חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2047
ערב ש"ק פרשת צו (שבת הגדול), ט' בניסן ה'תשפ"ו (27/03/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2047
כששומעים ובוחרים בדרך החיים
יש חדש
הבשר שנותר והלב הנשבר
רבי וחסידים
כולם שווים
בכורי מצרים מסייעים
מפיצים באהבה
"אני התעלפתי והרבי בכה"
רציתי לשאול
כולנו מסובין
"הרגשתי בציון שהרבי של כולנו"

מס' 2047, ערב שבת-קודש צו (שבת הגדול), ט' בניסן ה'תשפ"ו (27.03.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

כששומעים ובוחרים בדרך החיים

הרבי הפציר בנו ללכת בדרך הנכונה, והבטיח שהיא תבטיח את יכולתו של עם ישראל לחיות בנחלת אבותיו בשלווה ובמנוחה

ביום ראשון הקרוב, י"א בניסן, נציין את היום שבו ירדה לעולם נשמתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש, לפני מאה ועשרים וארבע שנים. זה יום זכאי, יום שמחה והתעוררות, יום הודיה לקב"ה, על ששתל בתוכנו נשמה כבירה זו. זה יום שבו ראוי לכל אחד ואחד לעורר את הזיכרון על המגע האישי שהיה לו עם הרבי, ולהתחזק בלימוד תורתו ובהליכה באורחותיו.

ככל שהשנים חולפות מתבררת עוצמת מנהיגותו וגודל המהפכה שחולל. עוד ועוד חלקים בעם ישראל נהנים מאור תורתו, נעזרים בהדרכתו המדויקת ורואים בו את מורה הדרך בדורנו הנבוך והמבולבל.

ניסינו את הדרכים

הרבי לימד אותנו איך לאהוב כל יהודי, יהיו דעותיו ומעשיו אשר יהיו. איך להאיר פנים גם למי שחושב בדיוק ההפך ממך. איך לחפש את הנקודה הפנימית המשותפת ולא את המפריד.

אהבה לזולת אין פירושה ויתור על עמדותיך. אין כמו הרבי מי שעמד על עקרונותיו ולא סטה מהם כמלוא נימה. הוא קיבל באהבה ובמאור פנים גם מי שהחזיקו בדעות מנוגדות לחלוטין לשלו, בלי לוותר כהוא-זה על דבקותו בתורה ובהלכה. הוא הפריד בין דעותיו ומעשיו של האדם לבין האיש עצמו.

דווקא בימים האלה אנחנו יכולים להבין את מלחמתו העזה במדיניות הנסיגות והוויתורים. הוא ראה לאן הדרך הזאת מוליכה, ועד כמה היא מסכנת את שלומם וביטחונם של כל תושבי הארץ. הוא הבין היטב מה שרבים ממקבלי ההחלטות אצלנו לא הבינו – שהדרך לשרוד בתוך הג'ונגל שסביבנו היא על-ידי הקרנת עוצמה וגאון יהודי, ולא על-ידי התייפייפות ומאמץ למצוא חן.

אכן, אנחנו עם הספר וכוחנו באמונתנו ובעוצמה הרוחנית שלנו, אבל תורתנו הקדושה עצמה מלמדת שמול אויב צריך לעמוד בתקיפות, ואפילו לחלל שבת ולאחוז בנשק, ולהקדים לצאת כנגדו, כשיש חשש שהדבר יסכן חיי יהודים (הלכות שבת סימן שכט).

הרבי זעק מדם ליבו שהכניעה ללחצי העולם תשיג תוצאה הפוכה ורק תגביר עלינו את הלחצים, ואילו כשנעמוד בתקיפות ובנחישות על האינטרסים החיוניים שלנו, יכבדו אותנו גם אומות העולם.

יום זכאי

למרבה הצער ניסינו את דרך הוויתורים והנסיגות, והתוצאות היו מרות. לעומת זה, עכשיו אנחנו הולכים סוף-סוף בדרך הנכונה, וראו זה פלא – העולם כולו מביט בהערצה ביהודים שפתאום זקפו את ראשם ומכים באויביהם בלי היסוסים. גם בעולם הערבי נשמעות זמירות חדשות, כי גם הם מכבדים את החזק והנחוש ובזים לחלש ולמתרפס.

