מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1947 - כל המדורים ברצף
	לחתור לפתרון השלם
	יש חדש
	ברגע אחד הכול יתהפך
	שביעי של פסח
	מסר קצר
	גאולה בארבע
	זיהוי המור שבסממני הקטורת
	אינו מוכן להיכלא בפסח
	רציתי לשאול
	אריזת הפסח בחול המועד
	יציאת מצרים של רמי

בבוקר שמחת תורה, כשרמי התכונן ללכת לבית הכנסת, לא חלם שייכנס שוב ושוב לתוך התופת ויציל חיים. את יד ה' הרגיש לכל אורך מסע ההצלה

תעודת זהות. רמי דוידיאן, בן 58, אב לארבעה. נולד במושב פטיש שבצפון הנגב ומתגורר בו עד היום. הוריו עלו לארץ מכורדיסטן, אחרי קום המדינה, ושוכנו במעברות. רמי קיבל חינוך מסורתי, ובביתו שמו דגש על מועדי ישראל. בשמחת תורה חילץ עשרות צעירים מרעים והציל את חייהם.

בכתיבת אות בספר תורה בצומת גילת

ילדים עובדים. בהיותי בן שתים-עשרה חוויתי אובדן כואב, עם פטירת אבי ממחלה קשה. עול הפרנסה נפל בין השאר עליי. מן הבוקר ועד הלילה עבדנו, כל האחים, במשק. לא הייתה לנו ילדות קלה.

חוכמת חיים. העבודה במשק גרמה שהפסדנו הרבה שעות לימוד. עם זה, הילדות הזאת הכינה אותנו לעתיד. רכשנו חוכמת חיים מידידי המשפחה ומהאנשים שעבדנו איתם. עד היום מושב פטיש הוא ביתי, וכל התושבים כאן הם משפחה אחת גדולה.

הבוקר הדרמטי. בבוקר שמחת תורה השכמתי קום. זה יום הפטירה של אבי, והתכוננתי ללכת לבית הכנסת במושב. שמעתי את האזעקות, ולקראת השעה שבע פנה אליי חבר בדחיפות והתחנן שאסע לחלץ את בנו, ששהה ליד רעים. הסכמתי, בלי להבין בדיוק לאן אני נכנס.

בתוך התופת. כבר בדרך ראיתי מראות קשים. צלצלתי למשטרה ולא היה מענה. פתאום ראיתי צעירים נמלטים. צעקתי לעברם שיעלו לרכבי. העליתי עוד ועוד. התקשרתי לחברים במושב וביקשתי שיפתחו מקלטים, לשכן בהם את הצעירים שאני מביא. עדיין לא הפנמתי את גודל האירוע.

האסימון נפל. הורדתי את הצעירים במושב וחזרתי לרעים. הבחנתי בצעירים מתחבאים בשיחים ובכל מקום אפשרי. צעקתי אליהם שיעלו לרכב. הם נדחסו בתוכו בפחד נורא, וטסתי למושב. בהיסטריה ובדמעות שיתפו אותי הצעירים במתרחש, ואט-אט התחלתי לקלוט שאנחנו במתקפה מחרידה. זה היה נורא. חזרתי וחילצתי צעירים שוב ושוב, בלי לחשוב יותר מדיי. העמסתי על הרכב בכל פעם לפחות חמישה-עשר אנשים, הורדתי אותם במושב וחזרתי לזירה.

היכרות השטח. העזרה שלי בשטח הייתה קריטית, לנוכח חוסר המענה של הרשויות ומוקדי החירום. מספר הטלפון שלי רץ באין-ספור קבוצות. קיבלתי המון קריאות, וניסיתי לעזור ככל יכולתי. לא היה עליי נשק. היכרותי את השטח עזרה לי לנווט בדרכים עוקפות, כדי שלא להיתקל במחבלים. לא הפסקתי להתפלל לבורא עולם שיעזור לי במשימת ההצלה.

נס מטלטל. אין-ספור סיפורים מצמררים ליוו את מסע ההצלה. אחד מהם היה מטלטל במיוחד. צעירה התקשרה והתחננה שאציל אותה. דהרתי לכיוונה. פתאום ראיתי שהיא מוקפת מחבלים חמושים. ניגשתי אליהם ואמרתי בערבית: 'אנא אבו-ראמי, מוסלמי כמוכם'. הצעתי להם לברוח כי החיילים בדרך. הם שמעו לעצתי והניחו לצעירה, וכך הצלחתי לחלצה מהתופת.

הכרת תודה. אינני יודע מדוע ה' בחר בי דווקא למשימות ההצלה, אבל עשיתי כל מה שיכולתי. הרגשתי את ידו הארוכה של הקב"ה. הוא כיוון אותי וניווט אותי בזירות הירי, ושום כדור לא פגע בנו.

הודיה בכותל. "הרגשתי את ידו הארוכה של הקב"ה"

אחים אנחנו. כשחילצתי את הצעירים לא חשבתי לרגע על ימין ושמאל, דתיים או לא-דתיים. כולנו משפחה אחת גדולה, עם אחד, אחים. ואנחנו צריכים לזכור את זה לא רק בחג הפסח, אלא בכל יום.

להאמין ולאהוב. בליל הסדר אסב בע"ה עם בני משפחתי במושב, וברור לי שלא אפסיק לחשוב על הצעירים שלא הספקתי להציל. עם זה אודה לבורא על מי שהצלחתי להציל מהתופת וגם על החיים שלי, שניתנו לי במתנה. כל שנותר לנו הוא להאמין בבורא עולם ולהרבות באהבת חינם.