עיר שלמה?! ומדוע רש"י מפרש את "ארור אפם" ש"לא קילל אלא את אפם" (כעסם) ולא אותם עצמם?

ההסבר שלעיל מסביר זאת. יעקב לא הוכיח את בניו על עצם המעשה, אלא על הדרך שבה נעשה. "הרגו איש", אומר יעקב, כל אנשי שכם היו בעיניהם של שמעון ולוי כאיש אחד, היינו שלא פחדו מהם כלל. אם כן, מדוע פעלתם במרמה? "כי באפם" – באתם לכלל כעס, וזה גרם לטעות שלכם. לכן "ארור אפם" – הקללה היא רק על אפם, על הכעס, שגרם להם לפעול בדרך שבה פעלו.

(תורת מנחם, כרך מא, עמ' 340)

  מן המעיין

יעקב מול עשיו

נדמה לאח

"הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים" (בראשית לב,יב). יעקב ביקש מה' יתברך שיצילנו מיצר הרע, הנקרא עשיו והנדמה לאח. "פן יבוא והיכני אם על בנים" – הוא מזיק למחשבה ולמעשה.

(רבי משה מקוברין)

אם על בנים

אף-על-פי שאני אוכל להימלט מידו, יכה אותי בכך שיהרוג אם על בנים.

(ספורנו)

יראה מה'אנוכי'

ירא אני מפני ה'אנוכי', שאמרתי "אנוכי עשיו בכורך" וקראתי את שמו עליי.

(רבי ברוך ממז'יבוז')

קליפת לבושי הגויים

אך לבש יעקב את בגדי עשיו, מייד אמר על עצמו "אנוכי עשיו בכורך"! ללמדך עד היכן מגיע כוח ה'קליפה' של לבושי הגויים.

(רבי הילל מפאריטש)

התקרבות יתרה

לא "מיד עשיו" בלבד היה יעקב ירא, אלא גם "מיד אחי", מההתקרבות היתרה מצד עשיו. בראשון – גופו של יעקב בסכנה; בשני – נשמתו.

(הרב יוסף-דב סולובייצ'יק)

דאגה לצעירים

יעקב ⁠ לא דאג כל-כך למי שהתחנכו על ברכי התורה והמסורה וספגו לתוך דמם דעת ויראת ה'. הוא דאג לנוער הרך, הנוטה להיתפס ל'תרבותו' של עשיו ולשאיפה לחקותו ולהתבולל בתוכו. להם דאג – "פן יבוא והיכני אם על בנים".

(הרב יצחק ניסנבוים)

זה למעלה וזה למטה

"וייתן לך האלוקים" (בראשית כז,כח). יעקב לקח את הברכות למעלה ועשיו לקח למטה. כשיעמוד המלך המשיח – ייטול יעקב למעלה ולמטה, ועשיו יאבד הכול.

(זוהר)

גילוי הברכות

הברכות של יעקב באות על-ידי קיום המצוות, ככתוב (ויקרא כו) "אם בחוקותיי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם". האור ה'נמשך' בעולמות על-ידי קיום המצוות הוא עכשיו בהעלם, ורק לעתיד יתגלה. כמו-כן הברכות של יעקב נשארו למעלה ואינן באות לידי גילוי למטה. אבל לעתיד לבוא, שאז יתגלה האור שעל-ידי המצוות גם למטה, בגשמיות, יהיו גם הברכות בגלוי, בעולם הזה.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

עצה נכונה בעקבות יעקב

הרב יוסף-שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', נסע פעם אחת ברכבת התחתית של ניו-יורק, והוקף בחבורת פרחחים. היה ברור שכוונתם לשדוד אותו. סיפר הרב:

"פתאום צץ רעיון במוחי: הוצאתי מכיסי פיסת נייר שעליה הייתה רשומה כתובת בקרבת מקום, ושאלתי אותם אולי הם יודעים היכן עליי לרדת.

"הם צהלו: 'עליך לרדת בתחנה הקרובה. גם אנחנו הולכים לאותו כיוון'. ברור שהעדיפו לשדוד אותי ברחוב חשוך מאשר ברכבת... הרכבת עצרה, נתתי להם את הכבוד לרדת לפניי, התמהמהתי מעט, ואז נסגרו הדלתות ונשארתי ברכבת פטור מעונשם של אלה".

