חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1936 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת משפטים, ל' בשבט ה'תשפ"ד, (09/02/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1936 - כל המדורים ברצף
השמחה מביאה את הניצחון
יש חדש
האור שמגלה את מעלת התפילה
נזיקין
מכאן הרשות
יהודי – בן-חורין
הרבי הִצְדיק את הכפרי
רציתי לשאול
ניתוח מתוכנן
המשפחתיות היהודית התגלתה בעזה

מס' 1936, ערב שבת-קודש פרשת משפטים, ל' בשבט ה'תשפ"ד (09.02.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

השמחה מביאה את הניצחון

כאשר יש שני חודשי אדר, יש לנו למעשה שישים יום של אדר, וכל עניין שלילי ומצער 'מתבטל בשישים'

כבר יותר מארבעה חודשים אנחנו מחכים ומייחלים לשמחת הניצחון. בזירות הלחימה ברחבי רצועת עזה חיילינו נוחלים ניצחונות מובהקים, מצליחים לחסל אלפי מרצחים, להשתלט על מפקדותיהם ולהשמיד את התשתיות העצומות שבנו במשך שנים. ועדיין אנו מצפים לניצחון הסופי והשלם.

חכמינו קבעו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". אף נקבע בהלכה שאם יש ליהודי סכסוך עם גוי, ישתדל לקבוע את המשפט בחודש אדר, שבו מזלם של ישראל גובר. אם כן, בהיכנסנו לחודש אדר זה הזמן לצפות להשלמת המלאכה ולהכרעת האויב.

השנה יש לנו שני חודשי אדר, וזו שמחה כפולה. הרבי מליובאוויטש התבטא שכאשר יש שני חודשי אדר, יש לנו למעשה שישים יום של אדר, וכל עניין שלילי ומצער 'מתבטל בשישים'. אם כן, זה הזמן להתעודד ולצפות לשמחה הגדולה.

השמח – מנצח

תשאלו איך אפשר לשמוח כשבנינו היקרים מחרפים את נפשם בקרבות קשים. איך אפשר לשמוח כשיותר ממאה חטופים שוהים כבר ימים רבים כל-כך בשבי המחבלים האכזרים. איך אפשר לשמוח כשמאות אלפי יהודים פונו מביתם, בדרום ובצפון, ואינם יודעים מתי יוכלו לשוב.

אלא שאנשים טועים בהבנת מושג השמחה. יש המזהים אותה עם קלילות, צחוקים ו'עשיית שמח'. זו איננה שמחה. להפך, לעיתים זה ניסיון מלאכותי לחפות על העדר השמחה באמצעות מה שמתחזה לשמחה.

השמחה אינה קלות ראש אלא עניין רציני ביותר. זו אנרגייה פנימית, שלמות נפשית, ראייה אופטימית ואמונה בטוב. אדם שיש בליבו תחושות כאלה יוצא לאתגרי החיים מתוך מרץ וביטחון, אינו נרתע מקשיים, ואכן מצליח במעשיו.

בע"ה כשחיילינו יחזרו אחרי הניצחון על האויב – תהיה שמחה גדולה. זו שמחה שבאה אחרי הניצחון. אבל האמת היא שלא המנצח שמח אלא השמח – מנצח! השמחה היא המביאה את הניצחון. בימים האלה אנחנו נדרשים להרבות בשמחה פנימית ואמיתית, שתעניק עוצמה לעם ישראל וממנה יבוא הניצחון השלם.

מהי שמחה אמיתית? למשל, לשמח מישהו אחר. לקום בבוקר ולחשוב איך לשמח את הזולת. להתהלך עם מחשבה ומוּדעוּת איך עושים דבר מה שישמח את ליבו של יהודי שני. ואנחנו יודעים היטב מה יכול להביא שמחה לזולת. אחד ישמח ממילה טובה ומהתעניינות בשלומו. השני יתמלא שמחה אם נעזור לו לתקן משהו בבית. השלישי ישמח לקבל מתנה כלשהי. והרביעי יעלה חיוך על שפתיו למשמע בדיחה חביבה.

לשמח את הזולת

מי שעובדים עם ציבור אינם צריכים להתאמץ יותר מדיי. חיוך חם, אכפתיות, תחושה שאתם באמת רוצים לעזור לפונה – והוא קורן מאושר. צוותי חינוך יכולים להרנין את לב התלמידים באמירת מילת שבח, בציון תכונה טובה שניחנו בה, בהתעניינות בנעשה אצלם.

