חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1931 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת שמות, כ"ד בטבת ה'תשפ"ד, (05/01/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1931 - כל המדורים ברצף
גבורה בחזית ועשייה בעורף
יש חדש
הזעקה עודנה מהדהדת
הירידה למצרים
אנחה יקרה
בין משה לאליהו
האסיפה יכולה לחכות
רציתי לשאול
טיפול בהרדמה כללית
להמשיך בדרכו של יהונתן

מס' 1931, ערב שבת-קודש פרשת שמות, כ"ד בטבת ה'תשפ"ד (05.01.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

גבורה בחזית ועשייה בעורף

בשעה שעשרות אלפים מטובי בנינו מסכנים את חייהם בפועל בלחימה קשה ומרובת סכנות – כולנו צריכים להתנהג אחרת

כמעט בכל בוקר אנחנו מקבלים את הבשורות הכואבות הבאות אחרי המילים 'הותרו לפרסום'. כל שם נושא עימו ים של כאב, על החיים הצעירים שנגדעו באיבם. מאחורי כל שם עומדת משפחה שלמה, שחייה משתנים לחלוטין. מעתה תהיה משפחה שכולה, ותישא בליבה את כאב האובדן, שיישאר לעד כפצע חשוף.

אנחנו עם שמקדש את החיים, בניגוד לשונאינו שמקדשים את המוות. התורה היא תורת חיים, וכמעט כל התורה כולה נדחית מפני פיקוח נפש. כל נפש מישראל היא עולם מלא, ואנחנו מצוּוים לעשות הכול להצלת חיים אפילו של יהודי יחיד.

דווקא יוקר החיים הוא המעצים כל-כך את מסירת נפשם של הלוחמים, שמשליכים את חייהם מנגד כדי להדביר את הרוע השטני שקם בגבולנו הדרומי. יש כאן גבורה עצומה של בחורים צעירים, שנלחמים בחירוף נפש להבטחת שלומם וביטחונם של האזרחים שבעורף. להדברת מפלצת הרשע המזוויעה שאת ממדיה הם פוגשים כמעט בכל בית ברחבי הרצועה הארורה.

גבורת הנפש

גבורת נפשם של החיילים באה לידי ביטוי גם בתגובתם למראה חיי השגרה שהם רואים בערי הארץ, בחופשות הקצרות. שוב ושוב הם נשאלים על הפער בין הלחימה הקשה בעזה לבין השגרה בתל-אביב ובירושלים, והם משיבים שכך זה צריך להיות. הם נלחמים כדי שהאזרחים בעורף יוכלו ללכת לעבודה וללימודים, לקניות ולאירועים.

אכן, זו צורת ראייה מעוררת הערכה, ואולם האזרחים שבעורף אינם צריכים לאמץ אותה. בהחלט ראוי שכולנו נחוש כי אין אלה ימים רגילים. בשעה שעשרות אלפים מטובי בנינו מסכנים את חייהם בפועל בלחימה קשה, כשבכל רגע עלולה להיפתח לעברם אש או שיתפוצץ עליהם מטען – גם אנחנו צריכים להתנהג אחרת.

החיים צריכים להימשך, אבל ההרגשה צריכה להיות שונה. כולנו מכירים בני משפחות של חיילים שהדאגה לשלום יקיריהם אינה משה מפניהם. הם נחרדים מכל מספר לא מזוהה על צג הטלפון שלהם. הם מתעוררים בבהלה מכל חריקת מכונית בלילה ליד ביתם. הם מתפללים בבוקר ובצהריים ובערב לשלום בני משפחותיהם שבחזית.

הרגשה דומה צריכה למלא את לב כולנו. הלוחמים הם גם ילדינו. אנחנו דואגים לשלומם ומתפללים לשובם בשלום לבתיהם. איננו מסתערים על זירות מטענים בעזה, אבל מחובתנו לעשות מה שבידינו. להתפלל, להוסיף מצוות ומעשים טובים, להתחזק בלימוד התורה, בעשיית חסד, באהבת ישראל.

כובד האחריות

תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים צריכים להרגיש בימים אלה את כובד האחריות המוטלת על שכמם, כמי שמשרתים בחיל התורה, המגינה ומצילה. אם בכל יום עליהם להיזהר מביטול תורה, על-אחת-כמה-וכמה בימים אלה. זה הזמן לצמצם את שעות המנוחה והפנאי ולהתמסר עוד יותר ללימוד התורה, מתוך אמונה שקול התורה מגן על חיילינו ושולח ברכה והצלחה במעשי ידיהם.

