איך מדליקים מדורה בימי 'האפלה'? "כשם שאנו מקבלים את השבת ארבעים דקות מוקדם יותר, כך נקדים את ההילולא ונדליק את המדורה ארבעים דקות לפני השקיעה"
התפוצצויות הפגזים השביתו את השמחה באחת. החוגגים נמלטו לכל עבר, מקצתם לתוך מבואה מוגנת בבית הכנסת. שמחת ל"ג בעומר בשכונת בתי אונגרין פסקה, וקולות השירה התחלפו בקולות הירי.
ר' יוסל אייכלר היה דמות מופת של התמסרות מיוחדת למען הזולת. בימי מלחמת השחרור סיכן את חייו ממש כדי להציל נפשות. ר' יוסל היה מאנשי הסגולה של ירושלים בדור הקודם. ליבו ודעתו היו נתונים תמיד להושטת עזרה לנדכאים, אך תמיד עשה זאת בהיחבא.
"רבותיי! לא עת לבכות. היום ל"ג בעומר!". ר' יוסל אייכלר
בימי המלחמה לא נח לרגע. הוא עבר מפצוע לפצוע והגיש עזרה ככל יכולתו. למרבה הצער, ההפצצות גם הפילו חללים, ור' יוסל דאג להעבירם לקבורה. ימים רבים אף לא חלץ את נעליו, כשעסק בלי הפסקה באספקת מזון למשפחות רעבות במקלטים, בהגשת עזרה לפצועים ובגמילות חסד עם המתים.
בעיצומם של ימי המלחמה חל ל"ג בעומר. האנשים היו טרודים וחרדים מלחשוב על הדלקת מדורות ועל ריקודים לצלילי שירת 'בר-יוחאי'. רק דאגת ההישרדות מילאה את המחשבה, והפחד והחרדה שלטו בכול.
הדלקת המדורות לא התאפשרה גם בשל הצורך לשמור על 'האפלה', שנועדה למנוע מהאויב לזהות בלילה את הבתים ולכוון לעברם את הירי. אירע שמישהו שכח והעלה אור בחלונו. הפגז שנורה לעבר הבית המחיש את חומרת הסכנה.
ובכל-זאת התושבים לא יכלו לשאת את המחשבה של"ג בעומר יעבור בלי לחגוג את הילולת רבי שמעון בר-יוחאי.
רבי חיים-אורי רוזנברג, לימים משגיח ב'ישיבת המתמידים', הציע להקדים את ההדלקה בארבעים דקות. "כשם שאנו מקבלים את השבת ארבעים דקות מוקדם יותר, כך נקדים את ההילולא ונדליק את המדורה ארבעים דקות לפני השקיעה", הסביר.
הוא לקח סל נצרים רחב ותלה אותו על מוט ברזל, שבלט מהקיר בחצר המרכזית של השכונה ושבדרך כלל שימש למתיחת חבלי כביסה עליו. על הסל הניח כמה נרות שמן, ומכר את זכות ההדלקה לכל המרבה במחיר, כנהוג.
בבת אחת פרצו הריקודים. הציבור, שהיה רצוץ מפחד ושפוף מהישיבה הממושכת במקלטים, חש צורך לחלץ עצמות ונסחף לשירה בלהט קודש ובהתלהבות. הריקוד רומם את התושבים, והם שכחו לכמה דקות את המציאות הקשה שבה הם שרויים.
השירה הגיעה לאוזני חיילי הלגיון הירדני, שהתמקמו במעבר מנדלבאום. למשמע הקולות החלו להפגיז את השכונה. מהומה השתררה במקום. ההפגזה הניסה את התושבים אל מקומות מסתור.
מקצת הנמלטים מצאו מחסה בבית הכנסת, בחדר המבוא הקדמי, שמעליו הייתה עוד קומה ובחלונותיו הונחו שקי חול. הם סגרו את דלת הברזל של המבוא. בדיוק אז התפוצץ פגז על המדריגות. אחד הרסיסים נתקע בדלת ופער בה חור. היו שנשכבו על הרצפה ואחרים החלו לבכות בקול.
בדיוק אז, כמלאך משמיים, הופיע ר' יוסל. הוא פתח את הדלת הפגועה, נכנס לחדר המבוא ואמר: "רבותיי! לא עת לבכות. היום ל"ג בעומר! שישו ושמחו בהילולת רבי שמעון בר-יוחאי. בואו לסעוד את סעודת היום!".
משכמו הוריד שק כהה וטיפס על ספסל, כדי להגיע לאחד הארונות הגבוהים ששימשו לאחסון הכיבוד והחפצים של חברת 'משמורים' (מסגרת חינוכית לימודית שהקים בעבור צעירי השכונות). משם הוציא אוצר של ממש – בקבוק שמן.
כעת פתח את השק והוציא ממנו פרוסות לחם. את הלחם טבל בשמן והגיש לכל אחד מהנוכחים את המעדן הירושלמי של הימים ההם: לחם טבול בשמן ('ברויט מיט שירעס'). האנשים לא האמינו למראה עיניהם. הלחם החיה את נפשם. "לא זכור לי שאכלתי אי-פעם מאכל טעים כל-כך", סיפר לימים אחד הנוכחים. "בלענו את הפרוסות כאילו היו מעדן עילית של סעודת מלכים".
ר' יוסל הבחין שאחד הנוכחים טמן את הפרוסה בכיסו ולא טעם ממנה. "אתה צודק", אמר לו, "אתה שומר את הלחם בעבור בני ביתך המורעבים. הנה לך עוד פרוסה". כאשר התרוקן השק, הבחין אחד הנוכחים כי ר' יוסל לא הותיר לעצמו אפילו פרוסה אחת.
בקרב התושבים רווחה הסברה כי השירה סביב המדורה המאולתרת הרחיקה מהם את סכנת המלחמה. הלגיון הירדני התכונן למתקפה, וכאשר שמע את השירה חשש ממתקפת נגד, והחליט לנטוש את הזירה ולרכז את מאמציו בעיר העתיקה. לדעת רבים, ההרעשה הכבדה הייתה חיפוי על הנסיגה והעברת עיקר הכוח לשער שכם.
איש אינו יודע בוודאות את האמת, אך מאז ל"ג בעומר פחתו ההפגזות לעבר השכונות. למרבה הצער, למחרת נפלה העיר העתיקה בידי הירדנים, ושוחררה כעבור תשע-עשרה שנה, במלחמת ששת הימים.
(על-פי 'ר' יוסל איש ירושלים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