כל אלה דברים קטנים ופשוטים שיכולים להיעשות במהלך החיים השגרתי. על-אחת-כמה-וכמה אם רוצים לחשוב על שכנים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ולשמח את ליבם במשהו שאין הם מרשים לעצמם לקנותו. נשמח איש את רעהו ונזכה שהחודשים האלה יהיו ימי ששון ושמחה בגלוי.


עוצמת הרוח. רצים ומניחים תפילין במרתון ים המלח

  יש חדש

שבת של גמ"ח

בשבת זו, שבה קוראים בתורה את הציווי להלוות כספים לנזקקים, נהוג לחזק את מוסדות הגמ"ח בקהילה. הרבי מליובאוויטש עורר שכל קהילה ובית כנסת יפעילו קרן גמ"ח בעבור בני הקהילה, שבה יוכלו אנשים לקבל הלוואות בלי ריבית בעת הצורך. מצווה גדולה לתרום לקרן הגמ"ח, או להפקיד בה פיקדונות, שבינתיים ישמשו להלוואות.

רישום לרשת חב"ד

בימים אלה מסתיים הרישום לקראת שנת הלימודים התשפ"ה לכמאה בתי ספר חב"ד וליותר מחמש-מאות גני הילדים של חב"ד ברחבי הארץ. הורים מכל המגזרים מוצאים בחינוך חב"ד מקום ראוי ואיכותי לחינוך ילדיהם, שבו משולבים חינוך יהודי תורני ברמה גבוהה ובגישת אהבת ישראל, עם ידע לימודי הנדרש ומוּכר על-ידי משרד החינוך. המעוניינים לשמוע פרטים או להירשם, מוזמנים ליצור קשר עם מוסדות חינוך חב"ד הקרובים למקום מגוריהם או עם בית חב"ד המקומי.

תפילין במרתון

מאות הניחו תפילין בדוכן שהקים שליח חב"ד באזור ים המלח, הרב שמעון אלהרר, במרתון ריצה שנערך בבוקר יום ראשון השבוע על קו החוף של ים המלח. ההיענות הייתה גדולה, והרצים הודו על ההזדמנות.

  שלחן שבת

האור שמגלה את מעלת התפילה

התורה מצווה בפרשתנו: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם". הרמב"ם (בתחילת הלכות תפילה) לומד מכך ש"מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם...'. מפי השמועה למדו ש'עבודה' זו היא תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

ה'צמח צדק' (בספר 'דרך מצוותיך') מציג את שתי הדעות, אם התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן, ומציין שלפי רוב הפוסקים החיוב מהתורה מצטמצם לבקשת הצרכים האישיים, ואילו התפילה היום-יומית, בנוסחהּ הקבוע, היא מדברי חכמים.

"לא ראו מאורות"

כאן מתעוררת שאלה: ה'צמח צדק' כותב את דבריו בפתח חיבור מעמיק על מעלת התפילה, שהיא מעמודי התווך של עבודת ה' על-פי החסידות. אם כן, מדוע בהגדרת המצווה הוא מדגיש את הפוסקים הסבורים שתפילה היא מדרבנן בלבד, ואף אינו מצטט את לשון הרמב"ם שזו "מצוות עשה"?!

זאת ועוד, כיצד דבריו עולים בקנה אחד עם מכתבו של סבו, בעל התניא, שבו כתב "וגם האומרים [ש]תפילה מדרבנן – לא ראו מאורות מימיהם". הייתכן שנכדו (ולימים ממשיכו) מבסס את ביאורו במצוות התפילה על הדעות הגורסות שתפילה היא מדרבנן בלבד?!

חוט השדרה של היהדות

אלא שכאשר אומרים שהתפילה היא מצווה מדרבנן אין כאן פיחות בערכהּ. ידוע הכלל שכתב הרמב"ם בספר המצוות, ב'שרשים', "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה". היינו שבמניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה נמנו רק הציוויים "לעשות מעשה מיוחד" והאזהרות "מעשות מעשה מיוחד", אבל לא ציוויים ואזהרות ש"אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולם", כמו הפסוק (שמות כג,יד) "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ" וכדומה.

