חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1952 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בחוקותי, כ"ג באייר ה'תשפ"ד, (31/05/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1952 - כל המדורים ברצף
לצאת לקרב על התודעה
יש חדש
הליכה מתמדת
ברית האבות
ברכות מוסתרות
שתי הדרגות של עיר הקודש
תכלית ההיסטוריה של חנוכה
מזימת הגנב הופרה
רציתי לשאול
שכר ועונש לילדים
הסידור והתפילה הראשונה בכותל

מס' 1952, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ג באייר ה'תשפ"ד (31.05.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

לצאת לקרב על התודעה

אויבינו נוכחו שלא יצליחו להכניענו באמצעות כוח צבאי, ועברו להשתמש בנשק מסוכן לא פחות – נשק התודעה

השוואה קלה בין ימינו אלה למלחמה שהתחוללה לפני חמישים ושבע שנים ממחישה את גודל הנס הבלתי-נתפס. כבר שבעה חודשים אנחנו נלחמים בעזה, ועדיין לא הכרענו את האויב, ואילו בחודש אייר תשכ"ז ניצחנו שבעה מצבאות ערב בשישה ימים והחזרנו לידינו את יהודה ושומרון, רצועת עזה, סיני ורמת הגולן!

זה היה נס אדיר שהשאיר את העולם כולו פעור פה. זו הייתה שעת חסד אלוקית מופלאה מאין כמותה, שחוללה התעוררות עצומה בלב המוני יהודים בארץ ובתפוצות. גם מבחינה ביטחונית זו הייתה יציאה מן המיצר אל המרחב. הקב"ה נתן לנו אפשרות להפוך ממדינה קטנה ומאוימת למעצמה אזורית, שבכוחה להרתיע את אויביה ולהבטיח לבניה שקט וביטחון.

לשקר בביטחון

אבל אז קרה משהו שלא נתַנו כל-כך את דעתנו עליו. אויבינו נוכחו שלא יצליחו להכניענו באמצעות כוח צבאי, ועברו להשתמש בנשק מסוכן לא פחות – נשק התודעה. הם תוקפים אותנו בכל הכוח והעוצמה, בשקרים ובעלילות. הם מחדירים לדעת הקהל העולמית מונחים וביטויים המציגים אותנו כפושעים. ואילו אנו מגיבים בנימוס, במילים מאופקות, ובנימה קבועה של הצטדקות והתגוננות.

השקרים של הערבים מתקבלים בתודעת הציבור מפני שהם חוזרים עליהם שוב ושוב, בנחישות ובתוקפנות. לעולם לא יתנצלו, יתגוננו או יצטדקו. תמיד יתקפו בביטחון מוחלט, גם אם זה השקר הבוטה והמופרך ביותר.

בזירה הזאת הם משקיעים משאבים אדירים ומעסיקים פעילים בכל המוקדים המשפיעים על דעת הקהל. וה'עולם גולם' קונה את התעמולה השקרית ומשתכנע שהם, המרצחים המתועבים והאכזריים, הם הטובים והמסכנים, ואילו אנו הקלגסים הרעים והדורסנים.

ויש עוד מרכיב שמעניק להם יתרון – אצלם אין 'יפי נפש' הקוראים להבין את הצד השני או המנסים לטעון כי לא ראוי להשמיע נימוקים היסטוריים ודתיים. כל טענה, אפילו המופרכת ביותר, שיכולה לחזק את עמדתם זוכה לגיבוי מוחלט של בני עמם, והם מתייצבים מולנו בעמדה אחידה.

מטוסים כבולים

וכך המונים ברחבי העולם מדקלמים את הסיסמה 'מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית'. נניח לרגע לבוּרוּת על כך שמעולם לא הייתה קיימת מדינת 'פלסטין', אבל למעשה זו קריאה אנטישמית מובהקת, שמשמעותה השמדת ישראל. ומה הם עונים כשמציגים לפניהם טענה זו? – שהם בעצם מבטאים "שאיפה לחופש, זכויות אדם ודו-קיום בשלום"...

למרבה הצער ממשלות ישראל הזניחו זירה חשובה זו, והתמקדו ברכש צבאי. הן לא הבינו שהפקרת דעת הקהל לתעמולה הערבית כובלת את המטוסים והטנקים החדישים שלנו, וגורמת למלחמותינו להימשך לאורך חודשים רבים, בלי להשיג הכרעה ומיטוט האויב.

