חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1955 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בהעלותך, ט"ו בסיון ה'תשפ"ד, (21/06/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1955 - כל המדורים ברצף
טרוניות לאורך כל הדרך
יש חדש
הדיבור על הביטחון יביא אותו
ענווה
ציות מדויק
המתנות שאבדו – יחזרו
'ספק דאורייתא לחומרא' – מדרבנן?
לימוד זכות על המועל
רציתי לשאול
כשאין אפשרות לקריאת התורה
אמונה וביטחון בתוך חורבות עזה

מס' 1955, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, ט"ו בסיון ה'תשפ"ד (21.06.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

טרוניות לאורך כל הדרך

אתה עומד נדהם מול גיבוב השקרים והאמירות המנותקות מהמציאות, שאפילו ילד קטן יכול להפריכם בנקל

כל מי שקורא את סיפורי התורה על ההתנהגות של בני ישראל במדבר עומד משתאה לנוכח הטרוניות הבלתי-פוסקות של העם. יצאתם ממצרים בניסים ונפלאות, אתם עכשיו בני חורין, קיבלתם תורה, ואתם צועדים לעבר ארץ ישראל – תגידו תודה בוקר צוהריים וערב! אבל לא, הם מתאוננים ומתחילים להתגעגע למצרים...

הלוחמים היוצאים להפוגות מרצועת עזה חשים אותה תהייה ממש. בעוד הם חשים את רוח הניצחון, מכים את האויב האכזר שוק על ירך, מסיימים כל קרב בהכרעה מוחלטת – הם שבים לעורף ושומעים קינה ונהי. האולפנים מקרינים רוח של דכדוך ותבוסה, מציגים את המלחמה ככישלון, ומשרים אווירה של חוסר תקווה.

אין פלא שאויבינו יכולים לחסוך כסף ואינם צריכים להפיק תכניות מטעמם. הם פשוט מתרגמים לערבית את דברי התבוסתנות בערוצי השידור בישראל, ומשדרים אותם שוב ושוב.

אמירות מופרכות

מעבר לשירות שהדברים האלה מעניקים לאויב, אתה עומד נדהם מול גיבובי השקרים והאמירות המנותקות מהמציאות, שאפילו ילד קטן יכול להפריכם בנקל. אלא שהמראיינים באולפנים נהפכו פתאום לבן שאינו יודע לשאול. הנה כמה מהאמירות המופרכות.

אפשר לעצור ולחדש את הלחימה בעוד שנה-שנתיים. באמת?! מי בדיוק יאפשר לנו לחדש את המלחמה? אירופה? אמריקה? האו"ם? ראו איך הם מנסים לכבול את ידינו גם בצל הטבח המחריד בשמחת תורה. פתאום נקום יום אחד בבוקר ונכריז שאנחנו חוזרים להילחם, והעולם ימחא לנו כפיים?!

ונניח שיהיה אפשר לחדש את הלחימה, איזו מציאות תעמוד אז מולנו? האם המחבלים יישבו בהפוגה הזאת בחיבוק ידיים? האם לא יפיקו לקחים וייערכו לקראת הסבב הבא? וכמה מטובי בנינו ישלמו חלילה בחייהם על כך?

המדינה יכולה וצריכה להתמודד עם שחרור מרצחים מהכלא. טוענים שבעבור השבויים היקרים שלנו צריך לשלם 'כל מחיר', ובכלל זה שחרור המרצחים הכבדים מבתי הכלא. וכשאתה שואל, הלוא הם יחזרו לתכנן ולהוציא לפועל פיגועים, שיגבו את חייהם של הרבה יותר יהודים, אומרים לך שהמדינה צריכה להתמודד עם זה.

ובכן, הדרך של המדינה להתמודד עם זה היא על-ידי תפיסת המרצחים והושבתם בכלא. המדינה עשתה זאת, מתוך חירוף נפשם של טובי לוחמינו. שחרור המרצחים לחופשי הוא ההפך הגמור מהתמודדות עם האתגר. אי-אפשר לשלח עדת חיות טרף לחופשי ולא לצפות לתוצאה האומללה.

הדרך היחידה

צריך להגיע להסדר מדיני. נופת צופים ממש. איזה הסדר? כמו אוסלו, שהרשות הפלסטינית מפירה כמעט כל סעיף מסעיפיו? כמו החלטה 1701 של האו"ם בקשר ללבנון, שהמצב בצפון מעיד על טיבה? כמו כל ההסכמות עם חמאס, שהופרו בכל פעם שהתחשק למחבלים לשגר טילים על יישובינו ולתכנן את הטבח האיום?

