חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2062
ערב ש"ק פרשת מטות -מסעי כ"ה בתמוז ה'תשפ"ו (10/07/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2062
למה צריך בית מקדש?
יש חדש
חלוצים בחזית המלחמה ברע
מלחמת מדיין
לא להסתפק במגפיים
בניין בית המקדש עכשיו
להכניע את 'מדיין'
משתיקה לא מפסידים
רציתי לשאול
והייתם נקיים
הזדמנות לראות אוצרות יהודיים

מס' 2062, ערב שבת-קודש מטות-מסעי, כ"ה בתמוז ה'תשפ"ו (10.07.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

למה צריך בית מקדש?

בית המקדש יהיה מרכז של אור וקדושה לעולם כולו, כדברי הנביא ישעיהו: "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם"

ימי האבל על חורבן בית המקדש מפנים את תשומת ליבנו למרכזיותו של הבית שחרב. לא בטוח שאנו מבינים באמת את חשיבותו של בית המקדש ואת משמעותו העצומה לחיים יהודיים בריאים. דומה ששנות הגלות הארוכות הרחיקו אותנו ממקומו המרכזי של בית המקדש בהוויה היהודית, מהקדושה ששרתה בו ומהאור שקרן ממנו לעולם כולו.

התפילות שלנו מלאות כיסופים לבניין בית המקדש השלישי ולהשבת עבודתו. בתום תפילת נעילה של יום הכיפורים ובסיום הסדר אנו פורצים בקריאה – "לשנה הבאה בירושלים". הכוונה כמובן שנזכה בשנה הבאה לראות ביום הכיפורים את הכוהן הגדול בעבודת היום הקדוש בבית הקדוש, ולאכול בליל הסדר את קרבן הפסח שהוקרב בערב החג. מדוע בית המקדש חשוב כל-כך?

להיות יהודים שלמים

חשיבותו של בית המקדש נובעת בראש ובראשונה מהמצוות הרבות הקשורות בו. בלעדיו חיי התורה והמצוות שלנו חלקיים מאוד וחסרים בהם מרכיבים מרכזיים. מקובל לדבר על שמירת תרי"ג המצוות, אבל בימינו אין אפשרות לקיים אלא כשליש מהן. רוב המצוות יכולות להתקיים רק סביב בית המקדש וכאשר הוא עומד על מכונו.

השאיפה לבניין המקדש נובעת קודם כול מן הרצון להיות יהודים שלמים. היהדות איננה תפילין ושבת בלבד, אלא גם קרבן התמיד וקטורת הסמים, לחם הפנים ושמן המאור. על כל אלה אנחנו יכולים עכשיו רק ללמוד ולחלום. ומכיוון שהתורה היא תורת חיים, תורה שצריכה להיות מיושמת בתוך המציאות, אנחנו מחכים ומצפים להתממשותה המלאה, בבניין המקדש.

בית המקדש איננו מקום לעבודת הבורא בלבד, אלא שם הקב"ה שוכן ומתגלה לעמו. אחת ממצוות התורה היא העלייה לרגל – "לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". חז"ל אומרים: "כשם שבא לֵרָאוֹת, כך בא לִרְאוֹת". כלומר, כשם שיהודי בא למקדש כדי להראות את עצמו לפני האלוקים, כך בא לראות "את פני ה' אלוקיך" – לראות את פני השכינה.

המשנה מתארת עשרה ניסים שהיו מתחוללים תדיר בבית המקדש. כל עולה לרגל היה רואה את חוקי הטבע משתנים. הוא לא היה נזקק לאמונה – הדברים היו גלויים לעיניו. הכול היו רואים את השכינה האלוקית שורה בבית המקדש, ביטוי להשראת השכינה בעם ישראל, וממנו הייתה האורה יוצאת לכל העולם כולו. לכן אנו מצפים ומייחלים לבניין בית המקדש, משום שאז "ותחזינה עינינו" בשובו של הקב"ה לציון.

ברכה לשפע לאנושות כולה

יתרה מזו, בית המקדש יהיה מרכז של אור וקדושה לעולם כולו, כדברי הנביא ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". הנביא זכריה התנבא: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם". חז"ל אמרו שלוּ היו הגויים יודעים כמה ברכה ושפע הם מקבלים מבית המקדש, היו מקיפים אותו בשרשרת אנושית חיה כדי להגן עליו.

