השיח' סירב להפר את נדרו. מרוב חולשתו נרדם. בחלומו הופיעו שלוש דמויות הדורות מתקרבות אליו מכיוון קבר רבי שמעון בר-יוחאי
השמש הקופחת מעל ראשו של השיח' קוואס כמעט סחררה את ראשו. "לא אוכל ולא אשתה", שינן לעצמו שוב ושוב, "את הנדר שנדרתי אקיים במלואו".
מירון, לפני יותר ממאה ועשרים שנה, היה כפר ערבי קטן, ובו כמה עשרות משפחות, עניות מרודות. בראש החמולה עמד שיח' זקן, קוואס שמו, שהיה מכניס אורחים גדול ובעל לב נדיב. הלה היה מקפיד שלא לסעוד את ליבו לבדו, אלא רק כאשר אורחים מסיבים עימו.
יום אחד לא בא למקום שום אורח. השיח' עלה על גג ביתו וצפה לכל עבר, אולי יראה עובר אורח כלשהו, שיוכל להסב עימו לסעודתו, אך לא ראה איש.
השמש כבר נטתה לשקוע. הרעב החל להציק לו. השיח' הצטער מאוד, ונדר נדר שלא יטעם דבר עד שיזדמנו לו אורחים.
באותו לילה שכב לישון רעב. הוא ניסה לנחם את עצמו כי למחרת, יום השוק בצפת, ודאי יזדמן מישהו למקום. אלא שביום המחרת שרר חום כבד במיוחד, ובני-אדם נמנעו מלצאת לדרך. השיח' נחלש והלך. זה כבר היום השני בצום.
בני ביתו הפצירו בו לשבור את הצום, אבל השיח' סירב להפר את נדרו. מרוב חולשתו נרדם. בחלומו הופיעו שלוש דמויות הדורות מתקרבות אליו מכיוון קבר רבי שמעון בר-יוחאי. הוא התעורר בהתרגשות והביט לעבר קבר רשב"י, ונדהם לגלות שלא היה זה חלום בלבד: אכן, שלושה אנשים צעדו לעבר ביתו.
שמחת רשב"י בימים ההם
מי היו השלושה?
ר' יהושע ביין נולד בפראגה, רובע של העיר ורשה. היה מחסידיו של רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה, ועסק במסחר בבקר. ההצלחה האירה לו פניה, אך על אף עושרו נשאר יהודי ירא שמיים ותלמיד-חכם, הקובע עיתים לתורה.
בליבו בערה אהבה עזה לארץ ישראל. כל ימיו חסך כסף כדי שיוכל לעת זקנָתו לעלות לארץ הנכספת. קינן בליבו רצון עז להקים בארץ מוסד תורני חדש, שונה משאר המוסדות שכבר היו קיימים בארץ.
זה היה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ר' יהושע כבר השיא את כל ילדיו, והחליט שבאה העת להגשים את חלומו. הוא חיסל את עסקיו ויצא לארץ הקודש. בבואו לארץ שם פעמיו לעבר צפת, שהייתה מרכז היישוב היהודי בארץ, מלאה בתי כנסיות ובתי מדרשות.
יהודי העיר קיבלו אותו בכבוד רב, וכששמעו שהביא עימו סכום כסף נכבד להקמת מוסד חדש, הציעו לו הצעות שונות, אך ר' יהושע לא הרגיש שמצא את מה שחיפש. "רוצה אני לייסד משהו חדש", חזר ואמר.
זמן קצר לאחר בואו לצפת יצא לציון רבי שמעון בר-יוחאי במירון. שניים מתושבי צפת ליוו אותו בביקורו. אלה היו שלושת האנשים שירדו מהציון אל הכפר מירון.
השיח' רץ לקראתם, הזמינם לביתו וסיפק את כל הדרוש להם, כדי שיוכלו להסב עימו לסעודה כשרה למהדרין. הם הדליקו את האש שעליה נאפו פיתות טריות, וסעדו את ליבם עם שמן וזיתים, דבש דבורים ופירות.
האורחים ישבו ושוחחו על קדושת המקום והצדיקים הקבורים באזור. בסיום הציע השיח' לאורחים לקבל מידיו קרקע רחבת ידיים, הגובלת בחצר רשב"י, אות הוקרה לאלוקים על שזימן לו אורחים נכבדים שהצילו אותו מרעב.
ר' יהושע התלהב מההצעה, אך התעקש לשלם את מלוא התמורה. לאחר 'הפצרות' רבות ניאות השיח' לקבל את הכסף, והקרקע נקנתה והוקדשה. כך הונח היסוד להקמת ישיבת 'בר-יוחאי' במירון.
.jpeg)
המבנה הכללי של בית הכנסת והישיבה (צילום: משה פרידן, לע"מ)
בשטח הזה נבנה בית כנסת, שיהיה גם אולם הישיבה. בחצר המקיפה נבנו חדרים ודירות בעבור משפחות שיתיישבו בקביעות בחצר. למטה נבנה מקווה טהרה.
תנאי החיים לא היו פשוטים. את המים היו צריכים להביא בפחים מן המעיין. אשתו של ר' יהושע ועוד אישה שבאה לגור במקום, מכרו את מחרוזות הפנינים שלהן ותרמו את דמיהן לחפירת בורות מים לאגירת מי גשמים. בורות אלו מילאו תפקיד חיוני, במיוחד בימי הילולת רשב"י, כאשר הצורך במים היה גדול.
כדי להחזיק את הישיבה ולבסס את קיומה נאלץ רבי יהושע לחזור לפחות פעמיים לוורשה, לגיוס כספים. הוא לא חס על טרחתו, והקדיש את כל כוחו להצלחת מפעל חייו.
במרכז השכונתי גרו כעשר משפחות, וראשי המשפחה היו בין הלומדים הקבועים בישיבה. אליהם הצטרפו לומדים מצפת, שבאו במהלך ימות השבוע. כך נהפכה החצר למרכז רוחני תוסס.
ימי מלחמת העולם הראשונה אילצו רבים מתושבי השכונה לעזוב אותה. המקום ידע טלטלות, עד שבימי המרד הערבי הגדול, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), היישוב ננטש לגמרי.
הישיבה עמדה בשיממונה עד שנת תש"ט, שאז נערך 'מבצע חירם' והכפר מירון שוחרר. זמן קצר לאחר הכיבוש ערכו הלוחמים 'שבת הודיה', שאליה הצטרף הרב משה-צבי נריה, וכבר באותה שבת הגה הרב נריה את הרעיון להקים מחדש את הישיבה במירון. כך נוסדה ישיבת בני עקיבא מירון.
(על-פי 'ספר מירון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