הרבי הפציר בנו ללכת בדרך הזאת, והבטיח שהיא שתביא ביטחון ושלום, ותבטיח את יכולתו של עם ישראל לחיות בנחלת אבותיו בשלווה ובמנוחת הנפש. כי כאשר פועלים על-פי רצון הבורא, זוכים לברכותיו ולשפע חסדיו, כפי שעינינו רואות.

יום הולדתו של הרבי, י"א בניסן, הוא יום לקבלת החלטות טובות, ללימוד תורתו, להגברת אהבת ישראל, להפצת היהדות, ובעיקר להתחזקות בציפייה למילוי משאת נפשו הגדולה – הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.


הרבי. לימד אותנו איך להאיר פנים לכל יהודי (צילוםJEM )

  יש חדש

יום של הפצת אור

ביום ראשון, י"א בניסן, ייטלו אלפי חסידי חב"ד פסק זמן מההכנות לפסח וייצאו למגוון פעילויות להפצת היהדות ולזיכוי הרבים במצוות, לרגל יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש. זה יום שבו 'מזלו גובר', ועל כן אפשר לבקש בו ברכה ולקבל החלטות טובות.

מכירת חמץ

אפשר לעשות 'מכירת חמץ' בקלות ובמהירות באתר chabadisrael.co.il. ממלאים פרטים אישיים, מציינים את מקום הימצאו של החמץ וממנים את הרב למורשה למכור את החמץ לגוי למשך ימי הפסח. חשוב לעודד שכנים ומכרים לעשות את מכירת החמץ, כדי שלא להיכשל באיסור חמץ בפסח.

סדרים ציבוריים

עדיין אפשר להירשם לסדרים הציבוריים שמארגנים בתי חב"ד ברחבי הארץ. מאות סדרים אמורים להתקיים, ובהם ישתתפו עשרות אלפי יהודים. פרטים על סדרי הפסח אפשר למצוא באתר chabadisrael.co.il, במדור 'סדרי פסח קהילתיים'. כמו-כן זקוקים לעזרתכם למגבית 'קמחא דפסחא', כדי לסייע למשפחות נזקקות לחגוג את חג החירות כראוי (אפשר לתרום באתר).

  שלחן שבת

הבשר שנותר והלב הנשבר

התורה קובעת שבשר קרבן שלא נאכל בזמן המוקצב לו נעשה 'נותר' ודינו להישרף. כאשר הבשר התבשל בכלי חרס, טעמו נבלע ונספג בדופנות הכלי; ומאחר שטעם זה נחשב 'נותר' ואי-אפשר להוציאו מהחרס, דינו שבירה, שכן "שבירתו זוהי תקנתו".

דין נוסף הוא 'בליעה באוכלין': אם טעם הקרבן עבר לחתיכת בשר רגילה שבושלה עימו, חלים גם עליה דיני הקרבן עצמו, ובכלל זה מגבלות זמן האכילה. כפי שרש"י מפרש (ויקרא ו,כ): "אם פסולה – תיפסל, ואם היא כשרה –  תיאכל כחומר שבה".

גרירה אל החושך

קרבן חטאת נועד לכפר על חטאי האדם, ודיניו – ובהם דיני 'נותר' – נושאים מסר רוחני עמוק, שבא לידי ביטוי בפרטי הדינים שהוזכרו לעיל. באכילת הקרבן משתלבת מצווה קדושה עם עונג גשמי (אכילת הבשר). שילוב זה יוצר סיכון: יצר הרע עלול להתערב, 'לקרר' את התלהבותו של האדם מהקדושה ולגרום לו להשתהות ולדחות את קיום המצווה – "עד שיעבור הלילה"; כלומר, לגרור אותו אל תוך חשיכה רוחנית.

ואולם גם מצב של 'נותר' איננו מקרה אבוד; יש לו תקנה על-ידי שריפה: שריפה איננה כילוי החומר בלבד, אלא היא הופכת את הגשמי לרוחני. היא משמשת תחליף לאכילה שהוחמצה ומרוממת את הבשר מחומריותו. על האדם לתקן זאת על-ידי העלאת הגשמיות והפיכתה לרוחניות.

לב נשבר

אך מה עושים אם הטעם נספג בכלי חרס? במשמעות הרוחנית הכוונה היא שהחטא חדר אל תוך גופו הגשמי של האדם, הדומה לכלי חרס ("אדם יסודו מעפר", והוא "משול כחרס הנשבר").