לכן אנחנו אבלים בימי החורבן והגלות, עוסקים בתודעת המקדש ומחזקים את האמונה והציפייה לבניינו המחודש על-ידי משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה.


ציפייה לבניין המקדש. דגם בית המקדש על גג 'אש התורה'

  יש חדש

סיומי מסכת ברדיו

מנהג חסידי עתיק לערוך ב'תשעת הימים' סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה, שבהם 'ממעטים בשמחה'. מנהג זה מתקיים גם ברשתות הרדיו, שבהן משודרים סיומי מסכת בכל ימי 'תשעת הימים'.

הנה מועדי הסיומים ברשתות השונות: בקול חי (93, 92.8) בימים א-ה ב-17:45, ביום שישי בשעה 13:05, ובמוצ"ש בשעה 21:45. בקול ברמה (92.1, 105.7, 104.3) בימים א-ה בשעה 15:10. בקול פליי (107.6) בימים א-ה בשעה 13:40. ברשת כאן מורשת (100.7, 92.5, 90.5, 90.8, וב-am 531) בימים א-ו ב-10:45.

טיסה להילולא באלמטי

מתארגנת טיסת שכר ישירה במטוס של ישראייר מתל-אביב לאלמטי, קזחסטן, לציונו של המקובל האלוקי רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, בערב יום ההילולא, כ' במנחם-אב. היציאה ביום ראשון, י"ט במנחם-אב (2.8) בשעה 9:30 בבוקר, ונחיתה בחזרה בארץ ביום שני, כ' במנחם-אב (3.8), בשעה 15:15. הרשמה בקישור chofav.com.

  שלחן שבת

חלוצים בחזית המלחמה ברע

בציווי על מלחמת מדיין נאמר: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר לא,ד). בפירוש המילים "לכל מטות ישראל" נחלקו חז"ל, אם הכוונה למעט את שבט לוי, שעל-פי רוב לא השתתף במלחמות, או לרבות אותו, כדי ללמדנו שבמלחמה זו השתתפו גם הלוויים (וכך אכן מפרש רש"י).

הרמב"ם פוסק ששבט לוי אינו יוצא למלחמה כשאר בני ישראל. לפיכך מתעוררת השאלה במה שונה מלחמת מדיין, שבה (לפי אותה דעה בחז"ל שאותה מאמץ רש"י) נצטוו גם הלוויים להשתתף?

מלחמה רוחנית

תורת החסידות מפרשת את מלחמת כיבוש הארץ בעבודת ה' האישית. שבעת עמי כנען מייצגים את שבע המידות הרעות שבנפש, ובני ישראל נדרשו 'לכבוש' אותן על-ידי חיים ארציים על-פי התורה. לעומת זה, שבט לוי יועד לעבודת המקדש, והלוויים לא נחלו נחלה. משמעות הדבר היא שלא באו במגע ישיר עם הארציות ולא נאבקו ברע, אלא עבודתם הרוחנית התמקדה בהתמודדות מול רע המופיע בצורות מעודנות יותר.

אבל מלחמת מדיין לא נועדה 'לכבוש' את הרע, אלא "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן", ולכן במערכה כזו נדרש להשתתף גם שבט לוי. הבדל מהותי זה גם מסביר מדוע בני ישראל נצטוו להקצות למלחמת מדיין מספר שווה – "אֶלֶף לַמַּטֶּה" – מכל שבט, בעוד במלחמות על כיבוש הארץ, מספר הלוחמים נקבע באופן יחסי לגודלו של כל שבט.

כולם מגויסים

הדבר נובע מההבדל בין שני סוגי המאבקים בעבודת ה'. הרע הגלוי מתאפיין בריבוי פרטים, ומתפרס על פני מגוון רחב של תחומים גשמיים. לכן, ככל שהשבט היה גדול יותר, נקודות ההשקה שלו עם הגשמיות והרע היו רבות יותר, ונדרש להעמיד כנגדו כוח לוחם גדול יותר.