מוסבר בתורת החסידות שהתפילה נמשלת לחוט השדרה, שאיננו נמנה במניין איברי האדם, אך הוא מחזיק ומקיים את כולם. כך התפילה היא הבסיס לקיום כל רמ"ח מצוות עשה, ומכיוון שהיא עניין כללי ומרכזי כל-כך, אין היא נמנית כמצווה פרטית.

מעלה נשגבה

כאשר בעל התניא מתבטא על האומרים שתפילה היא מדרבנן בביטוי "לא ראו מאורות מימיהם", אין כוונתו לפוסקים הסבורים שהתפילה היא מדרבנן, אלא לאנשים בני דורו, שהמעיטו מחשיבות התפילה בעודם נתלים בדעה שהיא מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא.

על כך כתב שאנשים אלה "לא ראו מאורות מימיהם". עניינו של אור שהוא מגלה דבר שכבר קיים במציאות, אלא שבהעדר אור אין הוא נראה ונגלה. תורת החסידות, המאירה את התורה והמצוות, גילתה את המעלה הנשגבה של התפילה, אף-על-פי שרוב הפוסקים סבורים שהיא מצווה מדרבנן, ואור זה מעמיד את התפילה במעמד נעלה ביותר.

(תורת מנחם תשד"מ, כרך ג, עמ' 1754)

  מן המעיין

נזיקין

החירות כחיים

"מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא,יב). סמך הכתוב דין רוצח לדין עבדים ,לומר לך שחירותו של אדם היא מעין נשמתו, ומי שגוזלה ממנו כאילו נוטל את נשמתו.

(לקוטי בתר לקוטי)

שייך לעשיו

"מכה איש" וכן "איש כי יכה" (אמור כד,יז) בגימטרייה 'עֵשָׁו'. רמז שהכאה ורציחה זו בחינתו של עשיו.

(נחלת חמישה)

שינוי המזל

"וכי יזיד איש על רעהו להורגו בעורמה, מעם מזבחי תיקחנו למות" (שמות כא,יד). חז"ל אמרו (שבת קנו) כי מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, ותקנתו שיהיה שוחט או מוהל. ועל כך נאמר כאן, שמי שיטען בעורמה להגנתו שנולד במזל מאדים, ומפני זה יש לו נטייה לשפיכות דמים – "מעם מזבחי תיקחנו למות", היינו שהמזבח מוכיח שמגיע לו עונש, שכן היה בידו לשנות את המזל על-ידי שיהיה מזובחי זבח.

(כרם הצבי)

מלשינות קשה מהכאה

"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא,יח). יש המכה בידו ממש בעת ריבו, ויש המלשין על רעהו ומכה אותו בסתר, וזה גרוע מהכאה בידיים, כי לזה יש תרופה ולמלשינות אין. לכך רמזה לנו התורה באומרה "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו" – מוטב שיכה את חברו, כי על זה "שבתו ייתן ורפא ירפא" – מה שאין כן לשון הרע, שאין לה תרופה.

(תפארת יהונתן)

הקרבה להצלה

"ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" (שמות כא,כג). אם קורה חלילה אסון אצל יהודי – "ונתת נפש תחת נפש" – אזור את כל כוחותיך ותהיה מוכן להקריב עצמך להצלת נפש מישראל.

(רבי אליעזר מסאסוב)

גם ההווה בהשגחה

"וכי ייגח שור" (שמות כא,כח). "אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה" (רש"י). כאשר קורה מאורע בלתי-רגיל, ברור לאדם שהמאורע בא מלמעלה, אך במאורעות רגילים מפתהו יצרו הרע כי "עולם כמנהגו נוהג". מלמדנו רש"י שגם ה'הווה', דבר המצוי ביותר, אינו בא מחמת הטבע, אלא לפי ש'דיבר הכתוב' – מעשרת המאמרות של הבריאה המחיים ומהווים את כל פרטי הברואים בכל רגע ורגע.