במקרה כזה אין מקום לשריפה; שהרי אין לפגוע בגופו של יהודי. לכן התקנה היא 'שבירה' – אימוץ תנועת נפש של 'לב נשבר', שהיא תמצית התשובה, שעליה נאמר "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא,יט).

לדבוק בקדושה

אך מלכתחילה צריך לשאוף למצב של 'בליעה באוכלין'. שהאדם לא יהיה מציאות לעצמו, כמו 'כלי', אלא בבחינת 'בשר', בעל 'לב בשר' – לב המוגן מיצר הרע; וכשם שהלב הגשמי מזרים דם לכל האיברים, גם ה'לב בשר' שלו משפיע על הגוף כולו להיות בבחינת 'אוכל' ולא 'כלי חיצוני'.

על כך נאמר "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ". וכפי שרש"י מסביר, שאם הקרבן כשר, גם החתיכה שנדבקה בו תיאכל "כחומר שבה" – רמז שעל-ידי הדבקות בקדושה, אפשר לרומם ולקדש אפילו את ה'חומר' והחומריות שבאדם.

(תורת מנחם, כרך פג, עמ' 413)

  מן המעיין

רבי וחסידים

ביטולה זה קיומה

רבי יעקב-יוסף מפולנאה, בעל 'תולדות יעקב-יוסף', הִרבה לנסוע אל מורו ורבו הבעל-שם-טוב. נטפלו אליו המתנגדים שבעירו בשאלה: נסיעה זו הלוא יש בה משום ביטול תורה, ומה יענה ליום הדין? השיב בעל ה'תולדות': כאשר נוסעים לצדיק כדי ללמוד כיצד לעבוד את ה׳, הרי ביטולה זהו קיומה. ביטול זה של הזמן, מאפשר קיום אמיתי של התורה והמצוות.

בלי חלק לסוסים

חסיד אחד נהג ללכת אל רבו ברגל דווקא. וכך היה אומר: כאשר חסיד בא לעולם האמת, והמלאך מיכאל, מליץ היושר, מזכיר את זכויותיו, ובין השאר מזכיר גם את נסיעותיו לרבי – באים הסוסים והעגלות ותובעים את שכרם, שהלוא ״אין הקב״ה מקפח שכר כל ברייה״. ורצוני שבהליכתי לרבי לא יהיה לסוסים ולעגלות שום חלק – אני הסוס ואני רוכבו.

(איגרות קודש)

ברכת הרבי

ל'צמח צדק' היה חסיד עשיר שהיה מספק אוכל ומשקה לכל החסידים שעברו דרך עיירת מגוריו בדרכם לרבי. למשימה זו נרתמו גם כל בני משפחתו. הוא היה אומר לחסידים: מה שפעל רבנו בשמיים בעבורי – הרי תשעים ותשעה חלקים שייכים לחסידים, וחלק אחד – לי. אִכלו רֵעים ושתו. כי את ברכת רבנו במתנת אלוקים אתם אוכלים.

(התמים)

יום הולדת חסידי

היו חסידים שראו ביום בואם לרבי בפעם הראשונה את יום הולדתם החשוב ביותר. אחד החסידים הראשונים בא בפעם הראשונה לליובאוויטש באור ליום שישי פרשת משפטים. בכל שנה ושנה היה ער כל אותו לילה, ומכוון להניח תפילין באותה שעה שבה נכנס לחדר ה'צמח צדק' בפעם הראשונה.

(היום יום)

מנין החיות

״רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה״ (נידה סב,ב). פירשו החסידים בדרך צחות: ״רבי לא שנה״ – כאשר כבר חלפה שנה ועדיין לא נסע החסיד לרבו, ״חייא מנא ליה״ – מנין ייקח לו חיות לעבודת ה׳?!

(אוצר פתגמי חב״ד)

אהבת רבי לחסידים

האהבה הגדולה ביותר – במושגי בני-אדם – היא אהבת אב לבנו. ואולם אהבה זו היא כאין וכאפס לעומת האהבה שרוחש הרבי לחסידיו.

(לקוטי דיבורים)

אהבה הבוקעת רקיעים

אהבת החסידים וברכתם בוקעת רקיעים. כאשר משה-אליהו (אחד מחסידיו) אומר בברכת המזון ״הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבנו״ – מתוך אהבה – עושה ברכתו פרי טוב למעלה, ובאה בפועל טוב למטה.