לעומת זה, הרע ה'מעודן' עלול להסתתר גם אצל מי שכל-כולו מוקדש לעבודת ה'. אין הוא נמדד בכמות ואינו נוכֵח בגלוי. לכן במלחמת מדיין השתתפו כולם ובמידה שווה. ביעור הרע הדק הוא משימה קשה ומורכבת, והמלחמה נדרשת להתנהל בהנהגתו הישירה של משה רבנו, ומתוך גישה של התבטלות ומסירת נפש – כפי שנרמז במילה "וַיִּמָּסְרוּ מאלפי ישראל".

בלי מחלוקות

הקריאה "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים" מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו: עלינו ליטול חלק פעיל ב'מלחמות בית דוד' – במערכה רוחנית שעניינה הפצת תורה, יהדות ומעיינות החסידות, שעל-ידה פועלים את הגאולה.

איש אינו פטור ממשימה זו, ואיש אינו יכול לטעון שהוא צעיר מדי או זקן מדי. יש לעשות זאת מתוך אהבת ישראל ואחדות מלאה, בלי להותיר פתח למחלוקות – אותן תכונות שליליות של מדון ומריבה ששורשן ב'מדיין' וכאשר מתבטלת סיבת הגלות, שהיא שנאת חינם, זוכים תיכף ומייד לגאולה האמיתית והשלמה.

(איגרות קודש, כרך א, עמ' קנז. תורת מנחם תשמ"ח, כרך א, עמ' 455)

  מן המעיין

מלחמת מדיין

קליפת מדון

"לתת נקמת ה' במדיין" (במדבר לא,ג). 'מדיין' – מלשון מדון ומריבה. רמז לפירוד לבבות ושנאת חינם, שמצד היֵשות שלו אין הוא יכול לסבול את זולתו. ומכיוון שקליפת מדיין מתנגדת לכללות סטרא דקדושה, שעניינו ביטול ואחדות, קשה ביותר לתקן אותה. לכן הייתה מלחמת מדיין על-ידי משה דווקא, שהיה בתכלית הביטול.

(ספר המאמרים תרנ"ט)

הגדולים נחלצו

"ויימסרו מאלפי ישראל" (במדבר לא,ה). היינו מהגדולים שבהם. וזהו שמפרש רש"י על הכתוב "היחלצו מאיתכם אנשים": "אנשים – צדיקים". כמו-כן "מאלפי" הוא מלשון 'אלופים'.

(הכתב והקבלה)

'מסרו' שהם צדיקים

"מגיד הכתוב שהיו בני צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר" (ספרי). זהו 'ויימסרו', שמשמעו על-ידי אחרים. הלוא אין איש שיאמר על עצמו צדיק אני, וכמאמר הגמרא (נידה ל) "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, הייה בעיניך כרשע". אלא 'ויימסרו' היה על-ידי אחרים – 'הלשינו' עליהם שהם צדיקים.

(שארית מנחם)

על כורחם

כאשר ציווה ה' לבחור למלחמת מדיין אנשים צדיקים, ודאי שמתוך ענווה יתרחק כל אחד ויאמר שלא לבחור בו, כי אין הוא צדיק. לכן כתוב 'ויימסרו', על כורחם; מי שידעו על היותם צדיקים 'מסרו' עליהם שצדיקים הם.

(רבי ישראל מרוז'ין)

הזהב מפריע

"זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה... אך את הזהב" (במדבר לא,כא-כב). 'אך' מיעוט הוא – הזהב הוא המפריע הגדול ביותר לקיום חוקי התורה ומצוותיה.

(ספר החיים)

אש התורה

"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (במדבר לא,כג). "אשר יבוא באש" – זו אש יצר הרע. "תעבירו באש" – זו אש התורה, כמו שכתוב: "הלוא כה דברי כאש". אין תיקון ליצר הרע אלא באש התורה.

(שמחת הרגל)

ציווי הוא ציווי

"שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה, אתה ואלעזר הכוהן וראשי אבות העדה" (במדבר לא,כו). אחרי הניצחון על המדיינים נתן הקב"ה למשה רבנו ולאלעזר הכוהן ולראשי אבות העדה עניין נכבד לענות בו – ציווה אותם לעסוק בספירת נשי מדיין שנלקחו בשבי... מכאן שכל ציווי ה' ציווי הוא, בכל עניין ובכל מקום.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

ביזוי הטובה הפרטית

"אנשי הצבא בזזו איש לו" (במדבר לא,נג). אנשי מעלה 'בזזו', כלומר, היו מבזים "איש לו" – את האנשים שכל חפצם ומעיינם הוא בעבורם בלבד, לטובתם הפרטית.

