"אִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" (הלכות איסורי ביאה יח,יז)
ידוע הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' ו'ספק דרבנן לקולא'. הפוסקים נחלקו אם הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' עצמו הוא מדאורייתא או מדרבנן.
הרמב"ם (ועוד ראשונים כמו הראב"ד) כותב ש"איסור כל הספקות כולן מדברי סופרים", ו"התורה לא אסרה ספקות". התורה אסרה רק דברים ודאיים, והכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' הוא מדרבנן. הוא מוכיח זאת מדין התורה שרק ממזר ודאי אסור ואילו ספק ממזר מותר.
לעומתו, הרשב"א (ועוד ראשונים כמו רש"י) סובר שהכלל הזה הוא מן התורה. הוא מוכיח זאת מדין אשם תלוי בתורה, שאדם מתחייב בקרבן על ספק.
הנושא נידון בהרחבה בספר 'שב שמעתתא' ובאחרונים רבים, והם מביאים הוכחות ותירוצים לכאן ולכאן.
על הוכחת הרמב"ם מדין ממזר אפשר לתרץ לפי הרשב"א שאדרבה, העובדה שהתורה נדרשה ללמד שספק ממזר מותר מלמדת שזה מקרה יוצא מן הכלל, ובדרך כלל ספק אסור מן התורה.
מנגד, על הוכחת הרשב"א מדין אשם תלוי מתרצים לשיטת הרמב"ם, שבאשם תלוי מדובר בספק מיוחד שקרוב לוודאי, או שאשם תלוי הוא גזירת הכתוב ומקרה יוצא מן הכלל.
הוכחה מעניינת לשיטת הרמב"ם היא מהכלל 'ספק ספיקא לקולא' גם באיסורי תורה. לפי הרמב"ם הכלל הזה מובן – מכיוון שדין ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, הרי ספק ספיקא הוא למעשה ספק אם יש כאן איסור דרבנן, ועל כך חל הכלל 'ספק דרבנן לקולא'. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