(ה'צמח צדק')

ודאי איננו רמאי

בתחילת ימי נשיאותו של הרבי הרש״ב מליובאוויטש שאל מישהו את אחיו, הרז״א (הרב זלמן-אהרון): האם אחיך ראוי להיות רבי? השיב הרז״א: בכל דבר שבעולם יש 'ממוצע' בין שני קצוות רחוקים. יש 'ממוצע' בין עשיר מופלג ובין עני המחזר על הפתחים; יש 'ממוצע' בין איש שכולו חסד לבין האכזר הגדול; וכך בכל דבר. ואולם בין רבי לבין אדם רגיל אין שום 'ממוצע': או שהוא רבי או שהוא רמאי. והרז״א סיים: אחי – בוודאי איננו רמאי.

  אמרת השבוע

כולם שווים

אחד היהודים העשירים בארה"ב פנה בחודש תשרי תשמ"ב אל מזכירוּת הרבי מליובאוויטש וביקש להתקבל לפגישה אישית. באותם ימים הרבי חדל לקבל אנשים לפגישות אישיות, והחל לקבל את המבקרים בקבוצות בלבד. ואולם אותו עשיר הסביר שחלה במחלה קשה והוא חייב להיפגש לשיחה אישית עם הרבי. הוא הבטיח לתרום שני מיליון דולר למוסדות חב"ד אם בקשתו תיענה.

הרבי הגיב על הבקשה: "באים לכאן יהודים מארץ ישראל, שהוציאו את פרוטותיהם האחרונות על הנסיעה, ואיני יכול לקבלם; איך אוכל לקבל יהודי רק מפני שיש לו יותר כסף?!".

אותו עשיר התפעל מאוד מעמדתו של הרבי, ובימי החנוכה בא לבית מדרשו ועמד עם כל הקהל. כשהרבי עבר לידו פנה אליו ובירכו.

  גאולהפדיה

בכורי מצרים מסייעים

נֵס גָּדוֹל. על הפסוק "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צב,א) המדרש (תורת כוהנים ויקרא כו,ו) אומר: "למשבית מזיקים מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ'". השבתת המזיקים יכולה להיעשות בשתי דרכים: א) שיישארו מזיקים אלא שלא יזיקו; ב) שיחדלו מלהיות מזיקים וייהפכו למסייעים. כשהמדרש מציין לפסוק "וגר זאב עם כבש", משמע שהוא מדבר על השבתת המזיקים בדרך השנייה, שהמזיק עצמו נהפך לידיד.

אמנם מצב זה יהיה לעתיד לבוא, אך הוא כבר היה בשבת הראשונה, השבת של הבריאה, שאז המזיקים לא הזיקו, וכמו-כן היה נס זה של השבתת המזיקים בשבת שלפני יציאת מצרים: בכורי מצרים, שסימלו את שיא עוצמתו של האויב, יצאו ונלחמו בעבור שחרורם של בני ישראל ממצרים.

על-פי זה הרבי מליובאוויטש מסביר את משמעות הכינוי 'שבת הגדול' – עניינה של השבת עומד ביום הזה במלוא גדלותו ותוקפו, והוא בא לידי ביטוי בהשבתת המזיקים בדרגתה העליונה ביותר – שהרע עצמו מתהפך לטוב ומתגייס לסייע לקדושה.

והרבי מוסיף, ששבת זו נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות, לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על אומות העולם, שאף הן יסייעו לעם ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן, תובעים בתוקף את טובת ישראל (לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 57).

מפיצים באהבה

ר' מאיר פרידמן

בן 84, תושב חצור הגלילית

עוסק בייצור תפילין, וכבר קרוב לארבעים שנה מפיץ את 'שיחת השבוע' בעיירה

כאשר 'שיחת השבוע' החל להופיע, לפני קרוב לארבעים שנה, החלטתי שרצוני להפיץ את העלון במקום מגוריי. מדי שבוע הייתי מקבל את העלונים מצפת ומחלק אותם בבתי הכנסת אצלנו.

על הזכות הזאת של זיכוי הרבים אני לא מוותר עד עצם היום הזה. בכל שבוע אני עושה סיבוב ברכב ומחלק את העלונים לכל בתי הכנסת, ואני יודע כמה חשוב לאנשים לקבל את העלון.