(אגרא דכלה)

  אמרת השבוע

לא להסתפק במגפיים

רבי יעקב-יצחק הורוויץ, 'החוזה מלובלין', סיפר על מלך גדול שכעס על בנו-יחידו, שלא התנהג כשורה, והחליט לגרש אותו מארמונו למדינה רחוקה מאוד.

חלפו שנים, והמלך נתקף געגועים עזים לבנו-חביבו. שיגר המלך שליח מיוחד אל הבן, ומסר בידו מכתב שבו כתב לבנו כי הוא יכול לבקש בקשה אחת, ולוּ הגדולה ביותר, ובקשתו תתמלא.

חזר השליח והביא מכתב תשובה מהבן. פתח המלך את המכתב ופרץ בבכי מר. במכתב החוזר כתב הבן כי הוא מבקש מגפיים חדשים וחמים, שכן הוא סובל מאוד מהקור העז השורר באותה מדינה בימי החורף. המלך בכה על שהבן לא השכיל לבקש לחזור הביתה, לארמון המלוכה. הרי זה סימן שהתרגל כל-כך למצב הגלות, עד שאינו מייחל לשוב למקומו האמיתי.

סיים 'החוזה מלובלין': "עלינו להשכיל ולבקש את הבקשה הנכונה והאמיתית – שכבר נזכה לחזור ולקבל את פני אבינו מלכנו בבית מקדשנו, בגאולה השלמה".

  גאולהפדיה

בניין בית המקדש עכשיו

לִבְנוֹת. במדרש (תנחומא פרשת צו, יד) מסופר: "כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית, מה הוא אומר? – 'הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית' (יחזקאל מג,י). אמר יחזקאל לפני הקב"ה: עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית?... וכי יכולין הן לעשות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר-כך אני הולך ואומר להם. אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבניי נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל?! אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה – כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה – אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

איך העיסוק בתורת הבית שולל את המצב של 'בניין ביתי בטל'?

מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 415): "המצווה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' היא מצוות עשה לדורות: ישנו חיוב על ישראל לבנות בית המקדש, ולכן כשאין ישראל יכולים לבנות את בית המקדש בפועל ובמעשה, מפני סיבות שאינן תלויות בהם, חלים עליהם החיוב והמצווה להתעסק בקרייתה, שעל-ידי זה נחשב 'כאילו אתם בונים אותו'.

"כלומר, לא זו בלבד שמאחר שאין אנו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל לכן אנו לומדים אודות צורתו, בתור זכר ושייכות רוחנית לבניין המקדש, אלא שבעסק זה בלימוד יש מגדר מצוות בניין בית מקדש".

  אהבת ישראל

להכניע את 'מדיין'

כאשר הקב"ה ציווה את משה רבנו לצאת למלחמת מדיין אמר לו כי תכליתה "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא,ג). מוסבר בתורת החסידות שמלחמה זו מתקנת את הפגם ש'קליפת מדיין' גורמת בשם הוי'ה. שם הוי'ה מייצג את האחדות האלוקית ואת התכללות כל הפרטים בנקודה אחת, ואילו 'קליפת מדיין' מהותה הפוכה לגמרי, וכל עניינה ליצור פירוד ומחלוקת.

הביטוי המעשי של ה'קליפה' הזאת הוא שנאת חינם. לפעמים האדם ממציא טענה כלשהי ועוטף בה את שנאתו, אבל אין זה אלא תירוץ. הסיבה האמיתית היא עצם הרגשת יֵשותו העצמית, שאינה מניחה מקום לזולת. הזולת נתפס בעיניו כגורם שמקטין את מציאותו, ומכאן נובעת שנאתו כלפיו.

זה הטעם הפנימי לציווי המיוחד להילחם במדיין, מפני ששנאת חינם זו אין לה תקנה אלא ביעור והעברה מן העולם. הדרך היחידה להתמודד איתה היא – דיכוי מוחלט של הגאווה האישית, שהיא תמצית הרע, העומדת בסתירה גמורה לכל מושגי הטוב והקדושה, ואין לה תקנה אלא העברה מן העולם.