וסיים הרב: "אין זו המצאה שלי. כך נהג יעקב אבינו כאשר עשיו הציע לו 'נִסְעָה וְנֵלֵכָה', ויעקב השיבו 'יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי'".

  גאולהפדיה

יהודים מתקנים את הגויים

נִיצוֹצוֹת בְּעֵשָׂו. לאחר שובו של יעקב אבינו מחרן שלח מלאכים אל עשיו ומסר לו: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר". חז"ל מפרשים (בראשית רבה פרשה עה,ו): "חמור – זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור". תורת החסידות (תורה אור תחילת פרשת בשלח ועוד) מסבירה את מהותה הפנימית של שליחות זו. יעקב אבינו ידע שעבודתו בלבד לא דיי בה להשיג את תכלית הבריאה. גם עשיו נדרש למלא את חלקו במשימה. עשיו, 'איש שדה', מייצג אורות עליונים ביותר שנפלו ל'שדה', והתכלית היא שגם הוא יתברר.

לכן יצחק אהב את עשיו, כי הוא ראה את ניצוצות הקדושה הנעלים הטמונים בו. אלא שהבירור של עשיו נעשֶה על-ידי יעקב, ולכן הציווי על קיום שבע מצוות בני נח נמסר לאומות העולם על-ידי עם ישראל, כלשון הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ח, הלכה י): "ציווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". כלומר, המשימה של תיקון העולם והבאת כל בני-האדם לקיום המצוות שהם חייבים בהן – מוטלת על העם היהודי (ראה התוועדויות תנש"א, כרך א, עמ' 380).

בירור זה נעשה לאורך תקופת הגלות, על-ידי שעם ישראל התפזר בעולם כולו והשפיע גם על הגויים שסביבו. הרבי מליובאוויטש התבטא (ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 155) שכיום גם העולם כבר מוכן לגאולה, ולא נותר אלא שהיא תתגלה בפועל, ותיכף ומייד ממש.

טעימה מהרמב"ם

מכירת חמץ לגוי

"הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז וְנָתַן לוֹ מִקְצַת הַדָּמִים, וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאַר הַדָּמִים... לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ" (הלכות מכירה ח,א)

הלכה זו משמשת בסיס לדיון בהקשר מכירת חמץ לגוי בערב פסח. הלוא החמץ שווה סכום רב, והגוי אינו משלם בעת הקנייה את דמי כולו. הקניין נעשה אפוא בנתינת סכום סמלי בלבד.

תשלום כזה בעייתי למדיי, כמבואר בהלכה שלפנינו, שכאשר הקונה שילם מקצת הסכום בלבד, והמוכר אינו סמוך ובטוח שישלם לו את השאר – אין המכירה חלה. והרי גם במכירת חמץ המוכר אינו בטוח שהגוי ייתן לו בסוף את מלוא הסכום, כשאין שום עירבון לכך.

בעקבות זאת תיקן ה'נודע ביהודה' שיש לסכם עם הגוי בשעת הקנייה שהמוכר זוקף את שאר דמי המכירה כהלוואה. מבואר בגמרא שבאופן זה הקניין מועיל, שהרי הדבר נחשב כאילו התשלום התקבל במלואו, אלא שהמוכר החליט ביוזמתו להעניק הלוואה לקונה.

ואולם לדעת אדמו"ר הזקן תקנה זו אינה מועילה. אפשר להוכיח זאת, בין השאר, מלשון הרמב"ם, שסתם וכתב שנתינת מקצת הדמים אינה מועילה, ולא הביא אפשרות להפוך את דמי המכירה להלוואה (חידושי צמח צדק קמח,ג).

לפיכך תיקן אדמו"ר הזקן שהמכירה תיעשה באופן שיהודי אחר יקבל עליו ערבות שהגוי ישלם את החוב. כך המוכר יהיה סמוך ובטוח בתשלום הדמים (הלכות מכירת חמץ לאדמו"ר הזקן).

  מעשה שהיה

ההבטחה אחרי החטיפה

ליבה של מסעודה החסיר פעימה. פניה החווירו כסיד. היא הבינה היטב מה אירע. שני בניה הגדולים מנסים לחטוף ממנה את בנה

"בני הקטן נחטף! סע במהירות לתחנת הרכבת", התחננה מסעודה לפני העגלון. "סע מייד בטרם נאחר לרכבת!".