האם יש אדם בר-דעת שאינו מבין כי הכרעת האויב והשגת ניצחון מוחלט הן הדרך היחידה להרתיע את אויבינו, להחזיר את תושבי הדרום לבתיהם ולהסיר מעל ראשנו את האיום המתמיד הזה? הפסיקו עם רוח הדכדוך, תנו עידוד ללוחמים ובעזרת ה' ננצח!


כשהאויב מצטט את דברי התבוסתנות בערוצים שלנו

  יש חדש

הרב קוטלרסקי ע"ה

קהל עצום ליווה למנוחות לפני שבועיים בניו-יורק את הרב משה קוטלרסקי ע"ה, סגן יו"ר המרכז לענייני חינוך של חב"ד, שניהל עשרות שנים את מפעל השלוחים ברחבי תבל. הרב קוטלרסקי עמד בראש כינוס השלוחים העולמי, והיה מעורב בחייהם ובפעילותם של אלפי שלוחים. זכה לאין-ספור הדרכות של הרבי מליובאוויטש, ושימש כתובת לכל קושי ואתגר בחיי שלוחי הרבי. בשנים האחרונות התמודד עם מחלה קשה, ונפטר בכ"ז באייר.

בית לשלוחים

במעמד השר לשירותי דת, הרב מיכאל מלכיאלי, נערך בשכונת רחביה בירושלים מעמד פתיחת המרכז החדש של בית חב"ד, בהנהלת השליח הרב ישראל גולדברג. הבניין החדש נקרא 'בית משה', על שם הרב משה קוטלרסקי, והוא אמור להיות 'בית לשלוחים' מרחבי העולם הבאים לירושלים.

השלוחים בצפון

שלוחי חב"ד בצפון מוסיפים לפעול למען התושבים שנשארו בערים המופגזות. גם אם הם עצמם פינו את משפחותיהם לאזורים מוגנים יותר, מוסיפים השלוחים לנסוע לעריהם ולשרת את הצרכים הרוחניים והגשמיים של התושבים.

  שלחן שבת

הדיבור על הביטחון יביא אותו

התורה מתארת את דרכי השימוש במן: "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא,ח). הגמרא מסבירה (יומא עה,א) שהצדיקים קיבלו את המן מוכן לאכילה בפתח אוהליהם; הבינונים נאלצו ללקט אותו; ואילו הרשעים נאלצו לאסוף את המן ממרחק, והיה עליהם לטרוח ולעבדו למזון.

בספרי החסידות מוסבר שההבדלים הללו נבעו ממידת הביטחון בקב"ה. מי שביטחונם בה' היה עז, לא נדרשו לעשות דבר. מסופר שהבעל־שם־טוב נקש על חלונו של אדם אמיד, אמר שהוא זקוק לצדקה ומייד הלך. בעל הבית רץ אחריו ונתן לו את כל מבוקשו. לשאלתו מדוע עזב מייד אחרי שדפק על החלון, השיב הבעל־שם־טוב שהוא בוטח בקב"ה שיספק לו את צרכיו, ובדפיקה יצא ידי חובת עשיית 'כלי'.

לב האבן

מידת הביטחון בקב"ה נדרשת הן בעניינים רוחניים הן בעניינים גשמיים. בעניינים רוחניים על האדם לבטוח בקב"ה שיסייע לו בעבודת הבורא, כפי שנאמר בגמרא (קידושין ל,ב): "אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו [ליצר הרע]".

מסופר במדרש (בתחילת קהלת רבה) כי רבי חנינא בן-דוסא ביקש להעלות לירושלים אבן כבדה, והקב"ה זימן לו חמישה מלאכים בדמות בני-אדם שהבטיחו לשאת בעבורו את האבן לירושלים, ובלבד שיסייע באצבעו הקטנה. על דרך הרמז, האבן מסמלת את 'לב האבן' – מצב שהאדם מרגיש כי ליבו נאטם לקדושה, ועל כך מובטח לו שאם אך ייתן אצבע קטנה ויבטח בקב"ה – יגיע ל'ירושלים' – ליראת שמיים.

