עם הרב שמואל בקרמן
רב בית חב"ד באר יעקב
היהדות מעלה על נס את ערך הענווה, אך האם הענווה אינה גורמת לאדם להימנע מלקבל תפקידים ואתגרים?
אנחנו באים עכשיו מחג השבועות. אחרי מעמד הר סיני עלה משה רבנו להר ושהה שם ארבעים יום, שבהם קיבל מהקב"ה את התורה. הוא ידע שאיש מלבדו לא זכה לכך. כמו-כן ידע שהוא שהוציא את בני ישראל ממצרים והנהיג אותם במדבר. ובכל-זאת היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ענווה אמיתית אין פירושה הערכה נמוכה של כישורים ויכולות. ענווה אמיתית אינה מביאה לידי הימנעות מקבלת אחריות ומשימות. האדם צריך להכיר את מעלותיו, כישוריו ויכולותיו, ולנצל אותם במידה המרבית.
מי שיכול ללמד – צריך ללמד. מי שיכול להנהיג – צריך לקבל עליו תפקידי הנהגה. מי שיכול ליצור – צריך ליצור. ענווה פירושה שהאדם אינו מתמלא גאווה ותחושת חשיבות עצמית, אלא מרגיש שבסך הכול הוא ממלא את חובתו ועושה את תפקידו.
תורת החסידות מסבירה איך משה רבנו היה יכול להיות "עניו מכל האדם", בשעה שהכיר את מעלותיו הכבירות. כי הוא ייחס את מעלותיו למתנות שקיבל מלמעלה, ואמר לעצמו שאילו מישהו אחר היה זוכה ליכולות שניתנו לו, ואילו הקב"ה היה מדבר איתו פנים אל פנים – היה הלה מגיע למדריגה גבוהה הרבה יותר.
בבית חב"ד קרה לא אחת שאנשים המעיטו מערך עצמם. הם חשו שאין ביכולתם לומר דבר תורה בבית הכנסת או לפעול בקרב חבריהם לעבודה וכדומה. הסברנו להם נקודה זו, שענווה אין פירושה המעטת ערך היכולות. עודדנו אותם לדבר ולעשות, והם אכן הצליחו. וכמובן צריך לזכור שהכול ניתן מלמעלה ואין להתגאות חלילה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
