"אלא מאי", אמר רבי יוסף-בער, "הכבוד חסר כאן, שמחמת עסק זה לא אשב בראש האסיפה? ובכן, מוחל אני על הכבוד ובלבד שאזכה להציל נפש אחת מישראל"
העגלון שנקש על דלת הבית הכפרי נדהם מתגובתו הבלתי-צפויה של בעל הבית.
העגלון רק ביקש כלי לשאוב מעט מים מהבאר. הוא סיפר לבעל הבית כי בעגלתו יושב רב חשוב. הגוי הגיב: "עד השבוע כשפגשתי רב, הייתי מכבדו; אבל עכשיו הפסקתי לכבד את הרבנים".
הרב שישב בעגלה היה רבי יוסף-דב סולובייצ'יק, הגאון מבריסק. באותם ימים שימש ברבנות בעיר סלוצק, והיה מוסר שיעורים בישיבת וולוז'ין הידועה.
רבי יוסף־דב סולובייצ'יק, הגאון מבריסק
הסיבה למסעו הייתה גזירת השלטונות, שביקשו לכפות על הישיבה לימודי חול. פרנסי הישיבה הזמינו לאסיפת חירום את ראשי הישיבה, ובהם גם רבי יוסף-בער.
הגאון לא הביט אל טורח הנסיעה ויצא מייד לדרך. בעגלת המסע הונחו כרים ושמיכות, להקל מעט את טלטולי הדרך המייגעים. ארבעה ימים נסעו עד שהגיעו לאיווניץ', כפר קטן ונידח, ושם חנתה העגלה ליד בית האיכר.
כשמסר העגלון לגאון את דברי הגוי, ביקש לקרוא לו. רבי יוסף-דב ביקש לשמוע מפיו מה גרם לו להפסיק לכבד את הרבנים.
השיב הגוי: "בשבוע שעבר הייתי עד לקשיחות ליבם של יהודים כלפי אחיהם, ומאז אין לי כבוד ליהודים ולרבניהם".
"אנא ספר לי מה קרה", ביקש הגאון, והגוי פתח בסיפורו:
"אני חוטב עצים. במסגרת עבודתי אני מכיר את יצחק, יהודי המתגורר לבדו בקצה היער ועוסק בזיפות גגות. כאשר הקור ביער היה חודר לעצמותיי, הייתי נכנס לביתו, והוא היה מגיש לי כוס משקה שהשיב את נפשי וחימם מעט את גופי הקפוא. אני אוהב מאוד את האיש הפשוט והטוב הזה.
"בשבוע שעבר, כשנכנסתי לביקור אצלו, חשכו עיניי. מחלה קשה ריתקה אותו למיטה, ואין איש בבית שיטפל בו ויגיש לו עזרה.
"יצאתי מהבית ודהרתי על סוסי אל העיר הקרובה. ביקשתי לכוון אותי לביתו של רב העיר. סיפרתי לו על היהודי השוכב לבדו חולה בביתו. הרב הגיב: 'ומה אני יכול לעשות?'. חשבתי שהרב לא הבין את דבריי. חזרתי והדגשתי עד כמה מצבו של היהודי חמור, ושבלי טיפול ימות בקרוב. הרב אמר לי שאין לו מי לשלוח לכפר שלנו ואין בידו להושיע.
"יצאתי מביתו מאוכזב ועצוב. אם כך נוהגים יהודים באחיהם, מדוע ארחש כבוד כלפיהם?!".
רבי יוסף-בער שאל מייד: "היכן מתגורר אותו יהודי?". הוא ביקש מהאיכר ללוותו אל הבית.
אלא שאז התעורר מלווהו של הגאון, שהשינוי בתכנית המסע לא מצא חן בעיניו. "רבי, הלוא אנו נוסעים לוולוז'ין, לאסיפה שנוגעת לכלל ישראל, ואתם הולכים עכשיו לטפל ביהודי יחיד בכפר הקטן?!".
"אסביר לך", ענה לו הרב. "תועלתה של האסיפה מוטלת בספק. הלוא אין לדעת אם נצליח לפעול בה למען התורה אם לאו. ואילו כאן לפנינו מקרה ודאי של פיקוח נפש. הגוי מסיח לפי תומו ועלינו לקבל את דבריו. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
"אלא מאי", המשיך רבי יוסף-בער, "הכבוד חסר כאן, שמחמת עסק זה לא אשב בראש האסיפה? ובכן, מוחל אני על הכבוד ובלבד שאזכה להציל נפש אחת מישראל".
כאשר באו לביתו של היהודי מצאו אותו במצב קשה מאוד. רבי יוסף-בער נפנה מייד לטפל בו. הוא דאג לו לארוחה חמה, שלח את עגלונו להביא רופא ותרופות, והשקיע את כל כוחו בניסיון להצילו ממוות.
עני מרוד היה האיש, ולא הייתה לו אפילו כרית להניחה תחת ראשו. רבי יוסף-בער הביא מעגלתו את הכרים והשמיכות והציע אותם על מיטתו של החולה. גם את מעיל הפרווה שלו נתן ליהודי.
שלושה ימים שהה במחיצתו של החולה היהודי וסעד אותו. רק כששבו אליו כוחותיו הסכים לעזוב את הבית ולהמשיך בדרכו. כשהציע המלווה לרבי יוסף-בער שישאיר אצל היהודי את מעילו במקום המעיל של הרב, סירב והפטיר: "מדוע תסבול אתה מהמצוות שלי...".
בלי מעיל ובלי כרים ושמיכות עזב רבי יוסף-בער את ביתו של היהודי ועשה את דרכו לוולוז'ין. "אם ההשגחה העליונה הובילה לכך, זה מה שרוצים משמיים", התבטא. למעשה הספיק להגיע במועד לאסיפה ואף עמד בראשה.
חלפה כמחצית השנה. ברחובות סלוצק נראה יהודי לא מוכר, בידו שק גדול, שחיפש את ביתו של הרב.
"הצלתם את חיי!", קרא בהתרגשות אל רבי יוסף-בער. הוא הודה בדמעות על הטיפול המסור, וביקש להחזיר לרב את הכרים והשמיכות ומעיל הפרווה שהשאיר אצלו הרב. ואולם רבי יוסף-בער סירב לקבלם. "נתתי לך אותם במתנה גמורה", אמר.
"אם כן, גם אני נותן זאת לרב במתנה", אמר היהודי. הגאון השיב: "יהודי עני אתה, ואינני רשאי לקבל ממך מתנה יקרה כל-כך". לא הועילו כל ההפצרות, והיהודי חזר לביתו עם כל הדברים שרבי יוסף-בער השאיר אצלו.
(על-פי 'רבן של כל בני הגולה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