זו הערבות היהודית, שבה כל פעולה, כל תפילה, כל רגע של תורה שיהודי אחד עושה תורמים ומשפיעים ומסייעים ליהודי שני, ומביאים עוז ותעצומות לעם ישראל כולו, במלחמה שאין צודקת וחיונית ממנה.


יין לקידוש בתוך טנק ברצועת עזה (צילום: דו"צ)

  יש חדש

הצאצאים נועדים

במוצאי שבת זו, פרשת שמות, תתקיים ההתוועדות וסעודת מלווה מלכה השנתית של משפחת צאצאי רבנו הזקן. ההתוועדות תהיה באולמי גוטניק (רח' בית הדפוס 12) בירושלים, בשעה 8 בערב. תכנית מיוחדת לנשים. פרטים בדוא"ל [email protected].

מצטרפים ל'רב יומי'

בכ"ד בטבת, יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, מתחילה שנה חדשה בלימוד 'רב יומי'. זו תכנית יומית של שיעורים קצרים ב'שולחן ערוך הרב', המקיפה שש שנים. את לוח הלימוד החדש אפשר להשיג בדוא"ל שלמעלה.

לימין 'שפרה ופועה'

במוצאי שבת זו נערכים ברחבי הארץ ערבים מיוחדים למען ארגון שפרה ופועה, העוסק בעזרה ליולדות בתקופה הראשונה שאחרי הלידה. את הקמת הארגון יזם הרבי מליובאוויטש, בהפסקה שבין תפילת מוסף למנחה, ביום הכיפורים תשל"ז. הארגון הוקם בכפר חב"ד, ומשמש מודל לסניפים רבים ברחבי הארץ, המושיטים יד עוזרת ליולדות.

  שלחן שבת

הזעקה עודנה מהדהדת

משה רבנו בורח מפני פרעה, מגיע למדיין, מציל את בנות יתרו מהתנכלויות הרועים ומוזמן אל בית יתרו. התורה מספרת: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה".

חז"ל מסבירים שמשה נשבע ליתרו שלא ישוב למצרים. הם דורשים זאת מהמילים "ויואל משה" – "אין 'ויואל' אלא לשון שבועה". לאחר מכן, כשהוטלה עליו השליחות לשוב למצרים ולגאול את ישראל, הורה הקב"ה למשה לחזור למדיין, כדי שיתרו יבטל את השבועה.

תוקף נצחי

הגמרא (ירושלמי נדרים י,א) קובעת שאדם יכול 'להתפיס' את שבועתו בשבועת משה רבנו. היינו שאדם יכול להישבע שבועה ולומר שיש לה תוקף כשבועת משה רבנו ליתרו. מקשה הגאון הרוגצ'ובי, הלוא משה רבנו ביטל את שבועתו, ואחר־כך חזר למצרים, ואם כן כיצד אפשר לראות שבועה כזאת כשבועה מחייבת?

מסביר הרוגצ'ובי, שמאחר שהדבר נכתב בתורה שבכתב יש לדברים קיום נצחי, שכן התורה היא נצחית, וגם למילים המתארות את השבועה יש משמעות נצחית, אף-על-פי שכבר חלפו אלפי שנים מאז בוטלה השבועה.

אין תשובה

לפי זה גם טענת משה רבנו לקב"ה "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" מקבלת משמעות נצחית. משה זעק את זעקתו זו בעקבות דברי השוטרים של בני ישראל בצאתם מאת פרעה, לאחר שזה החמיר את תנאי העבדות. על כך אמר משה: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"!

משה רבנו טוען לפני הקב"ה: מאחר שהכוח שניתן לפרעה הוא מאת הקב"ה, ועכשיו פרעה אינו מספק תבן לייצור הלבנים וטוען "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים", הרי הטענה מופנית אל הקב"ה – "למה הרעותה!". הקב"ה אינו משיב למשה על טענתו, אלא אומר לו שהאבות לא הרהרו אחרי מידותיו. ואולם ההימנעות מההרהור אינה מבטלת את הטענה עצמה, שעומדת בעינה: "למה הרעותה!".