מסעודה, רעייתו של חכם ששון בצרי, השתוקקה שנים רבות לעלות לארץ ישראל. בתחילה חיו בבגדד, ושם גדלה בצל דודהּ, רבי יוסף-חיים ה'בן איש חי'. בעקבות אירועים אנטישמיים שהחלו לפקוד את היהודים בבגדד, החלו לחשוב על הגירה למקום אחר.

ההחלטה נפלה לאחר שאחיה נרצח באורח טרגי בידי ערבים, רק בשל היותו יהודי. היה ברור להם שעליהם לעזוב את בגדד. גם רוחות הקדמה שנשבו בעיר הקשו עליהם מבחינה רוחנית.

רצונה של מסעודה היה לעלות לארץ ישראל, ואולם בעלה ניהל עסקים בטורקיה ולכן החליט להגר אליה. כעבור כמה שנים, כשעמדה ללדת עוד ילד, החליטה לעלות לירושלים עיר הקודש וללדת בה את התינוק. "בטח שם יגדל לתורה ויראת שמיים טהורה", אמרה לבעלה.

בב' בשבט תר"ע (1910) ילדה את בנה הצעיר, ונקרא שמו בישראל יוסף-חיים-נעים-יהודה, יוסף-חיים על שם דודה הגדול, ונעים-יהודה, כרצון בעלה. לאחר שילדה אותו בירושלים שבה לטורקיה. חכם ששון לא האריך ימים, ובהיותו צעיר יחסית נפטר בחטף.

רעייתו התאבלה מרה על לכתו. בתום ימי השבעה החליטה להגשים את חלומה הישן: לעלות לארץ ישראל עם בנה שנולד לא מכבר. אמונה חזקה פיעמה בה שתזכה לראות את פני משיח, והיא לקחה את בנה הפעוט, עלתה עימו לארץ וקבעה את משכנה בירושלים.

כל מעיינה של מסעודה היה לדאוג לחינוכו הטהור של בנה. היא הייתה מרבה במתן צדקה לעניי ירושלים, ומהדרת לתרום לתלמידי-החכמים דווקא, בתקווה שבנה הצעיר יגדל אף הוא לתלמיד-חכם כמותם.

 
רבי יוסף בצרי בילדותו ובזיקנתו. "הבטחתי לאימי שלעולם לא אעזוב את ארץ הקודש"

העלייה לירושלים לא הביאה למסעודה את המנוחה והנחלה שביקשה. הפעם התרגשה עליה הצרה מכיוון בניה הגדולים, שנותרו בטורקיה מטעמי נוחות וסירבו לעלות עימה לירושלים, שהחיים הגשמיים בה היו קשים. הללו העדיפו את טורקיה, שבה זרמו מים בברזים, מירושלים, שבה שאבו מים מבורות.

ויהי היום ובניה באו לירושלים. מטרת ביקורם הגלויה הייתה לבקר את אימם, אך כעבור זמן קצר התבררה מטרתם הסמויה.

באותם ימים הייתה מסעודה מלווה את בנה מדי בוקר לבית הכנסת 'בית אהרון', ולאחר מכן שולחת אותו לתלמוד תורה. היא עצמה הייתה עולה לעזרת הנשים וצופה בתלמודו.

באותו יום שבו באו האחים לבקר את אימם ישבה מסעודה בעזרת הנשים וחיפשה את בנה הקטן, יוסף, אך לא ראתה אותו. היא ירדה בבהלה לקומה התחתונה ופנתה אל חבריו. "היכן יוסף?!", שאלה בחרדה, "מישהו ראה אותו?!". הילדים אכן ראו אותו. הם ידעו לספר כי לפני זמן מה הופיעו שני אנשים ולקחו אותו עימם.

ליבה של מסעודה החסיר פעימה. פניה החווירו כסיד. היא הבינה היטב מה אירע. שני בניה הגדולים מנסים לחטוף ממנה את בנה ולהעבירו לטורקיה.