ההתגברות על 'קליפת מדיין' חיונית במיוחד לזירוז הגאולה ולהבאת הקץ לגלות. זו הסיבה לאריכות הגלות, שכן 'קליפה' קשה זו אינה ממהרת להיכנע, ויצר המחלוקת מוסיף לרקד בינינו, עד שנצליח להדבירו כליל ולהביא את הגאולה.

  מעשה שהיה

משתיקה לא מפסידים

האיש שמספרו נקרא עמד מאובן מרוב פחד. הקצין שב וצעק את מספרו, אך הלה היה משותק מאימה. הקצין התרגז וצרח בזעם: "מיהו האסיר הזה?"

אסירי המחנה כבר הכירו את הסאדיזם של הקצין הנאצי, שנהג להופיע מדי פעם בפעם ברחבת המסדרים ולנקוב במספריהם של כמה אסירים. כל אחד ואחד קיווה בליבו שלא יישמע המספר שלו.

אחד האסירים במחנה היה ר' אברהם שטיינר. הוא נולד בשנת תרע"ב (1912) בעיירה דוקלה שבפולין. הוריו היו אנשים ישרים והגונים שהתפרנסו ברווח מבית מסחר בעורות. הם לא העלו על דעתם את גודל הזוועה שעתידה להתרגש עליהם ועל יהדות אירופה בכלל.

עם הפלישה הגרמנית לפולין כבשו הנאצים את העיירה והחלו מייד ברדיפת היהודים. יהודים נחטפו לעבודות כפייה, בתי הכנסת חוללו. יום אחד, בקיץ תש"ב (1942), רוכזו כל יהודי דוקלה בכיכר השוק, ושם נערכה סלקצייה אכזרית. החולים והזקנים הובלו ליער הסמוך ונרצחו. רבים שולחו למחנה המוות בלז'ץ, ואילו הצעירים והכשירים לעבודה, ובהם אברהם, שולחו למחנה עבודה שהוקם בעיר. הללו הועסקו בעבודות פרך, במחצבות ובסלילת כבישים, בתנאים לא אנושיים.


תחנת הרכבת בדוקלה שממנה הובלו היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ

גם במחנה היו חייהם של היהודים תלויים להם מנגד. תנאי העבודה היו קשים ביותר, וכל מי שכשל בעבודתו הסתכן בירייה במקום.

מנהג שטני במיוחד היה לקצין האס-אס במחנה. אחת לכמה ימים היה מופיע, עומד מול שורות האסירים ומקריא שלושה או ארבעה מספרים של אסירים. התחביב האכזרי של הקצין היה לרצוח באותו יום את מי שנקב במספריהם. האסירים כבר ידעו היטב מה פירוש הקריאה. מי שמספרו עלה, נחרץ גורלו.

האסירים שנבחרו הובלו למבנה קטן, ומשם בקעו כעבור זמן זעקות ואחריהן השתררה דממה. האסירים האומללים הומתו בעינויים קשים, בשיטות שונות ומשונות, והדבר הטיל אימה על כל האסירים שנותרו במחנה. בכל פעם שהופיע הקצין היו האסירים מתכווצים באימה ומייחלים שמספרם לא יוקרא.

יום אחד הופיע הקצין, כהרגלו, הוציא רשימה והחל להקריא את מספרם של ארבעה אסירים. שלושה אסירים זזו ממקומם והחלו לצעוד ברגליים כושלות. כשהקצין קרא את המספר הרביעי, השתררה דממה. האיש שמספרו נקרא עמד מאובן מרוב פחד. הקצין שב וצעק את מספרו, אך הלה היה משותק מאימה. הקצין התרגז וצרח בזעם: "מיהו האסיר הזה?".

לפתע התעשת אותו אסיר, שעמד ליד שטיינר, ובאצבע רוטטת הצביע לעברו. "זה האיש", אמר בקול רועד.

לתדהמת האסירים אברהם זז ממקומו בשקט והצטרף אל שלושת חבריו. הארבעה עזבו יחד את המקום והובלו למבנה שבו הומתו אסירים נבחרים רבים, שמספרם הוכרז, בייסורי שאול נוראים.