(הרבי מליובאוויטש)

עונשו של שור

"סקול יסקל השור" (שמות כא,כח). ההורג נפש מיתתו בסיף, ואילו שור שהרג אדם מיתתו בסקילה. בטעם הדבר יש לומר: אמרו רז"ל (ברכות יז) "סוף בהמה לשחיטה". הרי שהשור, גם כשלא הרג אדם, עומד לשחיטה, שהיא כמו מיתת סיף. לכן כשהמית אדם – מיתתו בסקילה, החמורה ממיתת סיף.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

  אמרת השבוע

מכאן הרשות

שני יהודים חלו באותה מחלה. נסע אחד מהם אל רבי חיים-שמואל מחנצ'ין, והרבי יעץ לו לפנות אל רופא מסוים. הלך היהודי אל אותו רופא, והלה נתן לו תרופות והאיש נרפא ממחלתו.

השני, שלא נמנה עם החסידים, סירב לבוא אל הצדיק, וכששמע שהרבי הפנה את חברו אל אותו רופא, הלך גם הוא אליו, וקיבל מהרופא אותן תרופות שנתן לחברו, אך מחלתו נשארה בעינה.

לבסוף נעתר והלך אל הרבי ושאל מדוע אותן תרופות הועילו לחברו ואינן מועילות גם לו. השיב לו הרבי: נאמר בתורה "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", וחז"ל דרשו: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". 'מכאן' דווקא ניתנת הרשות לרופא לרפאות, ובלי רשות זו אין הרופא יכול לרפא...

  גאולהפדיה

יהודי – בן-חורין

חֵרוּת אֲמִתִּית. דיני עבד עברי משקפים את סיפורו של עם ישראל. "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד" זו הגלות, והמשך הפסוק – "וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" – רומז לגאולה העתידה. וכך נאמר בתוספות הדר זקנים (פרשת משפטים): "בגלות שביעית יצא ישראל לחופשי חינם, כדכתיב (ישעיה נב,ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ', וזהו גלות זה שהוא שביעית – בבל, כשדים, מדיי, יוון, פרס, ישמעאל, אדום".

בדומה לזה פירש בחזקוני: "שש שנים יעבוד רמז לשש מלכויות ששעבדו בישראל – מצרים, אשור, בבל, מדיי, יוון, אדום; ובשביעית יצא לחופשי". במדרש הביאור מובא: "מכאן סמכו חכמים שאין המשיח בא עד שיעברו על ישראל שש מלכויות, ואלו הן – פרס, מדיי, ויוון, וכשדים, ואדום, וישמעאל".

בגאולה העתידה יבואו בני ישראל אל החירות האמיתית, אבל לאמיתו של דבר כבר ביציאת מצרים יצאו מגדר עבדים. וכך הזוהר אומר (שמות דף מ,א): "למדנו שלא יצאו ישראל ממצרים עד שנשברו כל השרים שלמעלה מממשלתם, ויצאו ישראל מרשותם, ונכנסו לרשות קדושה עליונה של הקב"ה ונתקשרו בו. זהו שכתוב כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. מפני מה עבדיי הם? – אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, שהוצאתי אותם מרשות אחר והכנסתי אותם ברשותי".

המהר"ל (גבורות ה' פרק סא) מסביר שבגאולה ממצרים נעשו בני ישראל בני חורין בעצם מהותם: "כאשר גאל הקב"ה את ישראל הייתה הגאולה לשם כלל ישראל, שלא יהיו ישראל ברשות מצרים, ולפיכך הייתה הגאולה לבנים כמו לאבות... ולפיכך אף אותנו גאל עימהם".

חֵרוּת בַּגָּלוּת. ברוח זו מבארת גם תורת החסידות (ספר המאמרים תש"ח, עמ' 164): "בגאולת מצרים התחדש עניין עיקרי, והוא פתיחת הצינור דגאולה. וזהו אשר אנו מברכים בברכת הגאולה 'אשר גאלנו' וכו', דאינו דומה מי שהוא בגולה ויודע אשר סוף-סוף ייגאל, למי שהוא משועבד שאינו יודע כלל אם ייגאל, ובגאולת מצרים נתחדש כללות עניין הגאולה".

הרבי מליובאוויטש מסביר (התוועדויות תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1509): "כתב המהר"ל שבזמן יציאת מצרים נתבטל עניין העבדות מישראל מכול וכול, כך ששוב לא שייך אצלם עניין של שעבוד ועבדות. ובלשון ההלכה: 'שטרי קודם' – 'כי לי בני ישראל עבדים', עבדים להקב"ה. ו'שטר' זה קודם לכל שאר שטרות, כולל 'שטר חוב של גזֵרת כי גר יהיה זרעך' – ה'שטר' של עניין הגלות...