איננו משלים את עצמנו. גם אם נשקיע את המשאבים הדרושים, עדיין יש בעולם דיי והותר גורמים אנטישמיים, שישמחו לתת בימה לאויבי ישראל. ועדיין אין ספק שהשבת מלחמה כראוי תחולל שינוי ותשכנע רבים להכיר את האמת ולהבין מי הטובים ומי הרעים במאבק הארוך של העם היהודי מול מבקשי נפשו.


הנס והתעוררות. חסד אלוקי (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)

  יש חדש

השלוחים נאספים

ביום ראשון הקרוב ייפתח בע"ה במלון ניר עציון הכינוס השנתי של שלוחי הרבי, המפעילים את מאות בתי חב"ד ברחבי הארץ. הכינוס מאורגן על-ידי צעירי אגודת חב"ד, והוא נמשך שלושה ימים. הכינוס משמש מפגש רב עוצמה, המעניק כוח להמשך העשייה לאורך השנה, והשנה יעמוד במרכזו המצב המיוחד שבו שרוי העם בישראל אחרי אירועי שמחת תורה.

שבת של אחדות

בשבת זו, שלפני ראש חודש סיוון, חשוב להדגיש את האחדות הפנימית, כשם שעם ישראל התאחד ביום הזה "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל בשעת המנחה, ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג השבועות. רצוי לקיים את הכינוסים מתוך סעודה, המקרבת את הלבבות.

הביאו ערֵבים

הרבי מליובאוויטש קרא להביא את כל הילדים, ובכלל זה התינוקות, למעמד קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. גבאי בתי הכנסת נקראים להיערך לבואם של הילדים, ולהכין בעבורם כיבוד שיעניק להם את הטעם המתוק של התורה.

  שלחן שבת

הליכה מתמדת

פרשתנו נפתחת במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". הביטוי 'תלכו' איננו במשמעות של ציות בלבד, אלא הכוונה לעבודת ה' המוגדרת 'הליכה', שעניינה התקדמות מתמדת, וכדברי נעים זמירות ישראל בתהילים (פד,ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל".

כאן מתעוררת שאלה: האם יהודי איננו יכול להגיע לשלמות בעבודת ה', לתחנה סופית שבה הוא יכול להישאר? למשל, בשבת מורים ליהודי שעליו לחוש עונג כפול – הן שחרור מדברים בלתי-רצויים הן עונג בענייני טוב וקדושה. עונג זה צריך להיות שלם, היינו שלא חסר דבר. אם כן, לכאורה מה הצורך ב'הליכה' נוספת?

הכוח להשתנות

הביטוי "ילכו מחיל אל חיל" מבטא התקדמות גדולה בהרבה ממושגים של צמיחה והתפתחות המוּכרים לנו מעולם הצומח. צמח שגדל לגובה ולצדדים אכן משגשג במונחים של עולם הצומח, אף-על-פי שהוא נשאר באותו מקום ואינו זז ממנו.

מובן שאין להשוות זאת למדריגת החי, שיש לו יכולת הליכה ממקום אחד למקום טוב ממנו. ועל אחת כמה וכמה ההליכה של אדם, שהקב"ה העניק לו כוח ואפשרות להתעלות מעלה-מעלה, בכמות ובאיכות, עד כדי השתנות לברייה חדשה. האדם אפילו יכול להתרומם לדרגת 'אדם' מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד,יד) – להידמות כביכול לקב"ה, שציווה עליו "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח,ט), שזו הליכה בדרכי ה' עצמו. אם כן, איך יש מקום לעלות עוד ועוד, ובאופן של 'הליכה'?

עונג בלי הגבלה

התשובה מרומזת בלשון הכתוב 'שבת שבתון' או 'שבת בשבתו'. היינו, שבתוך השבת עצמה יש רמות שונות של עונג. בהתחלה העונג קשור עם השביתה ממלאכות החול. בשבת בבוקר בא עונג נעלה יותר, הקשור עם "שבת לה' אלוקיך". ולאחר מכן, בעת המנחה, זה עונג שנקרא 'רעווא דכל רעווין' – רצון הרצונות.