אברהם וחבריו המתינו למותם בלבבות הולמים. כל רגע שחלף רק העצים את המתח. אלא שהזמן חלף ודבר לא אירע. כך חלפו כמה שעות, שנדמו כנצח.

ופתאום שמעו הארבעה קולות ירי וזעקות מכיוון רחבת המסדרים, וכעבור זמן קצר השתררה דממת מוות.

התברר שבאותו יום החליט הצורר הנאצי להפוך את מנהגו הסדיסטי: במקום לרצוח את מי שקרא בשמו, בחר להוציא להורג את כל הנותרים. חייו של אברהם ניצלו.

בתו של ר' אברהם, הגב' שושנה שבקס, מספרת:

אחרי שניצל מהשואה עלה אבי לארץ ישראל ונשא את אימי. במשך השנים סירב בעקביות לדבר על מה שעבר עליו. רק בשנותיו האחרונות, כשהנכדים גדלו והפצירו בו שוב ושוב, הסכים לשתף מעט מזיכרונותיו.

גם אז סיפר מעט מאוד, אבל את הסיפור הזה עם הקצין הגרמני בחר לספר, משום שראה בו מוסר השכל עצום. הוא היה נוהג לומר לנו שוב ושוב: "כששותקים לא מפסידים. כששותקים – מרוויחים. כל עוד המילה לא יצאה מהפה, האדם הוא בעל הבית עליה. מרגע שהיא נאמרת – היא בעלת הבית עליו".

כך גם חי את חייו. מעולם לא דיבר לשון הרע, ולא נהג להטיף לאחרים. אם שמע אנשים שמדברים בגנות הזולת, היה פשוט קם בשקט ועוזב את המקום, בלי להעיר ובלי לעורר תשומת לב.

כששאלנו אותו מדוע בכל-זאת בחר ללכת באותם רגעים נוראים, לאחר שהאסיר האחר הצביע עליו, בשעה שהיה יכול להבהיר שאין הוא האסיר המבוקש, השיב בפשטות שבאותם רגעים לא חשב יותר מדי. "אמרתי בליבי שאם לא אלך, הנאצי ממילא יהרוג את שנינו", אמר.

אבי האריך ימים עד קרוב לגיל מאה, ונהנה מבריאות איתנה עד ימיו האחרונים ממש. זמן קצר לפני פטירתו, לאחר שנפל והובהל למרכז הרפואי, ראה את פניי העצובות ואמר לי בשלווה: "הכול מאת ה'". כך חי את כל ימיו, מתוך אמונה פשוטה וביטחון בבורא עולם.

(על-פי פורום prog)

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף-יצחק רוזנברג

מנהל בית חב"ד בשכונת הרמות והטכניון, חיפה

האם בשלושת השבועות ובתשעת הימים לא חל הציווי "עבדו את ה' בשמחה"?

הציווי (תהילים ק,ב) "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" חל בכל זמן שבו יהודי עובד את ה', גם בימי צער ואבל. השמחה בעבודת ה' משמעותה שיהודי לומד תורה, מתפלל, מקיים מצוות וכדומה – מתוך חשק ושמחה, ומתוך הכרת הזכות שניתנה לו לשרת את בורא העולם.

האבל שאנו אבלים על חורבן בית המקדש אינו סותר את עבודת ה' מתוך שמחה פנימית, אלא משנה את אופי השמחה – אנו ממעטים בביטויי שמחה חיצוניים, כמו ריקודים ומוזיקה, ומתמקדים בשמחה רוחנית פנימית.

כדי שלא לאבד את השמחה בעבודת ה' השתדלו בחצרות החסידים למצוא הזדמנויות של 'שמחה של מצווה', כמו ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת. אם התורה נותנת אפשרות לשמוח גם בימים האלה באירועי 'שמחה של מצווה', הרי זו דרך שעל-ידה אפשר להוסיף שמחה באופן המותר גם בימי האבל.

כמו-כן שבתות בין המצרים אינן ימי אבל, ויש לעשותן באופן של עונג, ואדרבה, ביתר שאת משבתות שאר ימות השנה, כדי שלא יהיה חשש של אבלות בשבת. אם כן, גם מהשבתות אפשר לשאוב שמחה לעבודת ה' בתקופה זו.