"והעניין בזה – שגם זמן הגלות אינו מצב של עבדות ושעבוד אמיתי חס ושלום, מכיוון שבכל רגע ורגע מרגיש יהודי שהעובדה שנמצא בגלות אינה מפני שיש מישהו שיכול להיות בעל הבית על יהודים... ומזה מובן שגם כאשר יהודי נמצא בגלות – אין זה מצב של עבדות ושעבוד חס ושלום, וממילא יכול יהודי להיות במצב של חירות".

  מעשה שהיה

הרבי הִצְדיק את הכפרי

הכפרי הביט ברבי וסירב לקבל את דבריו. "כן בחוקותיי לא בחוקותיי", אמר, "עמך ישראל זקוקים לגשם!". בעקבות זאת הורה הצדיק לעצור את כניסת הקהל והסתגר בחדרו

"קבלת הקהל להיום הסתיימה", הודיע הגבאי לממתינים במסדרון. עשרות זוגות עיניים התרוממו בהפתעה. "הרבי ביקשני להודיע כי לא יוכל לקבל עוד אנשים", סתם הגבאי ולא הרחיב.

באותם רגעים ישב בחדרו רבי אברהם-יעקב פרידמן, אבי שושלת סדיגורה, ראשו שעון על ידיו וסבר פניו חמור. הדברים ששמע זה עתה פילחו את ליבו, עד שביקש להפסיק את קבלת האנשים ולהסתגר בחדרו.

הדבר אירע בשנה שבה בוששו הגשמים לבוא. חלון הזמנים שבו תוכל התבואה לנבוט ולצמוח היה קטן, והחקלאים נשאו את עיניהם למעלה בתקווה לבוא המטר שישקה את השדות ויבטיח את היבול לשנה הקרובה.

כזה היה גם ראובן, יהודי כפרי שגידל חיטה בשדותיו וממנה התפרנס. ראובן קם כל בוקר והביט לשמיים בציפייה לבוא הגשמים. ככל שחלפו הימים, תקוותו לגשם נעשתה דחופה. הוא ראה את הונו ועבודתו המאומצת יורדים לטמיון, והדבר הדאיג אותו מאוד.

בצר לו החליט לשים פעמיו לבית מדרשו של האדמו"ר הזקן מסדיגורה. הרבי נודע בפיקחותו הרבה וברוח הקודש ששרתה עליו.

"רבי קדוש!", קרא ראובן עם כניסתו לחדרו של הרבי. "הואיל נא להתפלל כי יירד גשם והתבואה תתחיל לצמוח! בבקשה, כל פרנסתי תלויה בגשם הממאן לבוא!".

הרבי האזין לדברים רוב קשב ואמר: "דע לך בני כי התשובה לבקשתך נמצאת בפסוקי התורה הקדושה. התורה אומרת: 'אם בחוקותיי תלכו – ונתתי גשמיכם בעתם'. הקב"ה אומר לנו בפירוש שירידת הגשמים תלויה בנו. אם נקיים את רצונו ונשמור את מצוותיו, פרנסתנו תהיה מובטחת".

הכפרי הביט ברבי וסירב לקבל את דבריו. "כן בחוקותיי לא בחוקותיי", אמר, "עמך ישראל זקוקים לגשם!...".

מילותיו זעזעו את נפשו של רבי אברהם-יעקב וחרו לו מאוד. הוא הורה לגבאי לעצור את כניסת הקהל והסתגר בחדרו.

כעבור זמן לא רב נודעה לחסידים הסיבה להחלטת הרבי להסתגר בחדרו. רוח של דאגה אפפה את הקהל שישב בבית המדרש. החסידים חששו שהמילים הבוטות שיצאו מפי הכפרי עוררו קטרוג על עם ישראל, ולכן החליט הרבי להתבודד, בניסיון לבטל את הקטרוג.

ישבו זקני החסידים והתייעצו כיצד לנהוג. הם החליטו לבקש מר' משה-דוד גוטמן, שהיה מגבאי בית הרבי וממקורביו, להיכנס אל הרבי ולנסות ולבטל את ה'קפידה' שהתעוררה.