וגם בנקודת השיא של השבת, בעת 'רעווא דרעווין', יש תנועה של הליכה, בידיעת ה', עד פרטי הפרטים של רזי התורה ופנימיותה. כמו חכם גדול שאף שהוא שקוע תמיד בעניינים שכליים, הרי כשעולה בדעתו רעיון שכלי חדש, הוא מתענג מזה לאין ערוך מכפי שהתענג קודם לכן.

התקדמות בשני התחומים

מגמת ה'הליכה' היא בשני התחומים העיקריים של עבודת ה': 'סור מרע' ו'עשה טוב'. ב'סור מרע' – אדם יכול להשתחרר מרע בפועל, ואף מרע של דיבור ואפילו של מחשבה; ויש מקום גבוה יותר, שבו יצר הרע השתנה מיסודו והוא משתתף עם יצר הטוב באהבת ה', ובזה יש דרגות רבות של הליכה מחיל אל חיל.

ב'עשה טוב' – יש שלב שיהודי מצפה למילוי ההבטחה "בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעיתם", ויש מדריגה גבוהה יותר, שהיהודי מנצל את השפע הגשמי כדי להתעלות ברוחניות, עד לדבקות בקב"ה עצמו, באופן של "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ" (תהילים עג,כה).

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1674)

  מן המעיין

ברית האבות

בסוף נזכרים

"וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כו,מב). בסוף התוכחה, אחרי שספגנו כל-כך הרבה מכות, עינויים וייסורים – רק אז אנו באים ל"והארץ אזכור".

(רבי יעקב-שמשון משפיטובקה)

זכות אבות בחו"ל

מה הקשר והשייכות בין זכות אבות לזכירת הארץ? יש להסביר, שאיתא בגמרא שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מהארץ לחוצה לארץ. ולכן כשהקב"ה העניש את ישראל, גירשם מהארץ לחוץ לארץ, שלא ייהנו מזכות אבות. וזה שאמר הכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקב" – תעמוד לכם זכות אבות על כך שגם – "והארץ אזכור".

(עיטורי תורה)

ברחמים תזכור

אנו אומרים "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". לכאורה המילה 'ברחמים' מיותרת. אלא שלפעמים הזכרת זכות אבות מקלקלת, אם הבנים עזבו את דרכיהם, ולכן אנו מבקשים "ברחמים תזכור".

(לקוטי בשמים)

חלק מהתוכחה

אף זה חלק מהתוכחה – בני ישראל לא יזכרו את ארץ ישראל ולא יחשבו עליה! רק אני לבד 'אזכור'.

(רבי יעקב-שמשון משפיטובקה)

בין בית ראשון לשני

כאן, בפרשת בחוקותי, התוכחה נאמרת בלשון רבים, ואילו בפרשת כי תבוא – בלשון יחיד. כי התוכחה הראשונה – אומרים חז"ל – נאמרה כנגד הבית הראשון, שחרב בשל עבודה זרה וגילוי עריות, ואילו התוכחה השנייה נאמרה כנגד הבית השני, שחרב מחמת שנאת חינם, שהיו שונאים איש את רעהו, וכל אחד דאג לעצמו בלבד. לפיכך נאמרה בו התוכחה בלשון יחיד.

(אמרי חן)

תוכחת הייחוס

רבי לוי-יצחק שניאורסון שאל יהודי אחד: מדוע מזכירים באמצע התוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? כי העובדה שאין אנו מתנהגים כיאות לנכדי אברהם יצחק ויעקב – אין לך תוכחה גדולה מזו. ואתה – פנה אל האיש – הלוא הינך נכדו של רבי זושא מאניפולי!

לעומת הגויים

"ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כו,מד). "ואף גם זאת" – אפילו כשעושים את כל הדברים הרעים, בכל-זאת כשהקב"ה רואה אותם "בארץ אויביהם", מפוזרים בין הגויים השונאים אותם, והקב"ה רואה את רשעת הגויים, אומר הקב"ה: "לא מאסתים" – לעומת הגויים, בני ישראל טובים וישרים ואין לכלותם.

(הבעל-שם-טוב)

עשה ולא תעשה

"אלה החוקים והמשפטים והתורה אשר נתן ה' בינו ובין ישראל" (ויקרא כו,מו). כיצד אפשר לומר "אלה החוקים והמשפטים" על הברכות והקללות הכתובות קודם לכן? אלא המשמעות הפנימית של הברכות היא – גילוי אור אלוקי לנשמות ישראל, שזה עניינן של מצוות עשה,  והמשמעות הפנימית של הקללות היא – העברה וביטול כל דבר המונע את ישראל מעבודת ה', שזה עניינן של מצוות לא תעשה.

