ניסיתי להתנצל, אך הרבי אמר: "אין שום צורך להתנצל. זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומע יהודי האומר שרצונו היחיד הוא שמשיח יבוא"
בחודש כסלו תשל"ז (1976) טסתי מסידני, אוסטרליה, שבה נולדתי, כדי לפגוש את הרבי בניו-יורק, מספר דניאל לוין, החולק כיום את זמנו בין אוסטרליה לירושלים.
זה היה כשנתיים וחצי אחרי תאונת דרכים מזעזעת, שקיפדה את פתיל חייו של אבי, אליהו ז"ל. נשאתי בתוכי את השפעות המאורע הטראומטי, וחשתי בלבול בדבר המשך דרכי בחיים. זכרתי את מה שאמר לי אבי בהיותי ילד צעיר: "הרבי הוא מנהיג דגול של יהדות העולם. אם אי-פעם תרגיש שמשהו מעבר ליכולתך, כתוב לו או סע לפגוש אותו ובקש את עצתו".
"אבי אמר לי, סע לפגוש אותו ובקש את עצתו". לוין
בעת הפגישה עם הרבי הייתי בן תשע-עשרה. לקראת הפגישה כתבתי מכתב בן שני עמודים, ובו פירטתי את מצבי בחיים, והצגתי לרבי סדרת שאלות.
דאגתי הראשונה נגעה לאימי. היא הייתה עדת ראייה לתאונה ונכנסה למצב של הלם, מה שמוכר כיום כהפרעת דחק פוסט-טראומטית. שאלתי את הרבי מה עליי לעשות כדי לסייע לאימי, והאם יש מילות נחמה שאני יכול למסור לה בשמו.
במענה לשאלתי דיבר הרבי כמה דקות על מצוות כיבוד הורים, והוסיף: "בשובך הביתה אמור לאימך שביקרת אצלי, ושאמרתי שהנחמה הגדולה ביותר בעבור אֵם בישראל היא לראות שבנה ממשיך בדרכו של אביו, ודבק בקיום הוראות התורה. כאשר תנהג כך, יביא הדבר נחמה לנשמת אביך, וכמו-כן יקל את אבלה של אימך".
סדרת שאלות נוספות עסקה בעתידי. אבי ניהל בית מרקחת שהיה בבעלותו, ותהיתי אם אלך ללמוד רוקחות או אלמד בישיבה. שקלתי גם ללמוד חזנות.
בטרם ענה על השאלות האלה אמר הרבי: "הייתי רוצה לשאול אותך על פטירת אביך. אני משער שזה מצער אותך, אבל לדעתי חשוב שתדבר על כך".
סיפרתי לרבי שזה קרה במוצאי שבת. אבי נהג בדרך כלל לצאת אז עם אימי לקפה. בדרכם הביתה עצר בבית המרקחת. הוא כבר התחיל לחזור לרכב, כאשר נהג שדהר במהירות שמעל 140 קמ"ש פגע בו בעוצמה.
היה לי קשה מאוד לספר את כל הפרטים האלה לרבי, שכן עד אז לא שוחחתי על כך עם איש. אהבתי את אבי והתגעגעתי אליו עמוקות. רק אחרי הפגישה עם הרבי גיליתי שהייתי במצב של דיכאון. הוא כנראה חש בכך, ולכן רצה שאדבר על מה שקרה.
לא קל להביא קרבן טראומה לשתף אדם אחר ברגשותיו. הוא זקוק למישהו שיאזין לו בסבלנות ובחוסר שיפוטיות, מישהו שהוא יכול לפתוח לפניו את ליבו. עד אותו רגע לא הצלחתי לעשות זאת, ובמקום זאת הדחקתי את רגשותיי על-ידי התמקדות בצרכיה של אימי.
הרבי אמר שהצורך המיידי ביותר הוא לדאוג להמשך פרנסת המשפחה, שהתבססה על בית המרקחת, ולכן המליץ לי להירשם ללימודי רוקחות. עשיתי כעצתו, ואף שלא הוסמכתי לרוקח, ניהלתי את העסק כעשור.
הרבי הוסיף שאמנם אינו יכול להורות לי ללמוד בישיבה על חשבון פרנסת המשפחה, אך הדגיש שאין לוותר על קביעת עיתים לתורה. "מה שנדרש ממך הוא לדעת ולשמור את כל ההלכות הנצרכות".
נחרדתי מההיקף הרב של כרכי 'שולחן ערוך' שאצטרך ללמוד, אך הרבי הוציא ממגירת שולחנו 'קיצור שולחן ערוך' ושאל: "יש ברשותך הספר הזה?". היה לי הספר, ואף למדתי ממנו לא פעם.
כשהספר בידו אמר הרבי: "לאורך החיים, זכור שהספר הזה מורה לך בדיוק כיצד עליך להתנהג. עליך רק ללמוד היטב את תוכנו, ולחיות על-פיו".
מראה הרבי אוחז בידו את ה'קיצור שולחן ערוך' נחקק בזיכרוני, והוא סייע בידי להוסיף ללכת בדרך הישר.
לסיכום, אמר הרבי: "סיפרת לי על כל העצות שקיבלת מאחרים, אך לא הזכרת מה אתה עצמך רוצה. האם יש משהו שאתה רוצה במיוחד?".
אמרתי: "הדבר היחיד שאני רוצה הוא לראות בביאת המשיח. יש יותר מדי סבל בעולם". סיימתי בהתרגשות: "וכשיגיע היום הגדול של תחיית המתים, אני רוצה לראות את אבי ולרוץ אליו מהר ככל שאוכל, לחבקו ולנשקו, ולומר לו כמה אני אוהב אותו וכמה אני מתגעגע אליו. זה כל מה שאני רוצה".
בתום הדברים הללו הייתי מוצף כל-כך רגשית עד שפשוט התמוטטתי על הרצפה והתעלפתי. כאשר פקחתי את עיניי, הרב לייבל גרונר, מזכירו של הרבי, סייע לי לקום על רגליי.
כשנעמדתי, ראיתי שהרבי יושב ליד שולחנו וראשו שמוט. לא יכולתי לראות את פניו, אבל נראה היה שגופו רועד. לבסוף הרים את מבטו וניגב את עיניו. נדהמתי לראות שהרבי התייפח. הכאיבה לי המחשבה שגרמתי לו לבכות.
ניסיתי להתנצל, אך הרבי אמר: "אין שום צורך להתנצל. זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומע יהודי האומר שרצונו היחיד הוא שמשיח יבוא".
בסיום ה'יחידות', מילותיו האחרונות של הרבי אליי היו: "שהשם יברך אותך". אחר-כך התרומם מעט מכיסאו, ושב ואמר: "כן, שהשם יברך אותך".
(על-פי ראיון וידאו ל-JEM בקיץ תשפ"ד-2024) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