שמירת הרועה

וממידת הביטחון ברוחניות משתלשלת מידת הביטחון בגשמיות. בזמן הגלות בני ישראל משולים לכבשה אחת בין שבעים זאבים (תנחומא תולדות ה), ועם זה אל להם להתפעל ולפחד, וכלשון המדרש (שם): "גדול הוא הרועה שמצילהּ ושומרהּ ושוברן לפניה". הדברים לא נועדו להרגעה בלבד, אלא עצם הדיבור על שמירת הקב"ה מחזק ומוסיף בביטחון ובשמירה.

חשיבות הדיבור מוכחת גם ממקומות אחרים. לדוגמה, בהקרבת קרבן התמיד של שחר נדרש הכוהן לומר "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" (יומא פרק ג). בגמרא נאמר (ירושלמי שם) שהאמירה נועדה "להזכיר זכות אבות", הקבורים במערת המכפלה.

מהירות השפע

לכאורה, מה הצורך להזכיר את זכות האבות בדיבור, בשעה שהכוהנים עצמם הם צאצאי האבות? אלא שהזכרת הייחוס בדיבור מחזקת ומעצימה את התגלות זכות האבות.

וכך התפילה בכלל. לכאורה, לשם מה יש צורך לבקש מהקב"ה בשעה שבלאו הכי הוא זן ומפרנס את כל העולם? משום שהתפילה הנאמרת בדיבור תורמת למהירות הרעפת השפע. וכך הדיבור על ביטחון בה' – ככל שהביטחון מתבטא בדיבור, וביתר חיות, כך יתגשם בפועל.

(תורת מנחם, כרך עז, עמ' 123)

  מן המעיין

ענווה

העלוהו על גג

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). משה רבנו הביט על עצמו כעל אחד שהעלוהו על גג גבוה; היעלה על דעתו לחשוב שהוא באמת גבוה מכל האדם?

(רבי בונם מפרשיסחה)

לא גבה ליבו

פסוק זה לא נאמר בערוב ימיו של משה, בסוף התורה, אלא בעיצומה של פעולתו, באמצע התורה. היינו שמשה נשאר משה, כפי שהיה, ואף-על-פי שהקב"ה אמר עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", לא גבה ליבו ושמץ של התנשאות ושל גאווה לא חדר לקרבו. זו המדריגה הנעלית ביותר של ענווה, שאין כמותה אצל שום אדם אשר על פני האדמה.

(רבי ישראל מסלנט)

חוכמה וענווה

בחינתו של משה היא החוכמה, והדבר עולה בקנה אחד עם ענוותנותו המופלאה: ההשגה בגדולת ה' שאין לה חקר מביאה את האדם לידי התבטלות מוחלטת לפני השם יתברך, ואף לענווה כלפי כל אדם.

(לקוטי תורה)

סבל את השפלות

את "עניו מאוד" רש"י מפרש: "שפלן וסבלן". גדולתו של משה רבנו הייתה שהיה סובל את השפלות.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

סבלן בלי גבול

סבלנות היא ממידותיו של הקב"ה – ארך אפיים. חז"ל אמרו: "הידבק במידותיו" – מה הקב"ה מידותיו הן בלי גבול, כך צריך אדם להיות סבלן בלי גבול.

(הנצי"ב)

ענווה פנימית

הענווה האמיתית אינה זו החיצונית, למראית עין, אלא הפנימית, זו שבלב. מעשה במלך אחד שקיבל עליו להתנהג בענווה ובצניעות, וכשרתמו בעבורו את מרכבת המלכות לטייל בה, ציווה שהמרכבה הריקה תיסע לפניו, והוא ילך אחריה ברגל. אמר לו חכם אחד: לא זו דרך ענווה, כי העניו האמיתי אינו עושה פרסום ופומבי לענוותנותו, אלא עניו הוא ביושבו בתוך העגלה.

(הבעש"ט)

לבוש בלבד

 (תהילים צג,א) "ה' מלך גאות לבש", והיכן כאן הענווה? אלא כתוב "גאות לבש", היינו שהגאות היא הלבוש החיצוני בלבד, ואילו הפנימיות היא ענווה.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

ענווה לפני דורנו

משה ראה את ספרו של אדם הראשון, שבו רשומים דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו. וראה כי ב'עקבות משיחא' יהיה דור יתום של נשמות נמוכות, שהשגתן ועבודתן אינן נחשבות להשגה ועבודה כלל. ובכל-זאת יקיימו תורה ומצוות מתוך מסירת נפש בפועל ממש, בלי להתפעל מחשכת הגלות ומהקשיים המרובים שיעמדו בדרכם. משה התרשם ביותר מראייה זו, והחזיק עצמו קטן מנשמות אלו.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

ציות מדויק

רבי אברהם-שלום מסטרופקוב אמר פעם אחת בשולחן השבת: "התורה מספרת על אהרון הכוהן 'וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן'. רש"י מפרש: 'להגיד שבחו של אהרון שלא שינה'. מה החידוש בזה? וכי יעלה על הדעת שאהרון הכוהן ישנה מציוויו של הקב"ה?".