הכול יתהפך

ואכן, הגלות היא תמיהה שאין לה מענה. על הפסוק "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (שיר השירים ה,ט) מפרש רש"י שזו תמיהת אומות העולם על בני ישראל, המבקשים מהם "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שם ח). הגויים תוהים: "מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?!".

היינו שבני ישראל שרויים בגלות מרה וחשוכה, שקשייה אינם מתבטלים ואין להם הסבר ופשר, עד שהזעקה "למה הרעותה" עומדת בתוקפה גם כיום. ואף־על־פי־כן בני ישראל אינם מתביישים בדבקותם בקב"ה, ובסופו של דבר זוכים לגאולה האמיתית והשלמה, שבה אומות העולם ישבחו את בני ישראל ואף יבואו לשרתם, כנבואת הגאולה (ישעיה מט,כג): "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ".

(תורת מנחם תשד"מ, כרך ב, עמ' 771)

  מן המעיין

הירידה למצרים

סימני הגאולה בתוך הגלות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (שמות א,א). מובא במדרש רבה שכל השמות שנקראו בהם השבטים רומזים על הגאולה: ראובן – "ראֹה ראיתי את עני עמי" (שמות ג,ז). שמעון – "וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב,כד). לרמז שעם הגלות באים גם סימני הגאולה. בדומה לכך אמרו חז"ל שבתשעה באב נולד המשיח.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

זרעי הגאולה

בקוצק היו אומרים שבפרשיות אלה של שעבוד וגאולה צריך ללמוד ולעיין כמו בדברי הלכה. ועוד: על הגלות נכתבה פרשה אחת בלבד, ואילו על הגאולה נכתבו כמה וכמה פרשיות, תורה שלמה. ואכן, הגאולה מצויה בתוך הגלות, והיא בבחינת הזרע לגאולה, אלא שהיא מכוסה, וכשהגאולה באה, מתגלים שורשיה.

(בעל חידושי הרי"ם)

בכוח התהילים

"ואלה שמות בני ישראל הבאים" – סופי תיבות 'תהלים'. לרמז שבכל נדודינו, צרותינו ומצוקותינו, כשאנו באים מצרימה – באים  במיצר, טוב לומר פרקי תהילים, שרפואה בדוקה ומנוסה היא לכל צרה שלא תבוא. וכן אמרו חז"ל (ב"ר סח,יד): "יעקב כל ספר תהילים היה אומר בבית לבן".

(אור דוד)

משתוקקים לחזור

יעקב אבינו התפלל שיהיה לבניו הכוח להיות תמיד בבחינת 'הבאים' – אורחים שזה מקרוב באו, המשתוקקים לחזור הביתה. זו כוונת הכתוב (ישעיה כז,ו): "הבאים ישרש יעקב" – יעקב השריש בלב בניו את בחינת 'הבאים', ובזכות זה "יציץ ופרח ישראל".

(רבי יהושע מבעלז)

גם השכינה גלתה

'מצרימה' בגימטרייה 'שכינה'. גם השכינה גלתה כביכול עימהם, כדברי חז"ל (מגילה כט) "כל מקום שגלו, שכינה עימהן".

(עיטורי תורה)

הגורל היהודי

זה גורלם של בני ישראל בתפוצותיהם – מתגוררים במקום זמן רב, משתרשים, בונים ויוצרים, ואחרי כל זאת הם בעיני שכניהם כזרים ומהגרים, כאילו באו זה עתה.

(על-פי חזקוני)

התכללות בקדושה

"שבעים נפש" (שמות א,ה). אצל בני יעקב נאמר 'נפש' לשון יחיד, ואילו בתולדות עשיו (בראשית לו) נאמר לשון רבים – 'נפשות ביתו'. כי בצד הקדושה מורגשת אימת הקב"ה, ולכן שורות שם התכללות ואחדות. ובדוגמת שני שרים בעלי דעות חלוקות, שבבואם לפני המלך מתבטלים ממציאותם ומתחברים לדעה אחת. לעומת זה, בצד הקליפה שוררים פירוד וריבוי.

(סידור עם דא"ח)

האלוקות נשארת

"וימת יוסף וכל אחיו" (שמות א,ו). נאמר במדרש (רבה): "אף-על-פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת". אמנם יוסף ואחיו מתו ונסתלקו מן העולם, אבל המשכת האלוקות שהמשיכו בעולם על-ידי תורתם ועבודתם – לא נתבטלה.