גוטמן אזר עוז וקרב אל דלת חדרו של הרבי. הוא עמד בחוץ וקרא: "יש פתגם מרבי מנחם-מענדל מרימנוב על הפסוק 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'.

"'אֲנַסֶּנּוּ', הסביר הרבי מרימנוב, הוא מלשון 'נס להתנוסס'. הקב"ה מבטיח להשפיע לעם ישראל שפע פרנסה מן השמיים 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ' – כדי לרוממו ולנשאו. ואולם המשך הפסוק 'הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא' זה כבר ה'עסק' של הקב"ה, והדבר יקרה בין ישמרו ישראל את התורה ובין חלילה לא".

חיוך קל עלה על פניו של רבי אברהם-יעקב. הוא פתח את דלת חדרו ואמר: "חז"ל אמרו 'אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב'. רצוני שכבר יבוא מצב שהדור יהיה כולו חייב".

הבעת פליאה עלתה על פניו של גוטמן, והרבי המשיך: "ודאי תתמה למשמע הדברים. כיצד ייתכן לבקש שהדור יהיה כולו חייב?! אמשול לך משל.

"שני ידידים נפגשו לאחר זמן רב שלא התראו. כאשר התעניינו איש בשלום רעהו פתח אחד ואמר: 'נישואיי לא עלו יפה; ילדיי לא הלכו בדרך אבותיהם; גם הפרנסה אינה כפי שצריך. אינני יודע במה חטאתי שהקב"ה מעניש אותי כל-כך'.

"שמע ידידו את הדברים ואמר: 'אצלי המצב בדיוק להפך – נישואיי עלו יפה, בניי ובנותיי הולכים בדרך הישר, וגם הפרנסה מספיקה לכל צרכיי. אינני יודע במה זכיתי שהקב"ה נותן לי כל-כך הרבה!'.

"וכך בנמשל: הפירוש שהדור יהיה 'כולו חייב' הוא שהקב"ה ייתן השפעה בריבוי גדול כל-כך, עד שכל בני ישראל ירגישו עצמם 'חייבים' ואסירי תודה לקב"ה על ריבוי הטוב שהוא מעניק לבניו".

והרבי סיים: "צדק אותו כפרי. הקב"ה צריך לתת שפע רב לעם ישראל, יהיו מעשיהם אשר יהיו".

הוא ביקש מהגבאי לפתוח מחדש את דלתו והוסיף לברך את הפונים אליו. אותה שנה הצטיינה ביבול גדול, והפרנסה הייתה בשפע רב.

(על-פי סיפורו של האדמו"ר מסדיגורה בעל 'עקבי אבירים' בביקור אצל הרבי מליובאוויטש.

תורת מנחם תשד"מ, כרך ב, עמ' 761)

  רציתי לשאול

עם הרב אליהו-יוחנן גוראריה

רב העיר חולון

האם לתת הלוואות לחברים ולקרובי משפחה ולהסתכן שלא יחזירו והיחסים בינינו ייפגעו?

ראשית יש לזכור שמתן הלוואה לנצרך זו מצוות עשה. אם יהודי מבקש ממך הלוואה ויש ביכולתך להלוות לו, אתה חייב לעשות זאת – כמובן בלי ריבית חס ושלום.

אכן, אם יש חשש מבוסס שהלווה לא יחזיר, אין חובה להלוות לו, או שאפשר לדרוש ערֵב שעליו אפשר לסמוך. אבל הלוֹוִים ואינם מחזירים הם חריגים, ובדרך כלל מי שלוקחים הלוואות מחברים ומבני המשפחה, מחזירים אותן. לכן אין הצדקה להימנע ממתן הלוואות.

מובן שהלווה חייב להחזיר את ההלוואה במועד. אם נקלע למצוקה, יסביר זאת למלווה ויבקש הארכה, אבל לא יתחמק מפניו. כמו-כן אין הלווה יכול לטעון 'אין לי' כל עוד יש לו כסף או רכוש. ההלכה קובעת שהלווה חייב למכור אפילו חפצי בית לתשלום חובו.

ראוי לזכור את דברי חז"ל (סוכה מט,ב) "בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ואחד מהם – "צדקה (היא) לעניים (בלבד ואילו) גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה י) מונה שמונה מדריגות בצדקה, והעליונה שבהן היא נתינת הלוואה לנצרך, כדי שלא ייפול ויזדקק לצדקה.

