האיש שמספרו נקרא עמד מאובן מרוב פחד. הקצין שב וצעק את מספרו, אך הלה היה משותק מאימה. הקצין התרגז וצרח בזעם: "מיהו האסיר הזה?"
אסירי המחנה כבר הכירו את הסאדיזם של הקצין הנאצי, שנהג להופיע מדי פעם בפעם ברחבת המסדרים ולנקוב במספריהם של כמה אסירים. כל אחד ואחד קיווה בליבו שלא יישמע המספר שלו.
אחד האסירים במחנה היה ר' אברהם שטיינר. הוא נולד בשנת תרע"ב (1912) בעיירה דוקלה שבפולין. הוריו היו אנשים ישרים והגונים שהתפרנסו ברווח מבית מסחר בעורות. הם לא העלו על דעתם את גודל הזוועה שעתידה להתרגש עליהם ועל יהדות אירופה בכלל.
עם הפלישה הגרמנית לפולין כבשו הנאצים את העיירה והחלו מייד ברדיפת היהודים. יהודים נחטפו לעבודות כפייה, בתי הכנסת חוללו. יום אחד, בקיץ תש"ב (1942), רוכזו כל יהודי דוקלה בכיכר השוק, ושם נערכה סלקצייה אכזרית. החולים והזקנים הובלו ליער הסמוך ונרצחו. רבים שולחו למחנה המוות בלז'ץ, ואילו הצעירים והכשירים לעבודה, ובהם אברהם, שולחו למחנה עבודה שהוקם בעיר. הללו הועסקו בעבודות פרך, במחצבות ובסלילת כבישים, בתנאים לא אנושיים.
תחנת הרכבת בדוקלה שממנה הובלו היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ
גם במחנה היו חייהם של היהודים תלויים להם מנגד. תנאי העבודה היו קשים ביותר, וכל מי שכשל בעבודתו הסתכן בירייה במקום.
מנהג שטני במיוחד היה לקצין האס-אס במחנה. אחת לכמה ימים היה מופיע, עומד מול שורות האסירים ומקריא שלושה או ארבעה מספרים של אסירים. התחביב האכזרי של הקצין היה לרצוח באותו יום את מי שנקב במספריהם. האסירים כבר ידעו היטב מה פירוש הקריאה. מי שמספרו עלה, נחרץ גורלו.
האסירים שנבחרו הובלו למבנה קטן, ומשם בקעו כעבור זמן זעקות ואחריהן השתררה דממה. האסירים האומללים הומתו בעינויים קשים, בשיטות שונות ומשונות, והדבר הטיל אימה על כל האסירים שנותרו במחנה. בכל פעם שהופיע הקצין היו האסירים מתכווצים באימה ומייחלים שמספרם לא יוקרא.
יום אחד הופיע הקצין, כהרגלו, הוציא רשימה והחל להקריא את מספרם של ארבעה אסירים. שלושה אסירים זזו ממקומם והחלו לצעוד ברגליים כושלות. כשהקצין קרא את המספר הרביעי, השתררה דממה. האיש שמספרו נקרא עמד מאובן מרוב פחד. הקצין שב וצעק את מספרו, אך הלה היה משותק מאימה. הקצין התרגז וצרח בזעם: "מיהו האסיר הזה?".
לפתע התעשת אותו אסיר, שעמד ליד שטיינר, ובאצבע רוטטת הצביע לעברו. "זה האיש", אמר בקול רועד.
לתדהמת האסירים אברהם זז ממקומו בשקט והצטרף אל שלושת חבריו. הארבעה עזבו יחד את המקום והובלו למבנה שבו הומתו אסירים נבחרים רבים, שמספרם הוכרז, בייסורי שאול נוראים.
אברהם וחבריו המתינו למותם בלבבות הולמים. כל רגע שחלף רק העצים את המתח. אלא שהזמן חלף ודבר לא אירע. כך חלפו כמה שעות, שנדמו כנצח.
ופתאום שמעו הארבעה קולות ירי וזעקות מכיוון רחבת המסדרים, וכעבור זמן קצר השתררה דממת מוות.
התברר שבאותו יום החליט הצורר הנאצי להפוך את מנהגו הסדיסטי: במקום לרצוח את מי שקרא בשמו, בחר להוציא להורג את כל הנותרים. חייו של אברהם ניצלו.
בתו של ר' אברהם, הגב' שושנה שבקס, מספרת:
אחרי שניצל מהשואה עלה אבי לארץ ישראל ונשא את אימי. במשך השנים סירב בעקביות לדבר על מה שעבר עליו. רק בשנותיו האחרונות, כשהנכדים גדלו והפצירו בו שוב ושוב, הסכים לשתף מעט מזיכרונותיו.
גם אז סיפר מעט מאוד, אבל את הסיפור הזה עם הקצין הגרמני בחר לספר, משום שראה בו מוסר השכל עצום. הוא היה נוהג לומר לנו שוב ושוב: "כששותקים לא מפסידים. כששותקים – מרוויחים. כל עוד המילה לא יצאה מהפה, האדם הוא בעל הבית עליה. מרגע שהיא נאמרת – היא בעלת הבית עליו".
כך גם חי את חייו. מעולם לא דיבר לשון הרע, ולא נהג להטיף לאחרים. אם שמע אנשים שמדברים בגנות הזולת, היה פשוט קם בשקט ועוזב את המקום, בלי להעיר ובלי לעורר תשומת לב.
כששאלנו אותו מדוע בכל-זאת בחר ללכת באותם רגעים נוראים, לאחר שהאסיר האחר הצביע עליו, בשעה שהיה יכול להבהיר שאין הוא האסיר המבוקש, השיב בפשטות שבאותם רגעים לא חשב יותר מדי. "אמרתי בליבי שאם לא אלך, הנאצי ממילא יהרוג את שנינו", אמר.
אבי האריך ימים עד קרוב לגיל מאה, ונהנה מבריאות איתנה עד ימיו האחרונים ממש. זמן קצר לפני פטירתו, לאחר שנפל והובהל למרכז הרפואי, ראה את פניי העצובות ואמר לי בשלווה: "הכול מאת ה'". כך חי את כל ימיו, מתוך אמונה פשוטה וביטחון בבורא עולם.
(על-פי פורום prog) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