והסביר הצדיק: "יצר הרע בא אל כל אחד ואחד בדרך המותאמת אליו. יש מי שהוא מנסה לפתותם לעבור על רצון ה', אבל יש יהודים שהיצר יודע שלא ישמעו לו ואין שום תועלת במאמציו. מה הוא עושה? הוא עוטה אצטלה של קדושה ומנסה לשכנעם לעסוק בעניינים טובים וקדושים, אבל שלא במקומם ובזמנם".

הרבי נקב בשמו של חסיד שישב סביב השולחן ואמר: "למשל, את פלוני היצר מפתה ללמוד עוד דף בזוהר וללכת שוב למקווה לפני התפילה, ועל-ידי כך יחמיץ את שעת התפילה... זה היה שבחו של אהרון – הוא עשה בדיוק כפי שציווה הקב"ה, ולא התפתה לשום פיתוי".

  גאולהפדיה

המתנות שאבדו – יחזרו

הַנְּבוּאָה חוֹזֶרֶת. יהושע התרעם באוזני משה רבנו על אלדד ומידד המתנבאים במחנה. השיב לו משה: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא,כט). חז"ל אומרים (מדרש תהילים יד) שלעתיד לבוא תתקיים בקשתו של משה, וכל ישראל אכן יהיו נביאים, כמו שנאמר (יואל ג,א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר". בהמשך נאמר שם: "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ, וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי". יש כאן כמה וכמה דרגות בנבואה.

רבי יצחק אברבנאל מסביר שעם הגלות והחורבן איבדו בני ישראל שלוש מתנות נכבדות שהיו להם: נבואה, מופתים, ידיעה אלוקית. שלושת הדברים האלה נרמזו בפסוק (תהילים עד,י): "אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ, אֵין עוֹד נָבִיא, וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה". על כך באה נבואת יואל לבשר כי שלושת הדברים האלה יחזרו:

"באומרו 'אשפוך את רוחי על כל בשר' רמז אל הידיעה והכרת אלוקות השם יתברך, שהיא הנקראת 'רוח השם'... ולכן אמר 'על כל בשר', שהוא באמת כולל לכל בני-אדם... ועניין הידיעה הוא שכל בני בשר יקראו בשמו ויכירו אלוקותו... ועל זאת ההכרה והידיעה שתתחדש בעולם, אמר כאן 'אשפוך את רוחי על כל בשר'...

"והייעוד השני הוא אומרו: 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. כלומר, אף-על-פי שמיום שנחרב בית המקדש ונגנז הארון על-ידי ירמיהו בזמן החורבן, אין עוד נביא... וכל שכן בגלות שלא מצאו חזון מהשם, הנה בזמן הגאולה תשוב הנבואה לחול בעם ישראל".

טעימה מהרמב"ם

'ספק דאורייתא לחומרא' – מדרבנן?

"אִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" (הלכות איסורי ביאה יח,יז)

ידוע הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' ו'ספק דרבנן לקולא'. הפוסקים נחלקו אם הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' עצמו הוא מדאורייתא או מדרבנן.

הרמב"ם (ועוד ראשונים כמו הראב"ד) כותב ש"איסור כל הספקות כולן מדברי סופרים", ו"התורה לא אסרה ספקות". התורה אסרה רק דברים ודאיים, והכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' הוא מדרבנן. הוא מוכיח זאת מדין התורה שרק ממזר ודאי אסור ואילו ספק ממזר מותר.

לעומתו, הרשב"א (ועוד ראשונים כמו רש"י) סובר שהכלל הזה הוא מן התורה. הוא מוכיח זאת מדין אשם תלוי בתורה, שאדם מתחייב בקרבן על ספק.

הנושא נידון בהרחבה בספר 'שב שמעתתא' ובאחרונים רבים, והם מביאים הוכחות ותירוצים לכאן ולכאן.