(לקוטי תורה)

  אמרת השבוע

ברכות מוסתרות

פעם אחת, בשבת פרשת בחוקותיי, ציטט רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב את הנאמר ב'תיקוני זהר חדש', שכל פסוקי התוכחה הם ברכות נעלות, המוסתרות במה שנראה כקללות.

שאל אחד הנוכחים: "איך ייתכן שקללות קשות כאלה הן ברכות?".

השיב רבי לוי-יצחק: "למשל, באחד מפסוקי התוכחה נאמר 'וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד'. יש כאן ברכה גדולה – שישרו בעם ישראל אהבה ושלום עד שעשר נשים יוכלו לאפות בתנור אחד בלי שתהיה שום מריבה ביניהן. כי המצב הרגיל הוא, שאפילו שתי נשים שצריכות לאפות בתנור אחד יכולות לריב ביניהן, וכאן התורה מברכת שעשר נשים לא יריבו ביניהן".

וסיים רבי לוי-יצחק ואמר: "מזה אפשר ללמוד שגם פסוקי התוכחה האחרים הם למעשה ברכות נעלות".

  גאולהפדיה

שתי הדרגות של עיר הקודש

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. הנביא ישעיהו (ב,ב) מתאר את ימי הגאולה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". בהמשך מופיע הפסוק: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". כוונת הדברים שירושלים תהיה מרכז התורה והנבואה, וממנה ייצא האור האלוקי לעולם כולו.

תורת החסידות מפרשת את הפסוק בדרך פנימית, וקושרת זאת לשתי מדריגות רוחניות: האחת מעניקה לעיר את השם 'ציון' והשנייה מזכה אותה בתואר 'ירושלים'. הפירוש המילולי של המילה 'ציון' הוא – סימן. זו משמעות הפסוק (ירמיה לא,כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" – סימנים. העיר הזאת היא אפוא ציון וסימן לדבר נעלה יותר. זאת על-פי המדרש ש'ירושלים של מטה' מכוּונת כנגד 'ירושלים של מעלה'. השם 'ציון' מבטא אפוא את היותה של העיר סימן וביטוי לירושלים העליונה, הרוחנית.

בביטוי 'סימן' טמונה גם משמעות שיש כאן שני דברים שונים ונבדלים – אמנם האחד הוא סימן למשנהו, אבל אין הם דבר אחד. כשקוראים לעיר הקודש 'ציון', פירוש הדבר ש'ירושלים של מטה' אמנם מזכירה את 'ירושלים של מעלה' ורומזת לה, אבל יש הבדל בין השתיים. למעלה מזה הוא השם 'ירושלים'. מילה זו מורכבת משתי מילים: 'יראה' ו'שלם', וצירוף השתיים בא לומר שהעיר הזאת מגלמת בתוכה את שלמות היראה – שלמות העבודה של יראת שמיים. 'ירושלים' היא הדרגה הגבוהה יותר בעיר הקודש – לא רק רמז וסימן ודבר אחר, אלא שלמות בעבודת ה' (ראו לקוטי שיחות, כרך טו, עמ' 234, ובמצוין שם).

טעימה מהרמב"ם

תכלית ההיסטוריה של חנוכה

"בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּשֶׁמָּלְכוּ יָוָן, גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל... הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ... יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל" (הלכות מגילה וחנוכה ג,א)

הרמב"ם פותח את דיני חנוכה ברקע ההיסטורי, וזו הקדמה חריגה לעומת הלכות חגים אחרים. הרמב"ם אינו מקדים להלכות שבת את סיפור בריאת העולם, ואינו פותח את הלכות פסח בסיפור יציאת מצרים.

חריגה זו בולטת במיוחד בהשוואה להלכות מגילה שנלמדו שני פרקים קודם לכן. הלכות מגילה נפתחות בהלכה מעשית – "קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים, והכול חייבים בקריאתה אנשים ונשים". אין שום הקדמה של סיפור המגילה. שני פרקים לאחר מכן, בפרק ג, הרמב"ם רואה לנכון לפתוח את הלכות חנוכה בסיפור ההיסטורי.

