קוטשר, שהיה יהודי פיקח, החל לחשוד באיש. הוא ירד מהכרכרה לטפל בסוסיו ובה בעת שם עין על הנוסע החשוד
"געוואלד! היכן הכסף?!", זעק איציק העגלון. "מזונם של עניי ירושלים נגנב! שאיש מהנוסעים לא יזוז ממקומו. רצוני לערוך בדיקה בכליכם!".
זו הייתה השנה השנייה למלחמת העולם הראשונה. בעיר ירושלים שרר רעב כבד. עוני ומחסור שלטו בכל פינה. ואם לא דיי בכך באה מכת ארבה וחיסלה את התבואה, הפירות והירקות.
חג הפסח קרב ובא, והעיר הייתה ריקה ממוצרי מזון בסיסיים. עסקני העיר היו אובדי עצות. הם פנו אל כל ספקי המזון שבאזור וניסו למצוא מזור לרעב הצפוי בחג הפסח.
כאשר הגיעה השמועה לפרנסי העיר שביפו אפשר להשיג תפוחי אדמה, מיהרו להזמין כמות נכבדה שתחולק לעניי העיר, שרבים מהם סבלו חרפת רעב ממש. חמש-מאות נפוליונים זהב הצליחו העסקנים לגייס. לעסקני ירושלים הצטרפו ועד 'כולל הו"ד' (הולנד ודויטשלנד) ו'ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם', שהצליחו לגייס סכום דומה.
ביום שישי בשבוע שלפני החג בא מזכיר הכולל, ר' ישראל לאבל, לתחנת הכרכרות שבשער יפו ופנה אל איציק קוטשר, העגלון המפורסם של ירושלים. "התכונן לצאת מייד במוצאי השבת לעיר יפו, כדי למסור את צרור הכסף שנאסף לידי חאג' מחמוד נבולסי, הספק הראשי של תפוחי האדמה", ביקש המזכיר. הוא לא הבחין כי עוד אוזניים שמעו את הדברים.
במוצאי שבת מיהר קוטשר לבית המזכיר, נטל מידו את צרור הנפוליונים ותחבו עמוק מתחת למושב הכרכרה. משם המשיך לשער יפו, לתחנת הכרכרות, ואסף נוסעים שרצו לנסוע ליפו.
בעודו משחרר את הבלמים לקראת הנסיעה הופיע פתאום איש מתנשף וביקש להצטרף לנסיעה. "נודע לי כי אימי המתגוררת ביפו שרויה במצב אנוש. עליי להגיע אליה בדחיפות", אמר. קוטשר נעתר בשמחה, והכרכרה יצאה לדרכה.
לאחר שלוש שעות נסיעה הגיעה הכרכרה לתחנת 'האילן הגדול', שבין אבו-גוש לבאב אל-וואד (שער הגיא), שם עשתה עצירת ריענון וחילוץ עצמות. כל הנוסעים ירדו מהכרכרה חוץ מן הנוסע האחרון. "רצוני לנמנם קצת, דבר שנמנע ממני בשל טלטולי הכרכרה", הסביר לעגלון.
בטרם החל לנמנם הוציא בקבוק משקה חריף מתיקו והציעו לקוטשר. "זה ממריץ את הדם ומחזק את הנשמה", הפציר בו. קוטשר, שהיה יהודי פיקח, החל לחשוד באיש. הוא ירד מהכרכרה לטפל בסוסיו ובה בעת שם עין על הנוסע החשוד.
באפילה ששרתה במקום חש הלה ביטחון. הוא קם ממקומו והביט סביב. כשחשב שאיש אינו רואהו, חיטט מתחת למושבו של העגלון וסחב את צרור הנפוליונים. העגלון, שראה הכול, עשה עצמו כאינו רואה, והוסיף לטפל בסוסיו.
בסיומה של ההתרעננות חזרו הנוסעים לכרכרה, וזו המשיכה בנסיעה. כמה רגעים אחר-כך 'התעורר' הנוסע, תפס את בטנו ובקול מתחנן ביקש מהעגלון לעצור. הנוסע ירד מהכרכרה והתרחק ממנה, ואולם קוטשר עקב אחריו בעיני הנץ שלו. הוא המתין בסבלנות שהלה יסיים את צרכיו והמשיך בנסיעה.
לאחר נסיעה קצרה הודיע קוטשר לנוסעים שגם אותו תקפו כאבי בטן פתאומיים. "נראה שגם עליי השפיע המשקה החריף", התנצל. קוטשר ירד מהכרכרה והתרחק לעבר העץ שהנוסע שהה לצידו.
הגבשושית הייתה טרייה והעבודה הייתה קלה. הוא סילק את העפר, הוציא את הצרור ותחבו לכיסו. כשחזר, בירך 'אשר יצר' בקול לשם הסוואה.
עם הזריחה הגיעה הכרכרה ליפו. ראשון קפץ ממנה איציק הנהג. "געוואלד!", צעק בבהלה. "נגנב צרור הנפוליונים!". במקום קמה מהומה גדולה. קוטשר הכריז שאיש לא יזוז ממקומו, וקרא מייד לשוטרים הטורקים שהיו בקרבת מקום. הללו הורו לעגלה ולנוסעיה לנסוע לתחנת המשטרה.
בתחנה נעשה חיפוש יסודי בכליהם של הנוסעים. קוטשר, שהיה מיודד עם הקצינים, לחש לשאוויש שהוא חושד בנוסע שירד לעשות את צרכיו כביכול. האיש הוכנס לחדר החקירות וכעבור זמן לא רב הודה שגנב את צרור הנפוליונים וקברו תחת עץ ליד 'תחנת האילן הגדול'.
באותו יום הובל הגנב, כבול באזיקים, למקום שעליו הצביע. לתדהמת כולם המקום היה חפור, והכסף לא היה שם. המכות שספג הגנב מהקצין הטורקי לא העלו תוצאות.
קוטשר חזר ליפו ומילא את שליחותו. הערבי סיפק את תפוחי האדמה שהוזמנו, וקיבל את התמורה המלאה. הגנב השפל נכלא ונשפט לחמש שנות מאסר. בזכות יושרו ופיקחותו של קוטשר לא הופרה שמחת החג של יהודי ירושלים.
במשך שנים סירב קוטשר להבהיר את השמועות שסבבו בירושלים על הדרך שבה הציל את מזונם של עניי העיר. הוא שמר את הדברים בליבו. "מה יש לספר?", השיב לשואלים. "בסך הכול עשיתי מה שהיה עליי לעשות". רק בהלווייתו של קוטשר גילה ר' ישראל לאבל, מזכיר ה'כולל', את פרטי הסיפור.
(על-פי 'אנשים של צורה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