על הוכחת הרמב"ם מדין ממזר אפשר לתרץ לפי הרשב"א שאדרבה, העובדה שהתורה נדרשה ללמד שספק ממזר מותר מלמדת שזה מקרה יוצא מן הכלל, ובדרך כלל ספק אסור מן התורה.

מנגד, על הוכחת הרשב"א מדין אשם תלוי מתרצים לשיטת הרמב"ם, שבאשם תלוי מדובר בספק מיוחד שקרוב לוודאי, או שאשם תלוי הוא גזירת הכתוב ומקרה יוצא מן הכלל.

הוכחה מעניינת לשיטת הרמב"ם היא מהכלל 'ספק ספיקא לקולא' גם באיסורי תורה. לפי הרמב"ם הכלל הזה מובן – מכיוון שדין ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, הרי ספק ספיקא הוא למעשה ספק אם יש כאן איסור דרבנן, ועל כך חל הכלל 'ספק דרבנן לקולא'.

  מעשה שהיה

לימוד זכות על המועל

האדמו"ר נזעק: "כיצד עלה בדעתכם רעיון נורא כזה?! וכי אינכם יודעים מה צפוי למועל בכספי ציבור באמריקה? והלוא הוא יהודי, בשר מבשרנו!"

נורות האזהרה התרבו והלכו. החשדות החלו להתבסס עד שהתמונה התבהרה: המהנדס הראשי של השיכון החדש מועל בכספי הבנייה ומעלים לכיסו סכומי כסף אדירים. "חייבים ללכת למשטרה", סיכמו העסקנים הנדהמים.

רבי יעקב-יוסף טברסקי היה האדמו"ר השלישי לשושלת סקוור. הוא נולד לאביו רבי דוד בעיר סקווירה שבאוקראינה, ואחרי שניצל מהשואה היגר לארצות-הברית, ושם החל לשקם את החסידות.


האדמו"ר מסקווירא בקבלת קהל

עם בואו ליבשת החדשה החל לפעול במרץ להגשמת חזונו – להקים עיירה יהודית מבודדת, שתיוסד על טהרת הקודש בלבד. חלפו כמה שנים עד שהרעיון החל לקרום עור וגידים.

במחוז רוקלנד שבמדינת ניו-יורק נמצא שטח. מכאן ועד להשגת הרישיונות וגיוס הכספים הדרך הייתה ארוכה, אך נחישותו של הרבי דחפה קדימה את כל העוסקים במלאכה, ובשעה טובה החלו העבודות.

ניהול הבנייה הוטל על מהנדס מפורסם, איש מקצוע בעל ניסיון עשיר בהקמת מיזמים גדולים. המהנדס היה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, אבל התחבב מאוד על האדמו"ר והעסקנים, והללו נתנו בו אמון מלא. איש לא חשד שתחת החזות המקצועית מסתתר למעשה נוכל.

עסקני החסידות, שהיו חסרי ניסיון בבנייה בהיקפים כאלה, נענו לדרישותיו של המהנדס להזרמת כספים למיזם, והעבירו לו עוד ועוד כספים.

בשלב מסוים החל להתעורר חשד שמשהו אינו מתנהל כשורה. הם החלו לבדוק את הדברים, ועד מהרה התגלתה המעילה במלוא כיעורה. לתדהמתם התברר שהמהנדס היה מעביר חומרי בנייה לחברות בנייה אחרות, ואת הכסף שקיבל מהן שלשל לכיסו.

העסקנים החליטו לפטר את המהנדס, ואולם האיש קלט את הצפוי ומיהר להקדימם. הוא הניח מכתב התפטרות על שולחנם, אסף את חפציו ומיהר להסתלק. אך בטרם נמלט הוציא מהכספת המחאה, זייף את חתימתו של ר' אלחנן רוטשילד, מראשי העסקנים שפעלו לבניית השיכון, רשם עליה סכום של עשרת-אלפים דולר, סכום גבוה ביותר באותם ימים, ומשך את הכסף.

היעלמותו של האיש וזיוף ההמחאה אישרו סופית את החשדות. עסקני החסידות היו נחושים להכניס לתמונה את המשטרה ולפעול להעמדתו של האיש לדין.

הם עדכנו את רבם בנעשה, והאדמו"ר נזעק: "חס ושלום! כיצד עלה בדעתכם רעיון נורא כזה?! וכי אינכם יודעים מה צפוי למועל בכספי ציבור כאן באמריקה? והלוא הוא יהודי, בשר מבשרנו. היעלה על הדעת להכניסו לכלא לשנים רבות?!".

