מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1928 - כל המדורים ברצף
	הסבל והנחישות לקום ולפרוח
	חדש על המדף
	לא חסר? זה החיסרון!
	ניצול הזמן
	הסרת הדינים
	אנחנו בתוך חלום
	התחרות שהציתה אש טראגית
	רציתי לשאול
	כבוד ספרי קודש
	"הייתי חוזר היום לגוש קטיף"

כמעט עשרים שנה אחרי שגורש מגוש קטיף, שליח חב"ד לחבל עזה, הרב יגאל קירשנזפט, מוסיף לפעול עם המגורשים ועם החיילים באזור. הוא מתגעגע לגוש ומשוכנע שעוד נחזור לשם

תעודת זהות. הרב יגאל קירשנזפט, שליח חב"ד בחבל עזה, בן 64, אב למשפחה ברוכת ילדים, כיום תושב ניצן. בן למשפחה ששורשיה בחסידות גור, גדל במשפחה דתית-לאומית בתל-אביב. כשבגר, נחשף לתורת החסידות ולדמותו המאירה של הרבי וחש חיבור מיוחד.

"הוציאו אותי מהמיטה, פצוע". קירשנזפט

לשמוח ולשמח. זמן קצר אחרי נישואינו זכינו להיות מהראשונים שהקימו את נווה דקלים. לאחר קבלת האישור מצעירי חב"ד הקמנו סניף רשמי של בית חב"ד. בשנת תשמ"ב התחלנו לפעול בקרב התושבים ולהפיץ את מעיינות החסידות. נהגנו לדווח לרבי מליובאוויטש על פעילותנו, ובאחד המכתבים הראשונים כתב לנו הרבי שתפקידנו לשמוח ולשמח. לא הבנו: מה, אנחנו 'חבורת משמחים'? רק אחרי שנים, ובפרט אחרי הגירוש מגוש קטיף – הבנו שהמשימה שהטיל עלינו הרבי מצילת חיים, פשוטו כמשמעו.

החיים בגוש. גוש קטיף היה מעצמה של תורה וחסד, ששילבה חקלאות ויישוב הארץ. היו שם כוללים, מכוני דיינות, מכללות, מלכות של תורה ממש. זכינו לפעול שם לאורך מעגל השנה – שיעורי תורה, התוועדויות, חינוך, פעילויות לילדים ולנשים, תהלוכת ל"ג בעומר, פעילות חגים. היינו כתובת לרבים בעניינים מגוּונים. פעלנו גם עם החיילים. כל ערב יצאנו לסיבוב חלוקת קפה ומרק. כמעט עשרים שנה ניהלתי את מוסדות החינוך ביישוב עצמונה, ובשיא היו לנו קרוב לשש-מאות תלמידים.

משפחה אחת. תושבי הגוש היו כמו משפחה אחת גדולה. אני זוכר היטב כל נרצח. הייתה אישה, שמחה שמה, ממושב פטיש, שהייתה מסיעה פועלים מרצועת עזה. היא האמינה בדו-קיום, דיברה ערבית שוטפת והניחה שלא יפגעו בה. לצערנו נרצחה בידי בני העוולה. לאחת מבנותינו קראנו על שמה.

הגירוש. אין מילים לבטא את התהליך המזעזע שעברנו. הגירוש גורם למגורשים סבל מתמשך עד היום. זה כמו שכול, נעשה גרוע יותר משנה לשנה. רבים עדיין מחוסרי עבודה. שמונים משפחות עדיין מתגוררות בקראווילות מתפוררות. לא הסכמתי לצאת מהגוש, ונאלצו לגרור אותי בכוח. זה גם המסר שקיבלתי בשעתו מיו"ר צעירי חב"ד, הרב יוסף-יצחק אהרונוב: שליח אינו עוזב את מקום שליחותו!

הנס. בי' בתמוז, חודש לפני הגירוש, נפצעתי קשה מפגיעת פגז מרגמה. בנס עצום יצאתי מזה. כשכוחות הגירוש פינו אותי, שכבתי על מיטתי בביתי. עד היום אני מרגיש שזה היה דבר לא הגיוני ולא סביר. הטבח האחרון וצרות רבות שהתרחשו בשני העשורים האחרונים – הם תוצאה ישירה של הגירוש. כשהיינו שם לא היו לחמאס צבא ומנהרות. אחרי שעזבנו הכול הופקר. ראינו שוב עד כמה אזהרותיו של הרבי, שמסירת שטחים גורמת פיקוח נפש של יהודים – מתממשות לצערנו.

ממשיכים. אנחנו מקיימים קשר אישי עם כל המגורשים. ייסדנו כולל תורני יומי וגמ"ח רפואי, שבין השאר מסדר טיפולים פסיכולוגיים ומציאת מקומות עבודה למתקשים בכך.

מאירים את עזה. מאז פרצה המלחמה אנחנו פועלים עם החיילים וכוחות הביטחון. את השיחה איתך אני עושה אחרי שסיימתי להדליק נר ראשון בגבול עזה, בחנוכיית ענק שקיבלנו אישור מיוחד להכניס.

האור ינצח. הרב קירשנזפט בלב רצועת עזה

עוד נשוב. מדברים בשבועות האחרונים על אפשרות של חזרה לגוש קטיף. אני מאמין שזה יקרה, ולוּ מהסיבה שפשוט אין ברירה אחרת. צבא מתקשה להישאר במקום שאין בו התיישבות. גוש קטיף הוא חבל ארץ יפהפה שלנו, חלק מארץ ישראל. לוּ הייתה אפשרות, הייתי חוזר לשם היום. הלוואי שנזכה שוב!