  מעשה שהיה

"אני התעלפתי והרבי בכה"

ניסיתי להתנצל, אך הרבי אמר: "אין שום צורך להתנצל. זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומע יהודי האומר שרצונו היחיד הוא שמשיח יבוא"

בחודש כסלו תשל"ז (1976) טסתי מסידני, אוסטרליה, שבה נולדתי, כדי לפגוש את הרבי בניו-יורק, מספר דניאל לוין, החולק כיום את זמנו בין אוסטרליה לירושלים.

זה היה כשנתיים וחצי אחרי תאונת דרכים מזעזעת, שקיפדה את פתיל חייו של אבי, אליהו ז"ל. נשאתי בתוכי את השפעות המאורע הטראומטי, וחשתי בלבול בדבר המשך דרכי בחיים. זכרתי את מה שאמר לי אבי בהיותי ילד צעיר: "הרבי הוא מנהיג דגול של יהדות העולם. אם אי-פעם תרגיש שמשהו מעבר ליכולתך, כתוב לו או סע לפגוש אותו ובקש את עצתו".


"אבי אמר לי, סע לפגוש אותו ובקש את עצתו". לוין

בעת הפגישה עם הרבי הייתי בן תשע-עשרה. לקראת הפגישה כתבתי מכתב בן שני עמודים, ובו פירטתי את מצבי בחיים, והצגתי לרבי סדרת שאלות.

דאגתי הראשונה נגעה לאימי. היא הייתה עדת ראייה לתאונה ונכנסה למצב של הלם, מה שמוכר כיום כהפרעת דחק פוסט-טראומטית. שאלתי את הרבי מה עליי לעשות כדי לסייע לאימי, והאם יש מילות נחמה שאני יכול למסור לה בשמו.

במענה לשאלתי דיבר הרבי כמה דקות על מצוות כיבוד הורים, והוסיף: "בשובך הביתה אמור לאימך שביקרת אצלי, ושאמרתי שהנחמה הגדולה ביותר בעבור אֵם בישראל היא לראות שבנה ממשיך בדרכו של אביו, ודבק בקיום הוראות התורה. כאשר תנהג כך, יביא הדבר נחמה לנשמת אביך, וכמו-כן יקל את אבלה של אימך".

סדרת שאלות נוספות עסקה בעתידי. אבי ניהל בית מרקחת שהיה בבעלותו, ותהיתי אם אלך ללמוד רוקחות או אלמד בישיבה. שקלתי גם ללמוד חזנות.

בטרם ענה על השאלות האלה אמר הרבי: "הייתי רוצה לשאול אותך על פטירת אביך. אני משער שזה מצער אותך, אבל לדעתי חשוב שתדבר על כך".

סיפרתי לרבי שזה קרה במוצאי שבת. אבי נהג בדרך כלל לצאת אז עם אימי לקפה. בדרכם הביתה עצר בבית המרקחת. הוא כבר התחיל לחזור לרכב, כאשר נהג שדהר במהירות שמעל 140 קמ"ש פגע בו בעוצמה.

היה לי קשה מאוד לספר את כל הפרטים האלה לרבי, שכן עד אז לא שוחחתי על כך עם איש. אהבתי את אבי והתגעגעתי אליו עמוקות. רק אחרי הפגישה עם הרבי גיליתי שהייתי במצב של דיכאון. הוא כנראה חש בכך, ולכן רצה שאדבר על מה שקרה.

לא קל להביא קרבן טראומה לשתף אדם אחר ברגשותיו. הוא זקוק למישהו שיאזין לו בסבלנות ובחוסר שיפוטיות, מישהו שהוא יכול לפתוח לפניו את ליבו. עד אותו רגע לא הצלחתי לעשות זאת, ובמקום זאת הדחקתי את רגשותיי על-ידי התמקדות בצרכיה של אימי.

הרבי אמר שהצורך המיידי ביותר הוא לדאוג להמשך פרנסת המשפחה, שהתבססה על בית המרקחת, ולכן המליץ לי להירשם ללימודי רוקחות. עשיתי כעצתו, ואף שלא הוסמכתי לרוקח, ניהלתי את העסק כעשור.