הלם מוחלט השתרר בחדר. תשובת הרבי הפתיעה את כולם. העסקנים ידעו היטב כמה כוחות השקיע הרבי בבניית השיכון ובהשגת הכספים. "אלף דפי גמרא השקעתי בכך", אמר הרבי לימים, רמז לשעות הרבות שנאלץ לפנות מזמנו בעבור הפרויקט.

"רצוני לספר לכם סיפור", אמר להם הרבי.

"יום אחד, בביתו של אבי, התברר שפמוטי הכסף של שבת נגנבו. כמה חסידים אצו לתחנת המשטרה והגישו תלונה. ואכן, כעבור כמה ימים נמצאו הפמוטים היקרים ונחשף הגנב, שהיה יהודי עני שביקש להביא לחם לבני ביתו.

"כשנודעו לאבי ממצאי החקירה, הזדעזע עמוקות. 'כיצד ייתכן שיהודי יושלך בגללנו לכלא הנודע לשמצה?!', אמר בצער. 'ומי יודע, אולי יספוג עונש חמור עוד יותר, חלילה'. אלא שהתלונה כבר הוגשה והגנב כבר הושם מאחורי סורג ובריח.

"אבי לא ויתר. הוא נטל סכום כסף גדול ועלה לביתו של השופט בטרם הכריע את דינו של הגנב. הכסף החליף ידיים, ואבי התחנן על ליבו של השופט לחון את הגנב ולהשיבו לחיק משפחתו.

"דבריו של אבי יצאו מן הלב ושכנעו את השופט. בניגוד לכל התחזיות זיכה השופט את הגנב. באותם ימים אמרו באירוניה בביתנו, שגניבה מביתו של הרבי מסקוור זו העסקה המשתלמת ביותר לגנבים שכן הם זוכים בשני העולמות, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, שכן ברור שהרבי יהפוך עולמות כדי ששום יהודי לא יתייסר בגיהינום בגללו...

"וכמו אבי אומַר גם אני", סיים הרבי את דבריו הנרגשים. "אכן, המהנדס נכשל בחטא חמור, אבל לא אנחנו נגרום לו להישלח לכלא לשנים רבות".

"אולי בכל-זאת יש הבדל בין המקרים", נשמע קול מהוסס של אחד מבני הבית. "במקרה שלנו מדובר באדם אכזר וציני, שלא ייצא מהגיהינום. האם יש מקום למידת הרחמים כלפיו?".

"כך אתה אומר?!", תמה הרבי. "כתוב בספרים הקדושים שכל יהודי קשור בחבל בל יינתק עד יעקב אבינו. נכון שקשה לראות כאן את הקשר הזה, אך עלינו להתייגע עד שנמצא גם עליו לימוד זכות".

(על-פי 'בפיקודיך אשיחה')

  רציתי לשאול

עם הרב שמואל בקרמן

רב בית חב"ד באר יעקב

היהדות מעלה על נס את ערך הענווה, אך האם הענווה אינה גורמת לאדם להימנע מלקבל תפקידים ואתגרים?

אנחנו באים עכשיו מחג השבועות. אחרי מעמד הר סיני עלה משה רבנו להר ושהה שם ארבעים יום, שבהם קיבל מהקב"ה את  התורה. הוא ידע שאיש מלבדו לא זכה לכך. כמו-כן ידע שהוא שהוציא את בני ישראל ממצרים והנהיג אותם במדבר. ובכל-זאת היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ענווה אמיתית אין פירושה הערכה נמוכה של כישורים ויכולות. ענווה אמיתית אינה מביאה לידי הימנעות מקבלת אחריות ומשימות. האדם צריך להכיר את מעלותיו, כישוריו ויכולותיו, ולנצל אותם במידה המרבית.

מי שיכול ללמד – צריך ללמד. מי שיכול להנהיג – צריך לקבל עליו תפקידי הנהגה. מי שיכול ליצור – צריך ליצור. ענווה פירושה שהאדם אינו מתמלא גאווה ותחושת חשיבות עצמית, אלא מרגיש שבסך הכול הוא ממלא את חובתו ועושה את תפקידו.