ניתן לכך הסבר מקורי. הרמב"ם נאמן למגמת חיבורו, כפי שהסביר בהקדמתו: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

מכיוון שהרקע ההיסטורי של החגים כבר מופיע בתורה שבכתב, אין הרמב"ם צריך לכתוב זאת בספרו. גם סיפור פורים מופיע בתנ"ך, במגילת אסתר, וכלשונו "והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים". ואולם הרקע של חנוכה אינו כתוב בתנ"ך אלא בתורה שבעל־פה (במסכת שבת). ומכיוון שחיבורו מסכם את התורה שבעל־פה, הרמב"ם רואה לנכון להקדים את הרקע של חנוכה.

  מעשה שהיה

מזימת הגנב הופרה

קוטשר, שהיה יהודי פיקח, החל לחשוד באיש. הוא ירד מהכרכרה לטפל בסוסיו ובה בעת שם עין על הנוסע החשוד

"געוואלד! היכן הכסף?!", זעק איציק העגלון. "מזונם של עניי ירושלים נגנב! שאיש מהנוסעים לא יזוז ממקומו. רצוני לערוך בדיקה בכליכם!".

זו הייתה השנה השנייה למלחמת העולם הראשונה. בעיר ירושלים שרר רעב כבד. עוני ומחסור שלטו בכל פינה. ואם לא דיי בכך באה מכת ארבה וחיסלה את התבואה, הפירות והירקות.

חג הפסח קרב ובא, והעיר הייתה ריקה ממוצרי מזון בסיסיים. עסקני העיר היו אובדי עצות. הם פנו אל כל ספקי המזון שבאזור וניסו למצוא מזור לרעב הצפוי בחג הפסח.

כאשר הגיעה השמועה לפרנסי העיר שביפו אפשר להשיג תפוחי אדמה, מיהרו להזמין כמות נכבדה שתחולק לעניי העיר, שרבים מהם סבלו חרפת רעב ממש. חמש-מאות נפוליונים זהב הצליחו העסקנים לגייס. לעסקני ירושלים הצטרפו ועד 'כולל הו"ד' (הולנד ודויטשלנד) ו'ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם', שהצליחו לגייס סכום דומה.

ביום שישי בשבוע שלפני החג בא מזכיר הכולל, ר' ישראל לאבל, לתחנת הכרכרות שבשער יפו ופנה אל איציק קוטשר, העגלון המפורסם של ירושלים. "התכונן לצאת מייד במוצאי השבת לעיר יפו, כדי למסור את צרור הכסף שנאסף לידי חאג' מחמוד נבולסי, הספק הראשי של תפוחי האדמה", ביקש המזכיר. הוא לא הבחין כי עוד אוזניים שמעו את הדברים.

במוצאי שבת מיהר קוטשר לבית המזכיר, נטל מידו את צרור הנפוליונים ותחבו עמוק מתחת למושב הכרכרה. משם המשיך לשער יפו, לתחנת הכרכרות, ואסף נוסעים שרצו לנסוע ליפו.

בעודו משחרר את הבלמים לקראת הנסיעה הופיע פתאום איש מתנשף וביקש להצטרף לנסיעה. "נודע לי כי אימי המתגוררת ביפו שרויה במצב אנוש. עליי להגיע אליה בדחיפות", אמר. קוטשר נעתר בשמחה, והכרכרה יצאה לדרכה.

לאחר שלוש שעות נסיעה הגיעה הכרכרה לתחנת 'האילן הגדול', שבין אבו-גוש לבאב אל-וואד (שער הגיא), שם עשתה עצירת ריענון וחילוץ עצמות. כל הנוסעים ירדו מהכרכרה חוץ מן הנוסע האחרון. "רצוני לנמנם קצת, דבר שנמנע ממני בשל טלטולי הכרכרה", הסביר לעגלון.

בטרם החל לנמנם הוציא בקבוק משקה חריף מתיקו והציעו לקוטשר. "זה ממריץ את הדם ומחזק את הנשמה", הפציר בו. קוטשר, שהיה יהודי פיקח, החל לחשוד באיש. הוא ירד מהכרכרה לטפל בסוסיו ובה בעת שם עין על הנוסע החשוד.

באפילה ששרתה במקום חש הלה ביטחון. הוא קם ממקומו והביט סביב. כשחשב שאיש אינו רואהו, חיטט מתחת למושבו של העגלון וסחב את צרור הנפוליונים. העגלון, שראה הכול, עשה עצמו כאינו רואה, והוסיף לטפל בסוסיו.

