בעיני רוחו כבר ראה עצמו מסב בליל הסדר עם העולים במשטרת כנען, ופתאום נצנץ במוחו רעיון: "כיהודי דתי, אינני יכול להיכלא מרצוני ולחגוג את החג בכלא"
ג'יפ צבאי עצר בחריקת בלמים בפתח חנותו של יצחק-משה זילבר. מהרכב ירד קצין משטרה בריטי. "קבוצה גדולה של יהודים נתפסה מנסה להבריח את הגבול", הודיע לבעל החנות. "כולם עכשיו במעצר. בוא איתי".
החנות לממכר כלים וצבעים בכיכר הפחמים שבמרכז צפת (כיום: 'כיכר המגינים') הייתה סגורה יותר משהייתה פתוחה. למעשה, היא שימשה לזילבר מעין תחנת יציאה לעיסוקו העיקרי – מתן עזרה וסיוע לכל יהודי שנקלע למצוקה.
אלה ימי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העולים שניסו להגיע לארץ נחשבו בעיני השלטון בלתי-חוקיים. זילבר עסק הרבה בטיפול בתסבוכות שאליהן נקלעו העולים.
ר' יצחק זילבר וחנותו. תחנת יציאה לעזרה ליהודים (צילום: יובל מלחי)
צפת הייתה עיר המחוז הצפונית, הסמוכה לגבול לבנון וסוריה. יהודים רבים, שלא היו בידיהם אשרות עלייה, ניסו להיכנס לארץ דרך הגבול הצפוני היבשתי.
עסקי הברחת הגבול שגשגו באותם ימים. הכול ידעו את כתובתו של זילבר בצפת, וכיוונו את העולים לידיו הנאמנות, שידאג להעבירם למקום מבטחים. זילבר הפעיל רשת, שדאגה להעביר את העולים דרומה ולפזרם ביישובים שבהם לא יתגלו.
הוא רכש את אמונם של הממונים הבריטים. כאשר נתפסה קבוצת עולים, היו ממהרים להודיע זאת לזילבר, והוא היה מתייצב ופותח במשא ומתן לשחרורם בערבותו, עד בירור מעמדם בבית המשפט.
היה עליו לדאוג שביום המשפט יופיעו ה'נאשמים', וזו לא הייתה משימה קלה. זילבר נאלץ להתרוצץ ברחבי הארץ, לאתר את האנשים ולשכנעם שלא יאונה להם רע. קרה ששילם לנתבע דמי נסיעה והפסד יום עבודה רק כדי שייאות להתייצב לפני השופט בצפת.
אם היה נפסק שעל הנאשם לשוב לארץ מוצאו, פעל זילבר לביטול ביצוע גזר הדין, וזאת באמצעות קשרים שרקם עם השוטרים שהיו אמורים לבצע את המשימה.
הסיפור שלנו קרה כמה ימים לפני חג הפסח, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. קבוצה גדולה של פליטים נתפסה ליד מטולה. מובילי הקבוצה נמלטו, והותירו את עשרות העולים, ובהם נשים וילדים קטנים, לבדם. הקבוצה הועברה למשטרת כנען בצפת. לא נשקפה להם סכנה להישלח לארץ מוצאם, שכן אלה היו פליטי חרב הנאצים, אך היה חשש שישולחו למחנות עקורים בארץ אחרת.
בינתיים דרשו העולים מזון כשר לקראת חג הפסח. הממונים הבריטים לא ידעו כיצד לספק זאת, ופנו לעזרת זילבר.
"כיצד אטפל בהם בעצמי? מנין אקח את צורכי החג בעבורם? אפילו אין לי כלי בישול לסדר גודל שכזה!", תהה באוזני הקצין, כשראה את הקבוצה הגדולה. "לוּ הייתם מוסרים אותם לידיי הייתי מפזרם בין משפחות בצפת ובבתי המלון".
הצעתו נענתה בסירוב נחרץ. "אין שום אפשרות להוציאם מבית המעצר!", פסק הקצין.
זילבר כבר החל במרתון פגישות עם ספקים ובעלי מלונות, בניסיון לקבץ את צורכי החג בעבור העולים. בעיני רוחו כבר ראה עצמו מסב בליל הסדר עם העולים במשטרת כנען. ופתאום נצנץ במוחו רעיון.
בערב החג ביקש זילבר לפגוש בדחיפות את מפקד המשטרה ואת המושל הצבאי. "הקשיבו לי מכובדיי", אמר להם. "על אף רצוני העז לערוך את ה'סדר' בבית המעצר, אינני יכול לעשות זאת. חג הפסח הוא חג החירות, וכל אדם בישראל צריך להרגיש בו בן-חורין. כיהודי דתי, אינני יכול להיכלא מרצוני ולחגוג את החג בכלא. לעולים שנתפסו אין ברירה, אך עליי נאסר להיכלא מרצון. קבלו נא את התנצלותי. האסירים יחגגו את הפסח לבדם".
מפקד המשטרה לא ידע כיצד לנהל את חגם של היהודים בלי עזרתו של זילבר. הוא חכך בדעתו ואמר: "אם כן, קח את האסירים איתך, ואחרי החג נראה מה לעשות בהם".
משאית גדולה הובאה לבית הכלא והעולים הועמסו עליה והובאו אל ביתו של זילבר. הוא מיהר להכניסם למבנה בית ספר שכבר היה נקי לפסח ושמטבחו הוכשר.
מבתי המלון 'הרצליה' ו'מיברג' הובאו כלי הבישול. סכו"ם ומפות לבנות נפרשו על השולחנות, ועליהם הוצבו נרות החג. המצות סופקו מבית החרושת 'לודמיר', ויקב 'כרמל מזרחי' סיפק יין בשפע. במטבח עמדו מתנדבות וניצחו על הבישול. תושבי הרובע היהודי בצפת, בלי להתבקש, שלחו סירים מלאים כל טוב.
בליל הסדר עצמו הזדרזו רבים מיהודי צפת לסיים את הסדר בביתם ולהצטרף אל העולים שחגגו את חג החירות. זילבר הזמין את מפקד המשטרה הבריטית לכבד את החוגגים בנוכחותו. הוא טעם מהמצות ושתה עוד ועוד מהיין. בתום ביקורו הוא אף כובד בארגז יין משובח.
אחרי הסדר נלקחו רוב העולים לבתי המלון הגדולים בצפת, ובהם שהו בימי החג. במוצאי החג האחרון הועברו מצפת, ולא ראו עוד את משטרת כנען ואף לא הובאו לפני השופט. "גדולה לגימה שמקרבת רחוקים, ודיי ברמז זה", סיפר זילבר לימים בחיוך צופן סוד...
(על-פי 'ספר מירון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