תורת החסידות מסבירה איך משה רבנו היה יכול להיות "עניו מכל האדם", בשעה שהכיר את מעלותיו הכבירות. כי הוא ייחס את מעלותיו למתנות שקיבל מלמעלה, ואמר לעצמו שאילו מישהו אחר היה זוכה ליכולות שניתנו לו, ואילו הקב"ה היה מדבר איתו פנים אל פנים – היה הלה מגיע למדריגה גבוהה הרבה יותר.

בבית חב"ד קרה לא אחת שאנשים המעיטו מערך עצמם. הם חשו שאין ביכולתם לומר דבר תורה בבית הכנסת או לפעול בקרב חבריהם לעבודה וכדומה. הסברנו להם נקודה זו, שענווה אין פירושה המעטת ערך היכולות. עודדנו אותם לדבר ולעשות, והם אכן הצליחו. וכמובן צריך לזכור שהכול ניתן מלמעלה ואין להתגאות חלילה.

  פינת ההלכה ומנהג

כשאין אפשרות לקריאת התורה

שאלה:, האם יש עניין שאדם המתפלל ביחידות יקרא לעצמו בחומש את מה שקוראים בתורה באותו יום?

תשובה: מניין שאין לו ספר תורה, נכון לקרוא את הקריאה בחומש בלי ברכה, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה. ולא יקראו לעולים לתורה בשמם, כנהוג בקריאה כהלכה, אלא שליח הציבור יקרא הכול ברצף בקול רם, וגם יאמר חצי קדיש אחרי סיום הקריאה. כשיש הפטרה, יאמר שליח הציבור גם את ההפטרה בלי ברכותיה.

גם אם אין מניין, או אם מתפללים ביחידות, יקרא אחד הנוכחים (או המתפלל ביחידות יקרא לעצמו) את הפרשה וההפטרה מתוך חומש.

מפשטות לשון הפוסקים משמע שבמקום שאין ספר תורה כשר, או אם אין מניין לקריאת התורה, אין עניין לומר 'ויהי בנסוע' ו'בריך שמיה'.

אם יש מניין ויש ספר תורה, והתחילו לקרוא בתורה, ובמהלך הקריאה נמצאה בספר התורה טעות הפוסלת אותו, ואין שם ספר תורה אחר – העולה שאצלו נמצאה הטעות לא יברך ברכה אחרונה, אלא יוסיף לעמוד ליד בימת הקריאה. העולים הבאים לא יברכו לפני הקריאה ואחריה, והעולה שנמצאה הטעות אצלו יקרא בלחש, ובגמר הפרשה יברך ברכה אחרונה, ויאמר את ההפטרה בברכותיה (הפטרה במצב כזה תיאמר רק אם קראו לפחות שלושה עולים קודם מציאת הטעות).

מקורות: מג"א סי' קמג ס"ק ב,ח, שו"ע אדה"ז סי' רפד ס"ג, פרמ"ג במשבצות-זהב שם ס"ק א, שערי אפרים סי' ו סעיף סא (ובמשנ"ב שם בביה"ל  סו"ס א), קצות השלחן סי' פו בבדה"ש ס"ק יא, פסקי תשובות סי' קמג ס"ק ה וסי' קמד ס"ק טז.

  חיים יהודיים

אמונה וביטחון בתוך חורבות עזה

כחצי שנה לחם המוזיקאי עומרי גורן בתוך עזה, ושם גם כתב והלחין שיר שכולו אמונה וביטחון, כשצילומי הרקע הם תמונות הלחימה. "עד הניצחון ניפול נקום"

תעודת זהות. עומרי גורן, בן 28, אמן ויוצר מוזיקלי. גדל באלעד, וכיום מתגורר בירושלים. שיריו משלבים מוטיבים של שמחה, גאולה, אמונה וביטחון בבורא העולם.


רציתי להתחיל 'מלמטה', להתחבר לאנשים. עומרי (צילום: יוסל נחשון)

ירושלים של מעלה. את ירושלים גיליתי בגיל צעיר יחסית, ונקשרתי אליה. את דרכי המוזיקלית התחלתי ברחובותיה, בממילא. הייתי מה שמכונה 'זמר רחוב'. רציתי להתחיל 'מלמטה', להתחבר לאנשים. עמדתי במקום כלשהו, עם גיטרה, ופשוט התחלתי לשיר. עצר אדם אחד ואחריו עוד אחד, ופתאום עמדו מולי עשרות. שרנו ושמחנו יחד.