בסיומה של ההתרעננות חזרו הנוסעים לכרכרה, וזו המשיכה בנסיעה. כמה רגעים אחר-כך 'התעורר' הנוסע, תפס את בטנו ובקול מתחנן ביקש מהעגלון לעצור. הנוסע ירד מהכרכרה והתרחק ממנה, ואולם קוטשר עקב אחריו בעיני הנץ שלו. הוא המתין בסבלנות שהלה יסיים את צרכיו והמשיך בנסיעה.

לאחר נסיעה קצרה הודיע קוטשר לנוסעים שגם אותו תקפו כאבי בטן פתאומיים. "נראה שגם עליי השפיע המשקה החריף", התנצל. קוטשר ירד מהכרכרה והתרחק לעבר העץ שהנוסע שהה לצידו.

הגבשושית הייתה טרייה והעבודה הייתה קלה. הוא סילק את העפר, הוציא את הצרור ותחבו לכיסו. כשחזר, בירך 'אשר יצר' בקול לשם הסוואה.

עם הזריחה הגיעה הכרכרה ליפו. ראשון קפץ ממנה איציק הנהג. "געוואלד!", צעק בבהלה. "נגנב צרור הנפוליונים!". במקום קמה מהומה גדולה. קוטשר הכריז שאיש לא יזוז ממקומו, וקרא מייד לשוטרים הטורקים שהיו בקרבת מקום. הללו הורו לעגלה ולנוסעיה לנסוע לתחנת המשטרה.

בתחנה נעשה חיפוש יסודי בכליהם של הנוסעים. קוטשר, שהיה מיודד עם הקצינים, לחש לשאוויש שהוא חושד בנוסע שירד לעשות את צרכיו כביכול. האיש הוכנס לחדר החקירות וכעבור זמן לא רב הודה שגנב את צרור הנפוליונים וקברו תחת עץ ליד 'תחנת האילן הגדול'.

באותו יום הובל הגנב, כבול באזיקים, למקום שעליו הצביע. לתדהמת כולם המקום היה חפור, והכסף לא היה שם. המכות שספג הגנב מהקצין הטורקי לא העלו תוצאות.

קוטשר חזר ליפו ומילא את שליחותו. הערבי סיפק את תפוחי האדמה שהוזמנו, וקיבל את התמורה המלאה. הגנב השפל נכלא ונשפט לחמש שנות מאסר. בזכות יושרו ופיקחותו של קוטשר לא הופרה שמחת החג של יהודי ירושלים.

במשך שנים סירב קוטשר להבהיר את השמועות שסבבו בירושלים על הדרך שבה הציל את מזונם של עניי העיר. הוא שמר את הדברים בליבו. "מה יש לספר?", השיב לשואלים. "בסך הכול עשיתי מה שהיה עליי לעשות". רק בהלווייתו של קוטשר גילה ר' ישראל לאבל, מזכיר ה'כולל', את פרטי הסיפור.

(על-פי 'אנשים של צורה')

  רציתי לשאול

עם הרב ישראל-לוי-יצחק גולדברג

שליח הרבי בבית חב"ד רחביה ונחלאות, ירושלים

החסידות דוגלת בדיבור חיובי ובהימנעות מאיום בעונשים וכדומה; אבל בתורה יש פרשיות ארוכות של תוכחה!

אכן, דיבור חיובי חשוב מאוד, מפני שהוא יוצר אווירה חיובית. להחמיא לחבר, להכיר תודה, ואפילו סתם מילה טובה מביאה ברכה בסביבה. הגמרא מספרת על רבי יוחנן שהקפיד תמיד להקדים ברכת שלום לכל אדם בשוק.

לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולעיתים רחוקות, כשרואים עניין שצריך תיקון, מצווה עלינו להשמיע דברי תוכחה. וכמובן הדבר צריך להיות בעיתוי הנכון ובטון הנכון, כדי שיביא את התועלת הרצויה.

חז"ל אומרים שהגישה הנכונה היא 'שמאל דוחה וימין מקרבת' – גערה ותוכחה צריכות להיות ביד שמאל, החלשה יותר, ואילו הקירוב והעידוד צריכים להיות ב'ימין', בעוצמה יתרה.