(רמ"ח אותיות)

  אמרת השבוע

אנחה יקרה

כשרבי נפתלי מרופשיץ בא בפעם הראשונה אל רבי אלימלך מליז'נסק, לא רצה לקבלו, באומרו שרבי נפתלי הוא בעל ייחוס מפואר, והמיוחסים סומכים על אבותיהם הגדולים ואינם רוצים לעבוד את ה' בכוח עצמם.

זעק רבי נפתלי: "מה פשעי ומה חטאתי שאבי היה ירא שמיים?!". נענה רבי אלימלך ואמר: "אם כן, אמור נא במה מועיל הייחוס לעבודת ה'?".

השיב רבי נפתלי: "מי שיש לו ייחוס אבות, ככל שיעבוד את ה' ירגיש שעבודתו אינה כלום לגבי אבותיו הגדולים. אחרי תפילתו ייאנח על מצבו, והאנחה הזאת יקרה מאוד בעיני ה'. כמו שנאמר: 'וייאנחו בני ישראל' ואז 'ותעל שוועתם אל האלוקים'".

  גאולהפדיה

בין משה לאליהו

בְּיַד תִּשְׁלַח. כשהקב"ה הורה למשה רבנו לגאול את בני ישראל ממצרים, הגיב משה ואמר: "שלח נא ביד תשלח". במדרשים (לקח טוב על הפסוק. פרקי דרבי אליעזר פ"מ) מובאים על כך שני פירושים: האחד – "ביד משיח שהוא עתיד לגלות"; השני – "ביד אותו שאתה עתיד לשלוח, שנאמר, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא".

למה ביקש זאת משה? רש"י מסביר שמשה אמר "שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד. יש לך שלוחים הרבה". משה רבנו רצה שהגאולה ממצרים תהיה גם הגאולה האמיתית והשלמה, ושהגואל ממצרים יהיה משיח או אליהו, הקשורים בגאולה השלמה.

הן גאולת מצרים הן הגאולה העתידה קשורות להתגלות האמת האלוקית. הגאולה ממצרים הובילה למעמד הר סיני; והגאולה העתידה תביא לידי "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". אך ההתגלות האלוקית שלאחר גאולת מצרים באה מלמעלה, ואילו ההתגלות של הגאולה השלמה תבוא מלמטה, מתוך העולם עצמו שנתעלה ונזדכך על-ידי עבודת עם ישראל לאורך הגלות.

לכן לא נענה הקב"ה לבקשת משה, שהגאולה ממצרים תהיה הגאולה השלמה. העולם מצד עצמו עדיין לא היה אז ראוי ומזוכך להתגלות האלוקית, וזו הייתה יכולה לבוא רק מלמעלה; ואילו הרצון העליון היה שאור ה' יאיר בעולם מלמטה, על-ידי הזדככות העולם עצמו.

זִכּוּךְ הַגּוּף. הדבר יובן ביתר בהירות בהקדמת ההבדל שבין משה לאליהו. תורת החסידות מסבירה (ספר המאמרים תרס"ו עמ' רט) שיש 'עובדי ה' בנשמתם' ויש 'עובדי ה' בגופם'. שניהם עוסקים בזיכוך הגוף ובגילוי אור הנשמה, אך 'עובדי ה' בנשמתם' שמים את עיקר הדגש על גילוי הנשמה; ואילו 'עובדי ה' בגופם' שמים את הדגש על חשיפת ניצוצות הקדושה הטמונים בגוף הגשמי עצמו.

זה ההבדל בין משה לאליהו: משה מייצג את 'עובדי ה' בנשמתם'. מייד עם לידתו נתמלא הבית כולו אורה, ובמשך חייו עסק בגילוי הנשמה העצומה שבו. אך עבודתו לא התמקדה בחשיפת הקדושה שבגוף עצמו, ולכן לאחר הסתלקות נשמתו חדל גם גופו לגלות קדושה ונקבר בארץ. לעומתו, אליהו הנביא עסק בחשיפת הניצוץ האלוקי שבגוף עצמו, עד שגופו הגשמי נזדכך והפיץ אור אלוקי וקדושה. לכן עלה עימו השמיימה (לסוג זה שייך גם דוד המלך, שהמשיח יהיה מזרעו).

