"וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְהָעוֹר שֶׁעָלֶיהָ בְּיָדוֹ עִם הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וּמַשְׁלִיכָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן" (הלכות מעשה הקרבנות ו,כא)
יהודי הביא בקבוק חלב למקום עבודתו. הוא הניח את החלב במקרר והדביק עליו פתק ובו הכיתוב: "פרטי. איסור גזל". אף-על-פי שהעובדים היו שומרי מצוות, הכיתוב לא מנע ממקצתם להשתמש בחלב. באין ברירה החליט לכתוב כיתוב אחר: "חלב נוכרי". התרגיל הצליח, ואיש לא נגע בחלב...
הסיפור מבטא תפיסה השוכנת לפעמים בלב בני-אדם, שבמצוות שבין אדם למקום יש להקפיד על קוצו של יו"ד, ואילו במצוות שבין אדם לחברו אפשר כביכול לזלזל מעט.
המענה לכך נמצא בדיני עולת העוף. התורה אומרת שיש להשליך את המעיים ואין להעלותם למזבח. רש"י (ויקרא א,טז) מביא את דברי חז"ל שבבהמה, האוכלת מאבוס בעליה, נֶאמר שרוחצים את המעיים ומעלים אותם למזבח; ואילו העוף ניזון מן הגזל, ואוכל מזון מחצרות פרטיות, ולכן יש להשליך את מעיו.
לכאורה העוף עושה זאת שלא מתוך בחירה, אלא כחלק מטבעו. כמו-כן העוף כולו שוקל עשרות גרמים בלבד, והמעיים שלו גרמים יחידים, וייתכן שאף אינם שווים פרוטה. מדוע בכל-זאת משליכים אותם?
אלא שהקב"ה שונא גזל, בכל כמות שהיא ומכל סיבה שהיא. המזבח כביכול 'אלרגי' לגזל. ללמדנו עד כמה יש להיזהר מגזל, ובמיוחד להיזהר שלא להשתמש בגזל למטרות קדוּשה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