הרבי מליובאוויטש אמר שהואיל ואנו מתקרבים לגאולה האמיתית והשלמה, צריך להדגיש בימים אלה את הכיסופים לגאולה ולבניין בית המקדש על-ידי לימוד ענייני המקדש "לא מצד התגברות רגש האבלות... אלא מצד הכוסף וההשתוקקות למעלה והשלמות של בית המקדש השלישי, שעליו נאמר 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון', גדלות שלא הייתה מעולם" (תורת מנחם תנש"א, חלק ד, עמ' 40).

  פינת ההלכה ומנהג

הרב שמעון גדסי

והייתם נקיים

שאלה: האם עליי להתחשב במה שאחרים חושבים כשאני יודע שהתנהגותי ישרה וכשרה?

תשובה: על האדם להיזהר שלא לעשות מעשה כלשהו שעלול לגרום שיחשדו בו שעשה דבר עבירה (אף-על-פי שבפועל לא עשה זאת), כפי שנאמר בפרשתנו "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", וכן נאמר (משלי ג,ד) "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם".

וכפי שמצינו שהכוהן 'התורם את הלשכה' (שנכנס למקום שבו מכונסים כספים שנועדו לקרבנות הציבור ומוציא משם כסף) לא היה נכנס בבגד בעל כיסים, שיכולים להטמין בו דבר כלשהו, מפני שהאדם צריך להיות ישר ונקי לפני הבריות כפי שהוא ישר ונקי לפני המקום.

כמו-כן אסור לאדם להיכנס למקום הידוע ככזה שנעשים בו מעשים אסורים, אף שאינו עושה שם כלום, מחשש שיאמרו עליו שנכנס לשם לעשות איסור. ואולם לצד ציווי זה של "והייתם נקיים", אל לו לאדם לשפוט את חברו שנכנס למקום כזה ולקבוע שעשה עבירה, שהרי אנו מצוּוים "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

אסור לגבאי צדקה למכור לעצמו חפץ או רהיט ששייך לצדקה, מפני שעלולים לחשוד בו שמכר לעצמו במחיר נמוך משוויו. כמו-כן לא יפרוט לעצמו מטבעות זרים של כספי צדקה, מחשש שיחשדו בו שמשלם בעבורם תמורה נמוכה מהשווי בשוק.

גבאי צדקה שמוצא כסף ברחוב לא יכניסנו לכיסו הפרטי, אלא יכניסנו לארנק הצדקה שעימו, וכשיגיע לביתו ייקחנו משם, מפני החשד שיאמרו עליו שגנב כסף מצדקה והכניסו לכיסו.

גבאי צדקה כשר טוב שייתן דין וחשבון על פעילות הכספים, משום "והייתם נקיים מה' ומישראל".

מקורות: שקלים פ"ג מ"ב. אבות פ"א מ"ו. ברכות יג ע"א. שו"ע יו"ד סי' רנז סעי' א-ב. קיצור שו"ע סי' כט ס"כ.

  חיים יהודיים

הזדמנות לראות אוצרות יהודיים

תחביב של תלמיד ישיבה צעיר נהפך למפעל הצלה של כתבי יד נדירים ופריטים של חצרות שנכחדו בשואה. פרשיות תפילין שחיכו 80 שנה במרתף ביתו של גוי בלודז'

תעודת זהות. ר' יהודה ברייער, בן 30, תושב ירושלים, בנו של איש החינוך והמרצה הרב פינחס ברייער. לצד עיסוקיו האחרים מנהל את מפעל היודאיקה 'תפארת', המתמחה באספנות, בכתבי יד ובספרים עתיקים של גדולי התורה והחסידות. נחשב אחד החוקרים הצעירים והמבטיחים בתחום האספנות התורנית.


ברייער במוסקווה, ב'ספריית שניאורסון', עם הרב ברוך גורין.