משה רבנו ביקש שהגאולה ממצרים תבוא על-ידי אליהו הנביא, שעניינו חשיפת הקדושה שבגשמיות עצמה. אלא שהעולם עדיין לא היה ראוי לכך. רק לאחר עבודת עם ישראל לאורך הגלות, שבה נפוצו היהודים בכל קצווי תבל וקידשו את העולם כולו על-ידי התורה והמצוות, יכולים אנו להגיע לגאולה השלמה, על-ידי אליהו ומשיח, בקרוב ממש.

  מעשה שהיה

האסיפה יכולה לחכות

"אלא מאי", אמר רבי יוסף-בער, "הכבוד חסר כאן, שמחמת עסק זה לא אשב בראש האסיפה? ובכן, מוחל אני על הכבוד ובלבד שאזכה להציל נפש אחת מישראל"

העגלון שנקש על דלת הבית הכפרי נדהם מתגובתו הבלתי-צפויה של בעל הבית.

העגלון רק ביקש כלי לשאוב מעט מים מהבאר. הוא סיפר לבעל הבית כי בעגלתו יושב רב חשוב. הגוי הגיב: "עד השבוע כשפגשתי רב, הייתי מכבדו; אבל עכשיו הפסקתי לכבד את הרבנים".

הרב שישב בעגלה היה רבי יוסף-דב סולובייצ'יק, הגאון מבריסק. באותם ימים שימש ברבנות בעיר סלוצק, והיה מוסר שיעורים בישיבת וולוז'ין הידועה.


רבי יוסף־דב סולובייצ'יק, הגאון מבריסק

הסיבה למסעו הייתה גזירת השלטונות, שביקשו לכפות על הישיבה לימודי חול. פרנסי הישיבה הזמינו לאסיפת חירום את ראשי הישיבה, ובהם גם רבי יוסף-בער.

הגאון לא הביט אל טורח הנסיעה ויצא מייד לדרך. בעגלת המסע הונחו כרים ושמיכות, להקל מעט את טלטולי הדרך המייגעים. ארבעה ימים נסעו עד שהגיעו לאיווניץ', כפר קטן ונידח, ושם חנתה העגלה ליד בית האיכר.

כשמסר העגלון לגאון את דברי הגוי, ביקש לקרוא לו. רבי יוסף-דב ביקש לשמוע מפיו מה גרם לו להפסיק לכבד את הרבנים.

השיב הגוי: "בשבוע שעבר הייתי עד לקשיחות ליבם של יהודים כלפי אחיהם, ומאז אין לי כבוד ליהודים ולרבניהם".

"אנא ספר לי מה קרה", ביקש הגאון, והגוי פתח בסיפורו:

"אני חוטב עצים. במסגרת עבודתי אני מכיר את יצחק, יהודי המתגורר לבדו בקצה היער ועוסק בזיפות גגות. כאשר הקור ביער היה חודר לעצמותיי, הייתי נכנס לביתו, והוא היה מגיש לי כוס משקה שהשיב את נפשי וחימם מעט את גופי הקפוא. אני אוהב מאוד את האיש הפשוט והטוב הזה.

"בשבוע שעבר, כשנכנסתי לביקור אצלו, חשכו עיניי. מחלה קשה ריתקה אותו למיטה, ואין איש בבית שיטפל בו ויגיש לו עזרה.

"יצאתי מהבית ודהרתי על סוסי אל העיר הקרובה. ביקשתי לכוון אותי לביתו של רב העיר. סיפרתי לו על היהודי השוכב לבדו חולה בביתו. הרב הגיב: 'ומה אני יכול לעשות?'. חשבתי שהרב לא הבין את דבריי. חזרתי והדגשתי עד כמה מצבו של היהודי חמור, ושבלי טיפול ימות בקרוב. הרב אמר לי שאין לו מי לשלוח לכפר שלנו ואין בידו להושיע.

"יצאתי מביתו מאוכזב ועצוב. אם כך נוהגים יהודים באחיהם, מדוע ארחש כבוד כלפיהם?!".

רבי יוסף-בער שאל מייד: "היכן מתגורר אותו יהודי?". הוא ביקש מהאיכר ללוותו אל הבית.