זמן לנשמה. התבוננתי בבני-האדם. הם היו בתוך מרוץ היום-יום. מקצתם היו לבושים בקפידה. והם עצרו, התבוננו בי והתחברו לשירה. זה ריגש אותי. יום אחד עבר שם מישהו והחמיא לי על שירתי. זה היה מנהל אמנים, והוא לקח אותי לחסותו.

תפילה. בחודש אלול האחרון ערכתי מופעי סליחות עם מאות סטודנטים, המשתתפים בפעילות שלוחי חב"ד באוניברסיטאות. בתוך העוצמה האדירה של השירה והתפילה אמרתי להם: אני באתי מהרחוב. התפללתי להגיע לרגע הזה, וזה פשוט קרה. תתפללו, תאמינו, וגם לכם זה יקרה.

אבא רם. יש לי המון הכרת תודה לאבא שגידל אותי, הרב רם גורן, מוזיקאי בזכות עצמו, שכבר בהיותי בן שמונה קלט שאני מתחבר מאוד למוזיקה ושלח אותי ללמוד נגינה בקלרנית. הוא גם קנה לי קלרנית, שבו הייתי מנגן מדי פעם בהתוועדויות חסידיות. הוא חיבר אותי למוזיקה ולניגונים.

ניצחון. פרסמתי עד היום ארבעה שירים. האחרון, 'עד הניצחון', נכתב וצולם בתוך עזה, שבה לחמתי קרוב לחצי שנה. מילות הפזמון הן: 'עד הניצחון ניפול נקום, אני איתך / עד שכל השקט ייגמר / אני לא זז מפה / אף פעם לא תרגיש לבד. / ולא יירא ליבי / ננחת, נעוף / נמצא עוד רגע / בתוך הטירוף הזה / עוד תחזינה עינינו'. השיר נכתב על חבר שנשבר וקשה לו, ואני מעודד אותו – עד הניצחון אני איתך! רצינו להעביר מסר שבתוך כל החושך הגדול – פתאום יפציע האור הגדול ונראה את הגאולה.

עזה. כל הצילומים לקליפ צולמו במצלמה שהייתה מחוברת לגופי, שתיעדה את הלחימה שלנו סביב השעון. התיעוד הזה, מבפנים, נותן המחשה טבעית ומוחשית למילים, ובעיקר משדר מסר של ניצחון על הרוע.


עומרי בימי הלחימה ברצועת עזה

ניגונים של שמחה. יצירה נוספת שנולדה מתוך המלחמה נושאת את הכותרת 'ניגונים של שמחה'. כתבתי את המילים עם אלמוג טבקה ומאור ספיר. זה קרה אחרי שהייה ארוכה בשטחי הכינוס, לפני הכניסה לרצועת עזה. כל מה שהלוחמים רצו זה להתעודד ולשמוח, ומשם גם צמחה המנגינה הנפלאה, שהלוחמים פיזמו בלי הפוגה.

בעבור העם. בשל הלחימה בעזה נאלצתי לבטל עשרות הופעות שתוכננו לי, אך הידיעה שאתה נלחם בעבור עם ישראל שווה הכול. לילה אחד ישבתי עם לוחם מיחידת אגוז, והשמעתי לו את השיר 'עד הניצחון'. מול הריסות עזה שרנו יחד והתעודדנו. זה היה רגע מרגש במיוחד.

כוח השירה. לשירה המון כוח לגעת בלבבות. הופעתי באירוע תפילה וזיכרון ללוחם יעקב-שלמה קרסנינסקי הי"ד, מסתערב שנפל בשמחת תורה. אחרי ההופעה ניגשה אליי אימו ואמרה לי שהייתה בכמה אירועי זיכרון לבנה, אבל שירתי מאוד נגעה לליבה. מאז אני בא לבית המשפחה ברמות מדי חודש, לשיעור תורה עם החברים המסתערבים, ואנחנו שרים יחד. ברגעים כאלה אני אומר תודה לה' שנתן לי את השליחות לשמח את עם ישראל.

גיוס לאחדות. כל השיח הרעיל על חוק הגיוס לא חודר ללוחמים, כי כשיש משימה גדולה מול העיניים – להיות יחד ולהילחם בעבור עם ישראל – אין לאיש זמן לפילוג. אתה יכול לראות משמאלך לוחם חרדי, מימינך מי שמגדיר את עצמו 'אתאיסט', וכולם לוחמים יחד. הדבר החשוב ביותר ללוחמים הוא אחדות העם.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)