הרבי הוסיף שאמנם אינו יכול להורות לי ללמוד בישיבה על חשבון פרנסת המשפחה, אך הדגיש שאין לוותר על קביעת עיתים לתורה. "מה שנדרש ממך הוא לדעת ולשמור את כל ההלכות הנצרכות".

נחרדתי מההיקף הרב של כרכי 'שולחן ערוך' שאצטרך ללמוד, אך הרבי הוציא ממגירת שולחנו 'קיצור שולחן ערוך' ושאל: "יש ברשותך הספר הזה?". היה לי הספר, ואף למדתי ממנו לא פעם.

כשהספר בידו אמר הרבי: "לאורך החיים, זכור שהספר הזה מורה לך בדיוק כיצד עליך להתנהג. עליך רק ללמוד היטב את תוכנו, ולחיות על-פיו".

מראה הרבי אוחז בידו את ה'קיצור שולחן ערוך' נחקק בזיכרוני, והוא סייע בידי להוסיף ללכת בדרך הישר.

לסיכום, אמר הרבי: "סיפרת לי על כל העצות שקיבלת מאחרים, אך לא הזכרת מה אתה עצמך רוצה. האם יש משהו שאתה רוצה במיוחד?".

אמרתי: "הדבר היחיד שאני רוצה הוא לראות בביאת המשיח. יש יותר מדי סבל בעולם". סיימתי בהתרגשות: "וכשיגיע היום הגדול של תחיית המתים, אני רוצה לראות את אבי ולרוץ אליו מהר ככל שאוכל, לחבקו ולנשקו, ולומר לו כמה אני אוהב אותו וכמה אני מתגעגע אליו. זה כל מה שאני רוצה".

בתום הדברים הללו הייתי מוצף כל-כך רגשית עד שפשוט התמוטטתי על הרצפה והתעלפתי. כאשר פקחתי את עיניי, הרב לייבל גרונר, מזכירו של הרבי, סייע לי לקום על רגליי.

כשנעמדתי, ראיתי שהרבי יושב ליד שולחנו וראשו שמוט. לא יכולתי לראות את פניו, אבל נראה היה שגופו רועד. לבסוף הרים את מבטו וניגב את עיניו. נדהמתי לראות שהרבי התייפח. הכאיבה לי המחשבה שגרמתי לו לבכות.

ניסיתי להתנצל, אך הרבי אמר: "אין שום צורך להתנצל. זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומע יהודי האומר שרצונו היחיד הוא שמשיח יבוא".

בסיום ה'יחידות', מילותיו האחרונות של הרבי אליי היו: "שהשם יברך אותך". אחר-כך התרומם מעט מכיסאו, ושב ואמר: "כן, שהשם יברך אותך".

(על-פי ראיון וידאו ל-JEM בקיץ תשפ"ד-2024)

  רציתי לשאול

עם הרב שמואל וולף

משלוחי חב"ד ביהוד

מה המשמעות המעשית של מאמר חז"ל שביום ההולדת 'מזלו גובר'?

נאמר בתלמוד ירושלמי (ראש השנה ג,ח) שמזלו של האדם גובר ביום הולדתו. משמעות הדבר, שהוא מקבל ביום הזה סיוע מלמעלה, וכדאי מאוד לנצל זאת לתכלית האמיתית של חיי האדם – עבודת הבורא.

הבעל-שם-טוב היה עורך סעודה מיוחדת ביום הולדתו, ח"י באלול. גם ה'בן איש חי' מעיד על עצמו: "ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו" (פרשת ראה, אות יז).

הרבי מליובאוויטש, שערך את קובץ 'היום יום' – פתגמים מלוקטים משיחותיו וכתביו של הרבי הריי"צ – מביא ביום הולדתו, י"א בניסן, את הפתגם:  "ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זיכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה – ישוב ויתקנם".

הרי שיום הולדת הוא יום רציני מאוד, שבו האדם נדרש לעשות את חשבון נפשו, לסקור את חייו עד כה ולקבל החלטות טובות על העתיד.

נהוג לעלות לתורה בשבת שלפני יום ההולדת, ואם הוא חל ביום של קריאה בתורה – גם ביום זה עצמו. כמו-כן מוסיפים בצדקה, בתפילה ובלימוד תורה, נגלה וחסידות.