בדורות הקדמונים בני-האדם היו חזקים יותר בנפשם, והיו יכולים לקבל דברי תוכחה קשים. לעומת זה, בדורות האחרונים בני-האדם כבר אינם מתחברים לסגנון כזה. להפך, דיבורים כאלה עלולים להביאם לייאוש, לתסכול ולהפניית עורף חלילה.

דבר דומה אנו רואים גם בדרכי התשובה. בדורות הקודמים הדריכו גדולי ישראל את המבקשים תשובה לצום ולהסתגף, ואילו בדורות האחרונים ההוראה היא להימנע מעינוי הגוף, אלא לפדות את הצומות במתן צדקה.

זו הדרך שהדריך הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, ודרכו התקבלה בכל חוגי בני ישראל. ורואים בבירור שזו הדרך לקרב יהודים לאבינו שבשמיים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב'תינוקות שנשבו', שסגנון דיבור שלילי עלול להרחיקם יותר.

כל אחד ואחת מאיתנו רוצים לשמוע מילות עידוד, וכך עלינו לנהוג גם כלפי הזולת –להתייחס בחיוך ובכבוד לאנשים הקרובים אלינו, בני זוג, הורים, ילדים, תלמידים וכו', ואף לאנשים זרים. זה עובד!

  פינת ההלכה ומנהג

שכר ועונש לילדים

שאלה: האם הורים מקבלים שכר ועונש על מעשי ילדיהם שמתחת לגיל מצוות? ומה באשר לילדים עצמם?

תשובה: ילדים שמתחת לגיל החיוב במצוות, 12 לבת ו-13 לבן, חייבים בקיום מצוות התורה ('עשה' ו'לא תעשה') ככל ישראל, אלא שעדיין אינם בני-דעת, ואין עליהם חיוב ועונש כגדולים, אלא לפי הבנתם ולפי מצבם. מגיל החיוב במצוות ועד גיל עשרים נדרשת מהם עבודה גדולה יותר, ומגיל  עשרים ומעלה (ש"אין בית דין של מעלה עונשים אדם עד שיהיה בן עשרים") – נדרשת עבודה גדולה עוד יותר.

הרמ"א פסק: "קטן שהיכה את אביו, או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף-על-פי שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף-על-פי שעבר קודם שנעשה בר-עונשין". וכמו שיש מקרה שקטן שעבר עבירה בקטנותו, חייב כשיגדל להביא קרבן לכפר על עצמו.

מותר להאכיל קטן כפי הדרוש לו בשבת קודם ששמע קידוש, וכמו-כן לפני תפילת שחרית, לפי שידוע לו שמתירים לו זאת מפני גילו, ולא יטעה מזה לעשות כן כשיגדל. לעומת זה, איסור דרבנן, אף שמותר לבקש מגוי לעשותו בעבורנו לצורך מצווה, אסור לעשותו על-ידי קטן, שמא יתרגל להתיר זאת תמיד.

ההורים נידונים על מעשי ילדיהם, מכיוון שהם מצוּוים לחנכם למצוות. ולכן כשהבן מגיע למצוות, האב מברך "ברוך שפטרני מעונש הלזה" (או "מעונשו של זה").

מקורות: שבת פט,ב.רמ"א ונו"כ, או"ח סו"ס שמג, ושו"ע אדה"ז שם ס"ז-ח וסי"א. רמב"ם הל' שגגות פ"ט ה"ג. שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קסד. אג"ק הרבי ח"ז עמ' שנו, תורת מנחם חי"ט עמ' 26, וש"נ. 'הלכות והליכות בר מצוה' פ"ה ס"ב.

  חיים יהודיים

הסידור והתפילה הראשונה בכותל

סידורו האישי של הצנחן יעקב שגיב שימש את הרב הצבאי בתפילה ההיסטורית הראשונה בכותל המשוחרר. ומה הוא אומר על הלוחמים של ימינו?

תעודת זהות. יעקב שגיב (לשעבר זיגלבוים), עוד מעט בן 80, תושב אלקנה. נולד בתל-אביב, התחנך במוסדות הממלכתי-דתי ועבד 34 שנים בתעשייה האווירית. היה מעורב במיזמים ביטחוניים חשובים. לא רצה כל-כך להתראיין השנה, וחשב שהבימה ראויה לגיבורי המלחמה הנוכחית, ובכל-זאת ליבו נפתח – "כי לכל אחד ירושלים שלו".