התחלה. הכול התחיל כתחביב פרטי כשעדיין הייתי תלמיד ישיבה. נחשפתי לספר 'תפארת שלמה' של האדמו"ר הראשון מרדומסק, ונקשרתי לחסידות זו. כשהתחלתי לחקור גיליתי מציאות כואבת: רדומסק הייתה אימפריה חסידית בפולין, עם 36 ישיבות שוקקות ואלפי חסידים, והיא נכחדה בשואה. האדמו"ר האחרון נרצח בגטו ורשה, ולא הניח צאצאים או ממשיכי דרך. הרגשתי חובה להקים להם גלעד, והתחלתי לחפש באובססיביות כל פריט, ספר או מכתב הקשורים לחסידות זו.

אוסף. התחלתי לאסוף ספרים שאדמו"רי החסידות העניקו להם הסכמות – עשרות ספרים נדירים, ומשם הגעתי לכתבי יד מקוריים. הבנתי שרבים שהחזיקו בפריטים אלה לא באמת הבינו את ערכם. כיום אני מחזיק אוסף פרטי עצום של חסידות רדומסק, והוא אינו עומד למכירה.

הערכה. אנשים בעולם האספנות זיהו שאני בא מתוך העומק החסידי, מבין את ערכם האמיתי של החפצים ומכבד אותם. כיום פריטים הקשורים לעולם החסידות יש להם הביקוש והערך הגבוהים ביותר. מכתב מקורי בכתב ידם של תלמידי הבעל-שם-טוב או המגיד ממזריטש, שווה הון עתק.

אוצרות. העבודה שלי לוקחת אותי למסעות מרתקים בספריות ברחבי העולם, שבהן חבויים אוצרות. רק לפני חודש וחצי הייתי במוסקווה וראיתי את ספריית אדמו"רי חב"ד (אוסף שניאורסון). ביקרתי גם בספרייה הממלכתית בהמבורג שבגרמניה, שהייתה מרכז יהדות אשכנז לפני שלוש-מאות שנה.


בספרייה בהמבורג, עם שליח חב"ד הרב שלמה ביסטריצקי

מחקר. הפריטים שאנחנו מוצאים הם תשתית לעבודת מחקר היסטורית. בכל פעם שאני מוצא תגלית היסטורית או חידוש תורני, אני פונה מייד אל החוקרים הרלוונטיים. לראות את ההתרגשות שלהם – זה השכר הגדול ביותר.

פולנית. למדתי פולנית ואני טס לפולין כמעט אחת לחודש. צריך לזכור שבמשך 800 שנה חיו בפולין מיליוני יהודים, ובשואה הכול נכחד. תמיד אמרתי לעצמי: גם אם הנאצים השמידו 95 אחוזים מהרכוש היהודי, עדיין נותרו מאות אלפי פריטים, וצריך לגאול אותם.

זיכרון. באחד ממסעותיי לפולין קיבלתי פנייה מגוי תושב לודז', שמצא חפץ יהודי במרתף בניין שבו התחבאו יהודים. נסעתי שלוש שעות לכל כיוון, וכשבאתי אליו הראה לי שתי פרשיות תפילין, שנשארו שלמות לחלוטין במרתף במשך 80 שנה. הרגשתי רטט. אינני יודע מי היהודי שהניח את התפילין במרתף לפני שנלקח למחנות, וזה הזיכרון היחיד שנותר ממנו. אני שומר את הפרשיות האלה בביתי; ובעבורי הן שוות יותר מכל פריט יודאיקה.

היכלות. עד היום לא היה בארץ מענה מותאם לציבור החרדי להצגת האוצרות הללו. החלטתי להרים מיזם ענק: שכרתי את בנייני האומה בירושלים למשך שלושה ימים בימי 'בין הזמנים'. אנחנו בונים שם שבעה היכלות מפוארים. בהיכל החסידות, למשל, ייבנה העתק מדויק של בית הכנסת של הבעש"ט, ובתוכו יוצגו מכתבים, כתבי יד וספרים מקוריים.


כיפה של הבעש"ט

חפצי קודש. אספנים פרטיים ומוסדות הפקידו בידינו פריטים יקרי ערך, כדי לתת לציבור החרדי הזדמנות להתחבר לשורשים. כדי להביא את הפריטים הנדירים ביותר לתערוכה ערכנו בחודשים האחרונים סבב מיוחד אצל אדמו"רים וגדולי ישראל, שמחזיקים בביתם ירושות קודש מאבותיהם. ההיענות הייתה מדהימה ומצאנו דברים מרגשים, שהציבור כולו יוכל ליהנות מהם.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)