הרבי המליץ לערוך גם התוועדות חסידית, עם בני הבית, חברים וידידים, להודות לקב"ה על השנים שנתן לאדם עד כה, ולקבל החלטות טובות להבא.

ביום ההולדת מתחילים לומר את הפרק החדש בתהילים, על-פי המנהג שאומרים בכל יום פרק תהילים המתאים למספר השנים. למשל, מי שמלאו לו עשרים שנה, היינו שנכנס לשנתו העשרים ואחת – אומר את פרק כא; וביום הולדתו העשרים ואחד יתחיל לומר את פרק כב.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב שמעון גדסי

כולנו מסובין

שאלה: איך צריך לקיים את ההסבה בליל הסדר?

תשובה: אדם צריך להראות את חירותו בליל הסדר, ולאכול את סעודתו בהסבה – שהיא דרך חירות. אף-על-פי שצורת אכילה זו אינה נהוגה כיום, אף לא אצל המלכים והאישים החשובים, בכל-זאת חובת ההסבה חלה גם בימינו.

דרך ההסבה: ההסבה היא על צד שמאל דווקא ולא על צד ימין, מפני שהיד הימנית צריכה להיות משוחררת לאכול בה, וכמו-כן בהסבה על צד ימין אפשר לבוא לידי סכנה, מחשש שבבליעה יוקדם הקנה לוושט. לכן גם שמאלי יסב לשמאלו דווקא.

לא די בהטיית הראש לבדו או בהטיית הגוף באוויר, אלא נדרשת הטיה והישענות הגוף לצד שמאל (דוגמאות לצורת הסבה נכונה: להניח כרית על ידית הכיסא בצד שמאל. מי שיושב על כיסא נטול ידיות – יניח כיסא נוסף לצידו ועליו כרית, שיוכל להישען ולהסב עליה. אפשר גם לסובב את הכיסא רבע סיבוב בכיוון השעון, באופן שגב הכיסא יהיה בצד שמאל והאדם יסב עליו. מעיקר הדין אפשר אף להטות את הגוף לצד שמאל ולהישען על צד היושב בצד שמאל).

חובת ההסבה היא בעת שתיית ארבע הכוסות, אכילת המצה, הכורך והאפיקומן. מי ששכח להסב בהם, יכול לסמוך במצב זה של 'דיעבד' על הדעה הסוברת שבזמן הזה אין צריך להסב. וטוב להחמיר לעניין אכילת המצה ושתיית הכוס השנייה בלבד – לחזור לאכול ולשתות בהסבה. ואולם לבני עדות המזרח – אין יוצאים ידי חובה בלי הסבה ויש לחזור לאכול את המצה ולשתות בהסבה את כל ארבע הכוסות. ורק לנשים (כדלהלן) וחולים אפשר להקל.

נשים נהגו להקל ולא להסב. בני עדות המזרח לא נהגו בקולא זו, ואף הנשים נוהגות להסב.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תעב סעי' ב-ז. שו"ע אדה"ז שם סעי' ח-טו. ילקוט יוסף שם סעי' ה-טז. פסקי תשובות שם ס"ק ה.

  חיים יהודיים

"הרגשתי בציון שהרבי של כולנו"

איציק גואילי, אביו של החטוף האחרון רן הי"ד, שגופתו חולצה במבצע דרמטי, חוזר לתפילה המרגשת שנשא בציונו של הרבי ומדבר על סגירת המעגל

תעודת זהות. איציק גואילי (62), תושב מיתר, מנהל מחלקת תשתיות ופיקוח בפארק התעשייה עידן הנגב. אביו של החטוף האחרון ששוחרר מעזה, רן גואילי הי"ד. לאורך כל תקופת השבי של בנו חיזק רבים ונהפך לסמל של אמונה וביטחון.


איציק בתפילה בציונו של הרבי

רן. בני נולד עם לב גדול. המטפלת בגן הילדים סיפרה לנו שהייתה ילדה בגן שלא היו לה ממתקים, ורן נתן לה כל מה שהיה לו. הוא אהב את הארץ. לימים התגייס למשטרת ישראל ושימש לוחם 'יס"מ נגב'.

מיתר. במלחמת חרבות ברזל איבד היישוב את רס"ן שילה הר-אבן הי"ד, מ"פ בגדוד 13 של חטיבת גולני, שנפל בקרב על מוצב נחל עוז. עימו נפל גם אחד מפקודיו, תושב היישוב, סמ"ר ישי פיטוסי הי"ד, לוחם באותו גדוד. עוד נופלים נפלו בהמשך הלחימה.