מסעודה לא איבדה את עשתונותיה. היא רצה מייד לתחנת העגלות. "אנא ממך", התחננה על נפשה לפני העגלון, "האץ בסוסים ככל יכולתך והדהר אותם אל תחנת הרכבת". העגלון לא הבין את פשר הדחיפות והתנהל בעצלתיים. מסעודה נאלצה להבטיח לו סכום נכבד אם יספיק להגיע בטרם תצא הרכבת לדרכה.

העגלון החל להדהיר את סוסיו במהירות. חסרת נשימה הצליחה מסעודה להגיע לתחנה בטרם יצאה הרכבת לדרכה. אלא שדלתות הרכבת כבר נסגרו והצפירה המבשרת על יציאת הרכבת נשמעה היטב.

מסעודה לא היססה. היא זינקה לעבר המסילה ונעמדה מול הקטר, חוסמת אותו בגופה. "חטפו לי את הילד!", זעקה זעקות אימים. היא הקימה מהומה אדירה. אנשים התקהלו סביבה ושוטרים הוזעקו למקום.

לשני הבנים שהיו ברכבת לא נותרה ברירה. בבושת פנים נאלצו לרדת מהקרון ולהשיב את יוסף הקטן אל חיק אימו.

ברציף הרכבת אמרה האם לבנה משפט שנודע למשפחתו רק כעבור שבעים שנה. זה היה כשהגיעה למשפחתו שמועה, שאם ייסע לטורקיה ויבדוק את זכויותיו, ייתכן שיקבל חלק מעיזבונו הגדול של אביו, חכם ששון. רבי יוסף, שכרצון אימו גדל לתלמיד-חכם, סירב. על תהיות קרוביו הגיב בחיוך צופן סוד.

אחד מנכדיו לא ויתר. "אני מוכן לנסוע איתך, סבא, מדוע אתה מסרב?", תהה. או-אז התגלה הסוד. רבי יוסף סיפר לנכדו כיצד כמעט נחטף לטורקיה וניצל ברגע האחרון. "באותו מעמד עלה בליבה של אימי חשש גדול שמא אעמוד שוב בניסיון כזה. היא ביקשה ממני להבטיח לה שלעולם לא אעזוב את ארץ הקודש. לא לטורקיה ולא לשום מקום אחר. לכן לא אסע תמורת כל הון שבעולם".

(על-פי 'בנימין הצדיק')

  רציתי לשאול

עם הרב גדליה כץ

מנהל בית חב"ד בקדימה

למה יש לי זמנים של ירידות רוחניות, שהלב כאילו נאטם ואין בו חיות והתלהבות?

ירידות רוחניות? זה דבר שכולנו חווים במהלך הדרך הרוחנית שלנו. יש לזה כמה הסברים:

כמו שלהבת נר שמרצדת, עולה ויורדת, כך בנשמת האדם יש תנודות, עליות וירידות. זה מה שהקב"ה רצה וכך הטביע בחיים ובנפש שלנו.

הירידות יכולות להיות חלק מתהליך המסע הפרטי שלנו להתבגרות ועלייה רוחנית. זה מסע שמלמד אותנו להרגיש את המורכבות והעומק של נשמתנו, ואת השפעתם של מצבים שונים בחיים עליה.

בירידות יש גם מרכיב של עמידה בניסיון, חיזוק וחישול. סבתי הייתה אומרת שנותנים אגוזים רק למי שיש לו שיניים.

הרבי אמר לאנשים שונים במצבים דומים, שאם יש לך ירידות, משמע שאתה יכול ומסוגל להתעלות.

הירידות עשויות לשמש אימון לחיזוק האמונה והנחישות. כשאנחנו פוגשים את הקשיים, אנחנו מתנסים, ומפתחים כלים חדשים להתמודד עם האתגרים.

וירידה יכולה להיות גם לצורך עלייה ושיפור: ירידות יכולות להצביע על הצורך לבדוק את טיב יחסינו עם עצמנו, עם אחרים ועם הקב"ה. זה זמן מעולה לעשות חשבון נפש ולבחון היכן אפשר להשתפר ולצמוח.

בסופו של דבר חשוב לזכור שהרגשת ה'דאון' של הירידה היא זמנית. אחרי כל ירידה באה גם עלייה. אבל עדיין חשוב להוסיף לנסות למצוא את האור גם בזמני הירידה.