אלא שאז התעורר מלווהו של הגאון, שהשינוי בתכנית המסע לא מצא חן בעיניו. "רבי, הלוא אנו נוסעים לוולוז'ין, לאסיפה שנוגעת לכלל ישראל, ואתם הולכים עכשיו לטפל ביהודי יחיד בכפר הקטן?!".

"אסביר לך", ענה לו הרב. "תועלתה של האסיפה מוטלת בספק. הלוא אין לדעת אם נצליח לפעול בה למען התורה אם לאו. ואילו כאן לפנינו מקרה ודאי של פיקוח נפש. הגוי מסיח לפי תומו ועלינו לקבל את דבריו. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

"אלא מאי", המשיך רבי יוסף-בער, "הכבוד חסר כאן, שמחמת עסק זה לא אשב בראש האסיפה? ובכן, מוחל אני על הכבוד ובלבד שאזכה להציל נפש אחת מישראל".

כאשר באו לביתו של היהודי מצאו אותו במצב קשה מאוד. רבי יוסף-בער נפנה מייד לטפל בו. הוא דאג לו לארוחה חמה, שלח את עגלונו להביא רופא ותרופות, והשקיע את כל כוחו בניסיון להצילו ממוות.

עני מרוד היה האיש, ולא הייתה לו אפילו כרית להניחה תחת ראשו. רבי יוסף-בער הביא מעגלתו את הכרים והשמיכות והציע אותם על מיטתו של החולה. גם את מעיל הפרווה שלו נתן ליהודי.

שלושה ימים שהה במחיצתו של החולה היהודי וסעד אותו. רק כששבו אליו כוחותיו הסכים לעזוב את הבית ולהמשיך בדרכו. כשהציע המלווה לרבי יוסף-בער שישאיר אצל היהודי את מעילו במקום המעיל של הרב, סירב והפטיר: "מדוע תסבול אתה מהמצוות שלי...".

בלי מעיל ובלי כרים ושמיכות עזב רבי יוסף-בער את ביתו של היהודי ועשה את דרכו לוולוז'ין. "אם ההשגחה העליונה הובילה לכך, זה מה שרוצים משמיים", התבטא. למעשה הספיק להגיע במועד לאסיפה ואף עמד בראשה.

חלפה כמחצית השנה. ברחובות סלוצק נראה יהודי לא מוכר, בידו שק גדול, שחיפש את ביתו של הרב.

"הצלתם את חיי!", קרא בהתרגשות אל רבי יוסף-בער. הוא הודה בדמעות על הטיפול המסור, וביקש להחזיר לרב את הכרים והשמיכות ומעיל הפרווה שהשאיר אצלו הרב. ואולם רבי יוסף-בער סירב לקבלם. "נתתי לך אותם במתנה גמורה", אמר.

"אם כן, גם אני נותן זאת לרב במתנה", אמר היהודי. הגאון השיב: "יהודי עני אתה, ואינני רשאי לקבל ממך מתנה יקרה כל-כך". לא הועילו כל ההפצרות, והיהודי חזר לביתו עם כל הדברים שרבי יוסף-בער השאיר אצלו.

(על-פי 'רבן של כל בני הגולה')

  רציתי לשאול

עם הרב יהודה בוטמן

מנהל בית חב"ד ברמת השרון

האם כחלק מהתקרבותי לחיי תורה ומצוות אני אמור להחליף את סגנון הלבוש שלי?

יש נטייה לראות את הלבוש כעניין חיצוני ובלתי-חשוב. אין הדבר כך. הביטוי העממי אומר "הבגד עושה את האדם". ובאמת הדבר מופיע בגמרא (שבת קיג,ב), בדברי רבי יוחנן שכינה את בגדיו 'מכבדותיי', היינו שבגדיו מכבדים אותו.

חכמינו (שיר השירים רבה ד,כד) ציינו כמה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים, ואחד מהם – "שלא שינו את לבושם". ואכן, לאורך ההיסטוריה הקפידו יהודים על לבוש ייחודי, שאפיין אותם כיהודים. אמנם הלבוש השתנה ממקום למקום ומזמן לזמן, ועדיין היו היהודים ניכרים בלבושם ושונים מהגויים שסביבם.