חייב. בבוקר שמחת תורה רן היה בבית, עם שבר בכתף. הוא אמר לי: 'אבא, אני לא יכול להשאיר את החברים שלי לבד. אני חייב ללכת לעזור להם להילחם'. אמרנו לו, איך תילחם עם שבר בכתף? והוא הרים את נשקו והראה לנו איך יתפעל אותו.

עלומים. הוא יצא לשטח, הציל שורדי נובה, ואז יצא להילחם על הגנת קיבוץ עלומים. נלחם כאריה כמעט לבדו, מול 125 מחבלים, וחיסל 14 מהם. רן זכה לכינוי 'מגן עלומים'. בזכותו איש מהקיבוץ לא נהרג. הכאב עצום על שנלקח מאיתנו, ועם זה יש לנו גאווה והכרת תודה על שזכינו לגדל בן כזה. כתוב שמי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, והוא הציל רבים.

נעדר. קצין שנלחם לצידו העיד לפנינו כי "היה לו קור רוח בלתי-רגיל". הוא ניהל קרב גבורה עילאי, השיב אש גם לאחר שנפצע, עד שאזלה לו התחמושת. בהתחלה נחשב נעדר, ורק אחר-כך התברר שגופתו נחטפה לעזה.

תפילין. חודשים לאחר שנחטף נחשפנו להודעה מרגשת שכתב לחברו שבועיים לפני פרוץ המלחמה: "אתה תהיה גאה בי. כבר שבועיים אני מניח תפילין. אני כל יום מתרגש לקראת הנחת התפילין". לפני שעלה בסערה השמיימה זכה להניח תפילין יום-יום.


רן בהנחת תפילין

בית חב"ד. זכינו להיות בקשר קרוב מאוד עם שליח חב"ד ביישוב, הרב שניאור-זלמן קורץ. הוא העניק לנו עידוד רב וחיזוק. הכרתי את הרב עוד קודם לכן. היינו באים לבית חב"ד בשבתות ובמועדים, אבל מאז הטבח הקשר התהדק מאוד, והרב קורץ ליווה אותנו באהבה רבה והעניק לנו הרבה תעצומות נפש.

:
עם השליח במיתר, הרב קורץ

מסע. השתתפנו במסע של משפחות החטופים לציונו הקדוש של הרבי מליובאוויטש, שארגנו צעירי חב"ד. התפללתי לשובו של רן. היה שם מסך ועליו הוקרנה דמותו של הרבי, ותחתיו תמונות כל החטופים. בתמונה הזו ידו של הרבי כאילו הייתה מונחת על ראשו של רן. חשתי שהרבי משרה עליו את ברכתו.

רבי. אמרתי לעצמי, זהו – רן הוא של הרבי; הרבי ידאג לו. הרגשתי שם שהרבי הוא של כולנו, של כל עם ישראל. ברוך השם ראינו שהתפילה התקיימה וזכינו לשובו של רן הביתה.

אחרון. הייתה לנו תחושה שהוא יהיה האחרון שישוב. הוא יצא ראשון לקרב, ומתאים לו להיות האחרון. ואכן בסוף מצאו אותו בניסי ניסים.

אחים. החיפושים היו מפרכים. הצוותים עבדו בלי הפוגה. ואז, בקבר מספר 250, מצאו אותו. המספר הזה אינו מקרי, כי רן בגימטרייה 250. אני שמח שלא חמאסניקים ארורים מצאו אותו, אלא יהודים קדושים משלנו. אנשים שאהבו אותו וחיפשו אותו כאילו היה בנם.

שלם. מצאו את רן במדים, שלם לגמרי. הלכתי להיפרד ממנו. נתתי לו נשיקה ואמרתי לו, לך לשלום רן, בני היקר. אחר-כך למדתי שזו זכות מיוחדת של הרוגי מלכות, שלא שולטת בהם רימה ותולעה.

אחדות. אנחנו בתקופה מיוחדת, שבה כולנו מפנימים את היותנו יהודים. לעם נמאס ממחלוקות. העם רוצה להתאחד. ואם נפסיק את מלחמות האחים, שום אויב לא יוכל לנו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)