ועצה טובה לזמני ירידה: "כלים ריקים אל תמעיטי". גם בימים של ירידה חשוב להמשיך ולהתפלל, לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים. גם אם אין מרגישים את החיוּת וההתלהבות, כל מעשה טוב, אפילו קטן, הוא משמעותי מאוד, וסופו שייתן בעיתו את ה'פּוש' הראוי לעלייה איתנה.

  פינת ההלכה ומנהג

זימון בשמחות

שאלה: האם משתתף בסעודת מצווה שמבקש לעזוב לפני סיומה חייב לזַמֵן בעשרה?

תשובה: שלושה בני-מצוות שאכלו על שולחן אחד, חייבים לברך יחד, בזימון. אם הם עשרה אנשים ויותר, מוסיפים: "נברך לאלוקינו...". ואם הם בשמחת נישואין או ב'שבע ברכות', מוסיפים: "נברך אלוקינו שהשמחה במעונו...".

שניים שאכלו יחדיו, מצווה עליהם לחפש שלישי שיאכל עימם (מאכל או משקה כשיעור ברכה אחרונה) כדי לצרפו לזימון. שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו מאכל אחר מצטרפים לזימון ב'אלוקינו'.

שלושה שאכלו יחדיו וכן עשרה שנתחייבו בזימון ב'אלוקינו', אינם רשאים (אף לא אחד מהם) להתחלק ולברך בלי הזימון שנתחייבו בו. אך אם היו שישה, למשל, רשאים שלושה מהם להתחלק ולזמן. וכן אם היו כמה עשרות, יכולים כל עשרה לזמן לעצמם.

בכמה ספרי שו"ת מלמדים זכות על הנהוג שמקצת החבורות של המשתתפים בשמחות נישואין מברכות לעצמן ואינן ממתינות לברכה בשולחן הראשי ולשבע הברכות. שכן הואיל ולא כל אחד יכול להישאר עד סיום הסעודה, ואם יחייבום להישאר - יימנעו מלבוא, ואז יקפידו המחותנים ביותר, לכן נחשב כאילו מראש לא קבעו עצמם ולא חל עליהם חיוב שבע ברכות. לימוד זכות דומה ייתכן גם בנוגע לאי-זימון בכלל (או שלא בעשרה), כשיש חשש שעל-ידי הזימון תיגרם הקפדת בעלי השמחה.

רבנים בקהילות רבות הנהיגו שבחתונות למשל יברכו את ברכת המזון בשעה מוקדמת יחסית, ואחרי ברכת המזון ו'שבע ברכות' ימשיכו את עיקר הריקודים לשמחת חתן וכלה.

מקורות: שו"ע או"ח סי' קצב,קצג,קצז ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. שלחן מנחם חלק אבן העזר עמ' ריט,רכא ובמקורות. וראה הנשואין כהלכתם פי"ד סמ"ו ונטעי גבריאל, נישואין (מהדו"ק) פ"ל, וש"נ. הערות וביאורים אהלי תורה גיליון 1003 עמ' 69.

  חיים יהודיים

"אמרתי לו: לעולם תישאר בני"

שיחה מרגשת עם הרב שמעון שנייבלג, המשמש כתובת להורים לנערים מתמודדים. השיחה לוּותה בדמעות של כאב ושמחה, על אתגרים הנוגעים במעמקי הנפש

תעודת זהות. הרב שמעון שנייבלג (51), איש חינוך, חסיד בעלז, תושב הר שמואל בגבעת זאב, עומד בראש ארגון 'גדלֵנו', המשמש כתובת חסידית חמה להורים לנערים מתמודדים. יותר משש-מאות מקרים באו לפתחו עד היום, והוא עושה כל מאמץ להעניק את התמיכה הטובה ביותר.


"לפני שבע שנים האתגר הגיע גם אלינו". הרב שניילבג

בית פתוח. זמן קצר אחרי שזכינו להקים בית בישראל, החלטנו לפתוח את ביתנו בירושלים לפני נערים מתמודדים. כמו-כן עבדתי שנים בישיבות לנערים אלה. ככל שצברנו ניסיון, גילינו עד כמה כל נער הוא יהלום, ועל-ידי ליטוש נכון ביכולתו להבהיק ולהאיר.