"הכותל היה משאלת נפשנו". שגיב

עולים לירושלים. במלחמת ששת הימים הוטל על החטיבה שלנו, חטיבה 55 של הצנחנים, לצנוח ביום שני, כ"ו באייר, ממערב לאל-עריש. החזית הייתה באותו בוקר מול המצרים, לאורך גבול סיני. במהלך היום החליט מלך ירדן להצטרף למלחמה, תחילה בירושלים ואחר-כך לאורך כל הגבול, מחברון בדרום ועד ג'נין בצפון. המשימה של החטיבה השתנתה. הצניחה התבטלה ועלינו לירושלים. רבים קיבלו את השינוי הזה באכזבה.

הדיפת המתקפה. המשימה החדשה שלנו הייתה להדוף את המתקפה הירדנית, ולהמשיך אחר-כך להר הצופים. לילה ויום לחמה החטיבה לאורך הקו העירוני הצפוני, משער שכם עד גבעת התחמושת, קו שחצה את העיר במשך 19 שנים. קרב קשה במיוחד היה על גבעת התחמושת, אבל גם במקומות אחרים. ביום שלישי ייצבנו את הקו. רוב הצבא הירדני נסוג אל מעברות הירדן, ובעיר הסתתרו בעיקר חוליות צלפים.

כ"ח באייר. בבוקר יום רביעי, כ"ח באייר, יצאנו עם שחר למשימה החשובה של חיבור להר הצופים. לקחתי בכיסי את התפילין והסידור. דומה היה שהמלחמה עומדת להסתיים. לא דיברו על שחרור העיר העתיקה.

הכותל. ופתאום עברה שמועה שהממשלה החליטה לשחרר גם את העיר שבין החומות. כוחות ראשונים של החטיבה פרצו לעיר דרך שער האריות. אנחנו המשכנו לנוע דרך רכס אוגוסטה ויקטוריה. בקרב יריות נפל המ"פ שלנו, גיורא אשכנזי, שהלך בראש. בשעת צוהריים מוקדמת נכנסנו לעיר ועלינו לרחבת הר הבית. הכותל היה משאת נפשנו, וחיפשנו את הפשפש המוליך אליו. הגענו לרחבת הכותל ,שלא הייתה אלא רחוב צר בשכונת המוגרבים.

התפילה בסידור. הרב גורן כבר היה שם עם חותנו הנזיר והרב צבי-יהודה. התרגשנו מאוד. הרב גורן חש את גודל השעה וקיבץ את החיילים המעטים לתפילת מנחה. היו עימו שופר וספר תורה. סידור לא היה לו. לבקשתו, מסרתי לו את סידורי. בתוך כך הגיעו צנחנים רבים והייתה התרגשות גדולה. לאחר התפילה כתב הרב בסידור: "התפללנו בסידור הזה את תפילת מנחה הראשונה והלל הגדול ומנחם ציון ליד הכותל המערבי ביום השחרור בכ"ח באייר תשכ"ז". על החתום "שלמה גורן, אלוף". הסידור שוכן כיום במוזיאון בגבעת התחמושת.


כתב ידו של הרב גורן בסידורו האישי של שגיב

חיבור. אני מרגיש חיבור עמוק לכותל, ובא אליו בשלושת הרגלים, ביום ירושלים, בתשעה באב ובהושענא רבה. יש דברים שאני אוהב לספר למבקרים: למשל, מצד שמאל, בכניסה לאזור המקורה, יש פינה ובה משבצת של 20-30 סנטימטר, חקוקה בסלע. היה שם שלט הרחוב 'אל-בּוּראק'. בעבור הערבים זה היה רחוב רגיל.

גיבורים. אנחנו מעלים עכשיו זיכרונות מכיבוש הכותל, אבל אני חושב שהפוקוס צריך להיות דווקא על הגיבורים המופלאים של מלחמת שמחת תורה. הופתענו מהעוצמת הרוח של החיילים, מכל החוגים, שיצאו להילחם בתעוזה שמזכירה את הלוחמים של עם ישראל לדורותיו. אנחנו נלחמנו ימים אחדים, ועכשיו איזו נחישות! יש לי שני נכדים בצנחנים, ואני שומע מהם דברים בלתי-נתפסים.


הרגע המרגש של תקיעת השופר בכותל המערבי


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)