מסופר שיהודים פשוטים מאחד הכפרים באו אל אדמו"ר ה'צמח צדק', ושמעו מפיו מאמר חסידות שבו דיבר על מעלת גמילות חסדים. החליטו להלוות כסף איש לרעהו, אף שלא נזקקו לכך. כעבור זמן שוב באו אל הרבי, והרבי לא הכירם, עד שאמרו לו מי הם. הגיב הרבי בפליאה: "ראו איך השתנו בעקבות המצווה של גמילות חסדים" (ספר השיחות תש"ו-תש"י עמ' 95).

  פינת ההלכה ומנהג

ניתוח מתוכנן

שאלה: האם מותר לקבוע ניתוח לא דחוף לימים הסמוכים לשבת?

תשובה: כשקובעים מראש ניתוח אסור לקובעו מיום רביעי והלאה. ההלכה קובעת: "אין מפליגין בספינה בימים אלה מפני עונג שבת, כיוון שכל המפליגים אז יש להם צער ובלבול ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלושה ימים". קל וחומר בניתוח, שהכאבים ולפעמים גם הצורך באשפוז אחריו משבשים עוד יותר את עונג השבת.

אם יש חשש שאחרי הניתוח יהיה צורך באשפוז, כדאי לזכור שבשבת (ובחו"ל גם בימי ראשון) שוהים במרכזים הרפואיים הרופאים המתמחים ולא המומחים, ומובן שגם מצב זה פוגע במנוחה ובעונג, הן של המטופל הן של בני ביתו.

זאת ועוד, אם אחרי הניתוח צריכים לשהות באשפוז, יבוצעו במטופל בדיקות ופעולות הכוללות מלאכות האסורות בשבת. ואף שבאותו זמן הוא בגדר 'פיקוח נפש' – הרי אסור להכניס עצמו לסכנה כשיודע שיצטרך בגללה לחלל שבת אחר-כך, ובפרט כשנדרש סיוע ממשי מצידו לביצוע המלאכות האלה.

כדאי גם לזכור שכאשר אדם זקוק לרפואה אמרו חז"ל שאומרים לו מן השמיים: "הבא זכות והיפטר!". לכן כדאי שיתנהג 'לפנים משורת הדין' בכלל, ובענייני רפואתו בפרט.

על כן יש לעשות הכול לקביעת ניתוחים מתוכננים לימים ראשון-שלישי בשבוע. הרבי מליובאוויטש עורר להקפיד על כך וסיים: "ויהי רצון שדרישה זו, שהטיפול הרפואי יהיה רק בזמן ובאופן המותר על-פי תורה ללא שום ספק, תפעל שהטיפול יהיה בהצלחה".

מקורות: שבת לב,א. שו"ע או"ח רמח ס"ב, ושו"ע אדה"ז שם ס"א,ה-ו, וסי' שכח ס"ג.כא. שלחן מנחם ח"ב סי' קמח.

  חיים יהודיים

המשפחתיות היהודית התגלתה בעזה

בתוך התופת העזתית פגש הרופא הקרבי, הד"ר סבינר, את הפנים היפות של עם ישראל ואת החיבור לאמונה ולערבות ההדדית

תעודת זהות. הד"ר ר' יהודה סבינר, בן 33, תושב בני-ברק, מתמחה במרכז הרפואי לילדים 'שניידר' ורופא קרבי. עבר מסלול חיים שגרתי של ילד ונער חרדי, למד בישיבות, ולאחר מכן למד רפואה. בחודשים האחרונים שהה ברצועת עזה ועסק בהצלת חיי לוחמים.


"היה ברור לי שזו חובתי הבסיסית" סבינר (צילום: דוברות שניידר)

אמונה וביטחון. כשאני מנסה לסכם חודשיים וחצי של שהייה בקן הצרעות העזתי, הדבר הראשון הוא החיזוק באמונה וביטחון. זו תחושה שמלווה אותך כל הזמן. להישען על ה', "השלך על השם יהבך" ממש. עם זה יש תחושה נשגבה של אחדות ישראל, שאתה חלק ממשהו גדול. היינו שם יחד, מכל קצות הקשת: מהקיבוץ, מהמושב, מהעיר; דתיים, מסורתיים, ומי שאינם שומרי מצוות. היו גם לוחמים שבאו במיוחד מארה"ב, מקנדה ומעוד מדינות. דווקא שם הרגשנו את המשפחתיות היהודית הקסומה.