את חשיבותו של הבגד אפשר לראות בנוהג המקובל ללבוש מדים. חיילים, שוטרים, שופטים ועובדי חברות רבות לובשים בגדים ייחודיים. זה חשוב לא רק כלפי הציבור שהם משרתים, אלא גם לעצמם. ברגע שהאדם לובש את המדים, הוא חש ביתר שאת את תפקידו ואת האחריות המוטלת עליו.

גם אנחנו, היהודים, ממלאים תפקיד חשוב ונכבד – להיות 'עם סגולה', 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. מטבע הדברים הננו נדרשים לבטא זאת גם בלבוש הייחודי, שמזכיר לנו בכל רגע את ייחודנו ואת תפקידנו.

נוסף על כך יש עניין ללבוש בגדים מכובדים בתפילה, כמו שהרמב"ם (הלכות תפילה פרק ה, הלכה ה) מציין את 'תיקון המלבוש' כאחת ההכנות לתפילה. חסידים נוהגים לחבוש כובע, ללבוש בגד עליון מעל החולצה ולהיחגר באבנט.

ועם זה, בתהליך ההתקרבות יש לשקול את עניין שינוי הבגדים בהקשר רחב יותר, בתגובות המעגל המשפחתי וכדומה, וראוי להתייעץ עם הרב האישי.

  פינת ההלכה ומנהג

טיפול בהרדמה כללית

שאלה: האם הליך רפואי שנעשה בהרדמה כללית מחייב את המטופל בברכת 'הגומל'?

תשובה: אחד מאלה שעליהם אמרו חז"ל שחייבים לברך 'הגומל' הוא "מי שהיה חולה ונתרפא".

דעת הראב"ד וסיעתו שמברכים זאת רק על חולי שיש בו סכנה. ואולם יש פוסקים (הערוך, הרמב"ן, וכן גרסו בתלמוד הירושלמי) הסבורים שעל כל חולי צריכים להודות, מפני שהחולה הוא כאדם שיש עליו דיון בבית דין של מעלה, ורק בהמשך יתברר אם ייכנס לסכנה או לא.

בשולחן ערוך נפסק כדעה השנייה, שעל כל חולי שמחמתו הוטל האדם למיטה, עליו לברך, ואילו הרמ"א פסק כדעה הראשונה, לברך על חולי מסוכן בלבד, כגון פצע בחלל הגוף. אדמו"ר הזקן פסק למעשה כדעת הט"ז, שכל מי שהיה מוטל על מיטתו יותר משלושה ימים, או שמחלתו מסוכנת (גם אם הייתה קצרה מכך), חייב לברך.

בכל הקשור להרדמה, הרופאים משתדלים בדרך כלל למנוע או להקטין את ההרדמה ככל האפשר (ובכלל זה עומק ההרדמה ומרחב האזור המורדם), מתוך איזון בין הנזק והסיכונים של ההרדמה לבריאות המטופל ובין נחיצותה לטיפול עצמו.

בימינו הפוסקים האשכנזים נוהגים להורות שכל טיפול שנעשה בהרדמה כללית (בשונה מהרדמה מקומית) מחייב בברכה זו. נראה שמצרפים את הסיכונים שבהרדמה הכללית עצמה למחלה ולסיכון שבה כדי לחייב בברכה.

מכאן שגם מי שעבר ניתוח קל או אפילו בדיקה כמו קולונוסקופייה, אם זה נעשה בהרדמה כללית – עליו לברך 'הגומל'.

מקורות: ברכות נד,ב. טושו"ע סו"ס ריט ונו"כ. סידור אדה"ז, סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ו (במהדורה החדשה של השו"ע: ח"א עמ' תשלב). וראה פסקי תשובות סי' ריט הערה 106, וש"נ.

  חיים יהודיים

להמשיך בדרכו של יהונתן

יהונתן לובר הי"ד, שנפל בקרב ברצועת עזה, למד בישיבת 'רועה ישראל' ביצהר. מנהל הישיבה, ר' יהושע גלברד, מדבר על אישיותו, מספר על היישוב שמתגייס להגנה על הארץ ומגלה מה הוא שומע מתל-אביבים

תעודת זהות. הרב יהושע גלברד, בן 36, אב לשבעה, תושב יצהר, מנהל ישיבת 'רועה ישראל' מאז הקמתה ביישוב. בעבר התגורר באלון מורה. בימים אלה משרת במילואים.


