מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1936 - כל המדורים ברצף
	השמחה מביאה את הניצחון
	יש חדש
	האור שמגלה את מעלת התפילה
	נזיקין
	מכאן הרשות
	יהודי – בן-חורין
	הרבי הִצְדיק את הכפרי
	רציתי לשאול
	ניתוח מתוכנן
	המשפחתיות היהודית התגלתה בעזה

בתוך התופת העזתית פגש הרופא הקרבי, הד"ר סבינר, את הפנים היפות של עם ישראל ואת החיבור לאמונה ולערבות ההדדית

תעודת זהות. הד"ר ר' יהודה סבינר, בן 33, תושב בני-ברק, מתמחה במרכז הרפואי לילדים 'שניידר' ורופא קרבי. עבר מסלול חיים שגרתי של ילד ונער חרדי, למד בישיבות, ולאחר מכן למד רפואה. בחודשים האחרונים שהה ברצועת עזה ועסק בהצלת חיי לוחמים.

"היה ברור לי שזו חובתי הבסיסית" סבינר (צילום: דוברות שניידר)

אמונה וביטחון. כשאני מנסה לסכם חודשיים וחצי של שהייה בקן הצרעות העזתי, הדבר הראשון הוא החיזוק באמונה וביטחון. זו תחושה שמלווה אותך כל הזמן. להישען על ה', "השלך על השם יהבך" ממש. עם זה יש תחושה נשגבה של אחדות ישראל, שאתה חלק ממשהו גדול. היינו שם יחד, מכל קצות הקשת: מהקיבוץ, מהמושב, מהעיר; דתיים, מסורתיים, ומי שאינם שומרי מצוות. היו גם לוחמים שבאו במיוחד מארה"ב, מקנדה ומעוד מדינות. דווקא שם הרגשנו את המשפחתיות היהודית הקסומה.

צדקת הדרך. לאורך הלחימה הממושכת אתה מרגיש את האמונה בצדקת הדרך. נמצאים איתך אנשים שנתנו לעם ישראל צ'ק פתוח, בלי הגבלת סכום. אנשים שעסקיהם קרסו או נפגעו קשות. וכמובן, לוחמים שנתנו את חייהם. היה ברור לי שאם יש סיכוי כלשהו שאהיה שליח בקרבות להציל חיים, למנוע נכות קשה ולבלום פגיעות קשות – הרי שזו חובתי הבסיסית.

תחת אש. עברתי אימונים ותרגילים, אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. אתה יודע שחייך בסכנה ממשית. היה לנו חבר צוות יקר, החובש אלקנה נוילנדר הי"ד. הוא הציל הרבה חיים, ולבסוף נפגע. זו אבידה גדולה מאוד.

"בלחימה יש תחושה נשגבה של אחדות ישראל" (צילום: אלקנה נוילנדר הי"ד)

בקשה מצמררת. היה רגע מיוחד שהתרחש דקות אחדות קודם הכניסה לרצועה. זו שעה מלחיצה מאוד ומורטת עצבים. באותן דקות ניגש אליי בחור בעל שיער ארוך ושאל אם יש לי תפילין. השבתי בחיוב והוצאתי אותן מהתיק. ראיתי שהוא לא מתמצא, והנחתי לו בעצמי. שאלתי אותו אם זו פעם ראשונה, והבחור השיב שלא חגגו לו אפילו בר-מצווה! אם הייתי צריך דחיפה באמונה, זה היה רגע מכונן.

הטובים למסירות. הצוות הרפואי בזירת הלחימה הוא הסולתהּ ושמנהּ של המקצועיות. מקצתם רופאים בעלי שם עולמי. באותה מידה בין הלוחמים יש המנהלים חברות סטארט-אפ בשווי מיליונים, לצד מנהלי חוות סוסים. כולם כאן יחד, כאיש אחד בלב אחד.

ד"ש מקולורדו. יש לנו ילדה עם תסמונת דאון. כחלק מעבודתי לקדם את התחום הרפואי של הילדים המיוחדים האלה, נסעתי לפני המלחמה להתמחות במרכז רפואי בקולורדו. שליח חב"ד המקומי, הרב מענדל פופאק, חיבר אותי עם מי שצריך. מנהל המחלקה לבעלי תסמונת דאון, אדם שאינו יהודי, יצא מגדרו ללמד אותי. בתחילת המלחמה שמע שנכנסתי לרצועת עזה ושלח לי הודעה: "יש לך עוד הרבה מה לעשות. יש לך דברים גדולים, חלומות, חזון". הוא לא הבין מה אני עושה שם. זו כמובן ראייה מאוד מתמטית של ניהול סיכונים. אצלנו, כולנו עם אחד, מגויסים להצלת חיים.

הערבות ההדדית. בתחילת הלחימה פעלנו באשקלון. באחת הזירות ירדו מהאמבולנס הראשון מתנדבים חרדים מבני-ברק, מקצתם סבים לנכדים. הרגע הזה תפס אותי אחרי שבר קשה מאוד, כשכמה דקות קודם לכן הודיעו לי שחבר מהמחלקה שלנו, רס"ן ד"ר יאיר זלוף הי"ד, נהרג. וכי יש ערבות הדדית גדולה מזו? המראה הזה נתן לי כוחות להמשיך ולתפקד.

הכי טובים. האחדות שחווינו במלחמה, בחזית ובעורף, בסיוע שאשתי קיבלה בבית, צריכה להיות מתורגמת להחלטה נחושה שכל אחד יעשה את המיטב. כששמעתי מילדיי שכתבו את שמי לתפילה בלוח בתלמוד תורה ובבית הספר של הבנות, זה נתן לי חיזוק לא פחות מהחייל שחיפה עליי עם נשק. יעזור ה' שנישאר מאוחדים וננצח.