צדקת הדרך. לאורך הלחימה הממושכת אתה מרגיש את האמונה בצדקת הדרך. נמצאים איתך אנשים שנתנו לעם ישראל צ'ק פתוח, בלי הגבלת סכום. אנשים שעסקיהם קרסו או נפגעו קשות. וכמובן, לוחמים שנתנו את חייהם. היה ברור לי שאם יש סיכוי כלשהו שאהיה שליח בקרבות להציל חיים, למנוע נכות קשה ולבלום פגיעות קשות – הרי שזו חובתי הבסיסית.

תחת אש. עברתי אימונים ותרגילים, אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. אתה יודע שחייך בסכנה ממשית. היה לנו חבר צוות יקר, החובש אלקנה נוילנדר הי"ד. הוא הציל הרבה חיים, ולבסוף נפגע. זו אבידה גדולה מאוד.


"בלחימה יש תחושה נשגבה של אחדות ישראל"
(צילום: אלקנה נוילנדר הי"ד)

בקשה מצמררת. היה רגע מיוחד שהתרחש דקות אחדות קודם הכניסה לרצועה. זו שעה מלחיצה מאוד ומורטת עצבים. באותן דקות ניגש אליי בחור בעל שיער ארוך ושאל אם יש לי תפילין. השבתי בחיוב והוצאתי אותן מהתיק. ראיתי שהוא לא מתמצא, והנחתי לו בעצמי. שאלתי אותו אם זו פעם ראשונה, והבחור השיב שלא חגגו לו אפילו בר-מצווה! אם הייתי צריך דחיפה באמונה, זה היה רגע מכונן.

הטובים למסירות. הצוות הרפואי בזירת הלחימה הוא הסולתהּ ושמנהּ של המקצועיות. מקצתם רופאים בעלי שם עולמי. באותה מידה בין הלוחמים יש המנהלים חברות סטארט-אפ בשווי מיליונים, לצד מנהלי חוות סוסים. כולם כאן יחד, כאיש אחד בלב אחד.

ד"ש מקולורדו. יש לנו ילדה עם תסמונת דאון. כחלק מעבודתי לקדם את התחום הרפואי של הילדים המיוחדים האלה, נסעתי לפני המלחמה להתמחות במרכז רפואי בקולורדו. שליח חב"ד המקומי, הרב מענדל פופאק, חיבר אותי עם מי שצריך. מנהל המחלקה לבעלי תסמונת דאון, אדם שאינו יהודי, יצא מגדרו ללמד אותי. בתחילת המלחמה שמע שנכנסתי לרצועת עזה ושלח לי הודעה: "יש לך עוד הרבה מה לעשות. יש לך דברים גדולים, חלומות, חזון". הוא לא הבין מה אני עושה שם. זו כמובן ראייה מאוד מתמטית של ניהול סיכונים. אצלנו, כולנו עם אחד, מגויסים להצלת חיים.

הערבות ההדדית. בתחילת הלחימה פעלנו באשקלון. באחת הזירות ירדו מהאמבולנס הראשון מתנדבים חרדים מבני-ברק, מקצתם סבים לנכדים. הרגע הזה תפס אותי אחרי שבר קשה מאוד, כשכמה דקות קודם לכן הודיעו לי שחבר מהמחלקה שלנו, רס"ן ד"ר יאיר זלוף הי"ד, נהרג. וכי יש ערבות הדדית גדולה מזו? המראה הזה נתן לי כוחות להמשיך ולתפקד.

הכי טובים. האחדות שחווינו במלחמה, בחזית ובעורף, בסיוע שאשתי קיבלה בבית, צריכה להיות מתורגמת להחלטה נחושה שכל אחד יעשה את המיטב. כששמעתי מילדיי שכתבו את שמי לתפילה בלוח בתלמוד תורה ובבית הספר של הבנות, זה נתן לי חיזוק לא פחות מהחייל שחיפה עליי עם נשק. יעזור ה' שנישאר מאוחדים וננצח.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)