השתיקה. היה לנו מקרה מכונן. נער שהוזמן לסעודת שבת בא מאוחר. אחרי הסעודה ליוויתי אותו לביתו, ובאזור גבעת התחמושת, הדליק פתאום סיגריה. הזדעזעתי, אבל לא אמרתי מילה. הוא הפריח את העשן לעברי, ואחר-כך כיבה את הסיגריה בהתרסה בנעלו. שתיקתי טלטלה אותו והוא אמר: 'שמעון, למה אתה לא אומר כלום?'. הייתה לי סייעתא דשמיא לענות לו: 'אתה בן 17 ואחראי על עצמך'. ואז אומר לי הנער: 'אמרתי לעצמי שאעשה דבר שירגיז אותך, והייתי בטוח שלא תעמוד בזה'. אותו נער הוא כיום יהודי שומר תורה ומצוות, וכבר מחתן ילדים.

הניסיון. לפני שבע שנים האתגר הגיע גם אלינו. בני ביקש לשוחח איתי ועדכן אותי במצבו הרוחני. חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'אתה הבן שלי ושום דבר לא ישנה את זה'. הוא ענה: 'אבא, אתה תעבור איתי כברת דרך, יהיו לך בושות, תהיה מנודה'. לא נבהלתי ואמרתי לו: 'בני היקר, נולדת בלי כיפה, בלי ציצית ובלי פאות, ואהבתי אותך, וכך זה יישאר לנצח'.

ההתמודדות. היינו מרוסקים לגמרי, אשתי ואני. כחלק ממסע ההתמודדות שלנו, הכרתי יהודי מיוחד, אבי פישהוף, מפלטבוש, שמתמחה במקרים כאלה. אבי חיזק אותי ואמר לי: 'שמעון, יש לך תפקיד. אתה יכול להיות "הבעל-שם-טוב" של ההתמחות בהתמודדות עם נערים'.


"אמרו לי: שמעון, יש לך תפקיד". אירוע של 'גדלנו'

משמעות לחיים. כל השבוע שלי מוקדש להורים מתמודדים; בהרצאות ובפגישות. הדבר החשוב ביותר הוא היכולת לזהות את האתגר ולהגיב נכון. כך אפשר למנוע הידרדרות. אחד הדברים שלמדתי מדרכו של הרבי מליובאוויטש הוא הצורך החיוני לתת משמעות לחיים. כשיש משמעות, יש בשביל מה לקום בבוקר.

דרך ללב. חשוב מאוד לפלס דרך לליבו של הנער. הילד צריך לחוש שאנחנו איתו, שאיננו מבקרים אותו. עם זה, עלינו גם לשדר ביטחון, שאנחנו ברורים מאוד באשר לדרך שלנו.

זיהוי. יש ילדים שעברו פגיעות, ולא ידענו, וזה התפרץ בגיל מאוחר יותר. נתקלתי במקרה שהורים התמודדו עם התנהגויות חריגות של בתם בגיל הנעורים, ורק אז גילו שיש לה אוטיזם קל, שלא אובחן.

אהבה ללא תנאי. הסטטיסטיקה מוכיחה – בית שניתק קשר עם הנער המתמודד, יותר ילדים מאותו בית עזבו את הדרך, מכיוון שהרגישו כי אהבת הוריהם היא על תנאי. אני ממליץ להורים ללמוד את הספר 'תומר דבורה' ולהתחזק.

הזדהות. לפני כ-50 שנה דיבר הרבי מליובאוויטש בבכי נרגש על סיפור הגמרא בעניין מרים בת בילגה, בת למשפחת כוהנים מיוחסת, שהתייוונה. צפיתי בקטע הווידאו הזה כמה פעמים, ובכל פעם התרגשתי מההזדהות של הרבי עם הכאב הפנימי של אותה אישה. כך עלינו להתייחס לכל כאב של נער.

תניא. אחרי לימוד מתמשך בספר התניא גיליתי שאין חיוּת בחיים בלי הספר הזה. יהודי לא יכול לחיות בלי תניא. כיום אני גם מוסר שיעורים בתניא.

מסר. להורים מתמודדים אני אומר – אין אשמה בבית ספרנו. אשמה זו בריחה, אחריות זו חירות. עשיתם טעויות בחינוך? קבלו אחריות. אל תאשימו את עצמכם. כשמקבלים אחריות, אפשר לצעוד קדימה, לשפר ולתקן.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)