"אני משרת כבר משמחת תורה, ובקושי רואה את הבית". גלברד (מימין)

הישיבה. זה ביתי השני. אני חי ונושם את הישיבה מבוקר ועד לילה. בישיבה לומדים כיום שבעים בחורים ועוד חמישים אברכים. לצד לימוד גמרא והלכה יש אצלנו גם שילוב ייחודי של חסידות. טועמים מכל מעיינות החסידות, לצד תורת ארץ ישראל. השילוב הזה מקנה לישיבה שלנו טעם מופלא.

יהונתן. קשה לדבר על יהונתן בלשון עבר. הוא למד אצלנו קודם חתונתו, וגם לאחר מכן הוסיף ללמוד כאן. היה דוגמה חיה לכולם והאיר פנים לכל אדם. התכונה שהכול מדברים עליה היא השמחה הפנימית שהייתה בו, ובאה לידי ביטוי בהומור המיוחד שלו. לא הומור של ליצנות, אלא של שמחה פנימית. היו בו נחת ושלווה, וראו שהוא עושה עבודה פנימית.


יהונתן לובר הי"ד. "ראו שהוא עושה עבודה פנימית"

טיפול בנוער. יהונתן שימש רכז נוער צעיר והצליח מאוד להשפיע. זו תקופה נפלאה שתיזכר לדורות אצל בני הנוער. הדברים האחרונים שכתב היו גם לבני הנוער. הוא ביקש לעדכן אותם על פעילותו בהגנת הארץ, וביקש שיתפללו עליו.

התמודדות וגבורה. משפחתו של יהונתן משדרת הרבה חוזק, אמונה, ביטחון ועוצמות רוח. המסר שלה ברור: אנחנו לא מסכנים. זכינו בבעל ואבא גיבור. ברור שכואב להם כאב עצום, אבל המשפחה לוקחת את זה למקום של מבט קדימה. לא לוותר לאויב ולמגר את הסכנה. שדם הקורבנות לא יהיה לשווא.

בין תל-אביב ליצהר. מאז הטבח, כשאני יוצא להפוגות ונוסע לפעמים לתל-אביב, אנשים מגיבים פתאום אחרת למשמע העובדה שאני מתגורר ביצהר. "חשוב שאתם שם", הם אומרים. אלה מילים שלא תמיד שמענו בעבר. פתאום אנשים מבינים כמה חשובה נוכחותנו כאן. רבה של יצהר, הרב דוד דודקביץ, הזכיר בהלוויית יהונתן את החייל מתל-אביב שנפל באותו יום, ואמר: "לנו זה היה ברור גם קודם שתל-אביב ויצהר, יצהר ונהריה, דימונה ויצהר, הכול דבר אחד".

מגעים וחיבורים. הנה דבר שלא קראתם במקום אחר: במשך כל החודשים של סערת הרפורמה המשפטית, דווקא הרבנים שלנו, הרב דודקביץ ואחרים, הובילו שיחות וחיבורים עם גורמים בצבא, 'לשעברים' וטייסים שהובילו את המחאה. החיבורים האלה הולידו הרבה מאוד דברים חיוביים, ובעיקר העצימו אהבת ישראל.

שומרים על הבית. אבות של יותר משישים משפחות ביישוב מצויים בימים אלה במילואים. בהגנה על היישובים ובחזיתות הדרום והצפון. יצהר, היישוב שהושמץ בלי סוף בתקשורת, מגויס ותורם בהגנה על ארץ ישראל. אני אישית משרת כבר משמחת תורה, ובקושי רואה את הבית. גם מי שאינו מגויס תורם בכל דרך, בשינוע אוכל, בפינוקים לחיילים ועוד.

לא יושבים על הגדר. ביישוב שלנו לא מאמינים בתפיסת ביטחון של גדרות. השיטה של יצהר היא שהאויב ישים גדר. כיום אנשים כבר מתחילים להבין שכל הרעיון של ההתמגנות האין-סופית, שקנתה שקט זמני, התפוצץ לכולנו בפנים. אילו מהרגע הראשון היינו גודעים את הרוע, לא היינו צריכים את ההתמגנות.

בדרכו. בואו נמשיך בדרכו של יהונתן. נתחזק, נתעלה, בלימוד ובעבודת השם, ובפרט באהבת ישראל.


ישיבת 'רועה ישראל' ביצהר. טועמים מכל מעיינות החסידות


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)