"ז'אק התחיל לבוא אליי בחלומות. הוא אומר שהוא סובל. הוא מתחנן אליי שאעשה משהו. אני חייבת לדבר עם הרב! בבקשה!". האישה פרצה בבכי
לז'קלין א' היה כל מה שאישה צעירה יכולה לרצות. חייה היו מאושרים. היא התפרנסה יפה מעבודתה כמעצבת עצמאית, ועמדה להינשא לראול, איש טוב ונחמד. הם כבר קנו בית בפרוורי בואנוס-איירס, והתכוננו להתגורר בו אחרי חתונתם.
הייתה רק בעיה אחת. ז'קלין באה מבית יהודי, אם כי נטול זיקה למסורת, וראול היה קתולי. שניהם לא היו מחויבים במיוחד לדתם, ולא ראו פסול להינשא.
הסתייגות עיקשת אחת, מוזרה למדיי, טרדה את מנוחתה של ז'קלין לקראת נישואיה. הציק לה המנהג היהודי של 'קבר ישראל' – קבורה יהודית כהלכתה.
היא לא זכרה מתי שמעה שחשוב כי יהודי ייקבר בבית עלמין יהודי, אך העניין הזה עורר בה דאגה עמומה. מה יקרה אם תעזוב את העולם לפני בעלה? האם יערוך לה קבורה יהודית, עם המנהגים המתאימים?
כאשר המחשבות האלה היו עולות בראשה, הייתה דוחה אותן. היא התרכזה בעבודתה ובהכנות לחתונתה הקרבה.
יום אחד הוצעה לז'קלין עבודה בבית כנסת ומרכז קהילתי יהודי מקומי. המשימה הייתה להכין כמה עבודות פרסום, ולשם כך ישבה במשרד בית הכנסת והכינה את הפרסומים ביעילות ובמקצועיות.
ביום השלישי לעבודתה קראה לה מזכירתו של הרב. "אני מוכרחה להיות מחר מחוץ למשרד. אשמח אם תוכלי להחליף אותי ליום אחד". ז'קלין הסכימה ברצון.
המזכירה פירטה את העבודה שתידרש ממנה: "השיבי לטלפונים ורשמי הודעות. אם בא אדם לראות את הרב, בקשי ממנו למלא את הטופס הזה, ובו יצוין שמו, כתובתו ומספר הטלפון שלו. הגישי את הטופס לרב, ואם יהיה לו זמן, יקבל אותו. אם לא, אצור איתו קשר למחרת.
"ועוד משהו", הוסיפה המזכירה. "אל תרגישי צורך להיכנס לדיונים עם אנשים. רבים באים לשטוח את מצוקותיהם. אל תיתני להם לפרוק הכול עלייך. בקשי מהם להמתין לפגישה עם הרב".
למחרת ישבה ז'קלין על כיסא המזכירה והעבירה את הבוקר במענה לטלפונים. בשעה 12 בצהריים נפתחה הדלת. אישה כבת שבעים נכנסה למשרד. ניכר היה שהיא נסערת.
"אנא, גברתי, אני צריכה לראות את הרב", אמרה האישה. "בבקשה", השיבה ז'קלין, "אנא מלאי בינתיים את הטופס הזה".
האישה לקחה את הטופס והחלה לדבר. "את יודעת, אני כל-כך מודאגת שאינני יודעת מה לעשות. אינני יכולה לישון בלילה. יש לי סיוטים. אני מרגישה שעשיתי פשע נורא".
"זה בסדר", אמרה ז'קלין. "את לא חייבת לספר לי. הרב יפגוש אותך בקרוב. הוא יוכל לסייע לך".
"את מבינה", המשיכה האישה, מתעלמת מתגובתה של ז'קלין. "חייתי את כל חיי בבואנוס-איירס. ז'אק בעלי ואני היינו נשואים יותר מחמישים שנה. הוא היה אדם טוב, ונפטר בשנה שעברה. היינו קשורים מאוד זה לזה. הוא היה יהודי, ואני לא. זה לא היה חשוב במיוחד. הוא לא עשה שום דבר יהודי. אבל לפני שנפטר אמר לי: 'בבקשה, קברי אותי בבית עלמין יהודי. זה חשוב לי'.
"לאחר מותו לא ידעתי מה לעשות. כיצד לקיים את משאלתו האחרונה? עם מי לדבר? הייתי לגמרי לבד. וכך קרה שקברתי אותו בבית הקברות לה-רקולטה ברחוב חונין. רציתי לקיים את בקשתו, אבל פשוט לא יכולתי".
עיניה של ז'קלין נפערו לרווחה. צמרמורת טלטלה את גופה. היא בהתה כלא-מאמינה. האישה המשיכה בסיפורה:
"ועכשיו ז'אק התחיל לבוא אליי בחלומות. הוא אומר שהוא סובל. הוא מתחנן אליי שאעשה משהו. אני חייבת לדבר עם הרב! בבקשה!". היא פרצה בבכי.
ז'קלין ניסתה להרגיע אותה. "אל תבכי. הכול יסתדר. הרב תיכף יקבל אותך". היא הגישה לאישה חפיסת ממחטות ולקחה את הטופס למשרד הרב. כעבור דקה יצאה משם כדי להזמין את האישה פנימה, אך החדר היה ריק. האישה נעלמה.
ז'קלין המתינה לה בדריכות במשך היום, אך האישה לא שבה. גם למחרת לא הופיעה. ז'קלין ניסתה ליצור עימה קשר, אך מספר הטלפון שנרשם על הטופס היה שגוי. בהמשך ניסתה עם המזכירה לאתר את מספר הטלפון שלה בספר הטלפונים, ללא הצלחה. גם בכתובת שנרשמה בטופס לא חיה אישה בשם זה. העניין נשאר תעלומה.
אבל האירוע הזה חולל מהפך בנפשה של ז'קלין. היא החלה לשקול מחדש לא רק את עתידה, אלא גם את ההווה. לא חלף זמן רב והיא החליטה לבטל את החתונה.
היא החלה לבוא לבית הכנסת וללמוד יהדות. כעבור זמן עלתה לארץ, ונרשמה לסמינר לדוברות ספרדית בירושלים. בבוא העת נישאה לבחור ירא שמיים, וכיום היא מגדלת משפחה יהודית בעיר הקודש.
(על-פי 'אליהו הנביא בתחנה המרכזית', מאת הד"ר אליעזר שור, שהוא ורעייתו מכירים אישית את סיפורה של ז'קלין) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
