התורה קובעת שבשר קרבן שלא נאכל בזמן המוקצב לו נעשה 'נותר' ודינו להישרף. כאשר הבשר התבשל בכלי חרס, טעמו נבלע ונספג בדופנות הכלי; ומאחר שטעם זה נחשב 'נותר' ואי-אפשר להוציאו מהחרס, דינו שבירה, שכן "שבירתו זוהי תקנתו".
דין נוסף הוא 'בליעה באוכלין': אם טעם הקרבן עבר לחתיכת בשר רגילה שבושלה עימו, חלים גם עליה דיני הקרבן עצמו, ובכלל זה מגבלות זמן האכילה. כפי שרש"י מפרש (ויקרא ו,כ): "אם פסולה – תיפסל, ואם היא כשרה – תיאכל כחומר שבה".
גרירה אל החושך
קרבן חטאת נועד לכפר על חטאי האדם, ודיניו – ובהם דיני 'נותר' – נושאים מסר רוחני עמוק, שבא לידי ביטוי בפרטי הדינים שהוזכרו לעיל. באכילת הקרבן משתלבת מצווה קדושה עם עונג גשמי (אכילת הבשר). שילוב זה יוצר סיכון: יצר הרע עלול להתערב, 'לקרר' את התלהבותו של האדם מהקדושה ולגרום לו להשתהות ולדחות את קיום המצווה – "עד שיעבור הלילה"; כלומר, לגרור אותו אל תוך חשיכה רוחנית.
ואולם גם מצב של 'נותר' איננו מקרה אבוד; יש לו תקנה על-ידי שריפה: שריפה איננה כילוי החומר בלבד, אלא היא הופכת את הגשמי לרוחני. היא משמשת תחליף לאכילה שהוחמצה ומרוממת את הבשר מחומריותו. על האדם לתקן זאת על-ידי העלאת הגשמיות והפיכתה לרוחניות.
לב נשבר
אך מה עושים אם הטעם נספג בכלי חרס? במשמעות הרוחנית הכוונה היא שהחטא חדר אל תוך גופו הגשמי של האדם, הדומה לכלי חרס ("אדם יסודו מעפר", והוא "משול כחרס הנשבר").
במקרה כזה אין מקום לשריפה; שהרי אין לפגוע בגופו של יהודי. לכן התקנה היא 'שבירה' – אימוץ תנועת נפש של 'לב נשבר', שהיא תמצית התשובה, שעליה נאמר "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא,יט).
לדבוק בקדושה
אך מלכתחילה צריך לשאוף למצב של 'בליעה באוכלין'. שהאדם לא יהיה מציאות לעצמו, כמו 'כלי', אלא בבחינת 'בשר', בעל 'לב בשר' – לב המוגן מיצר הרע; וכשם שהלב הגשמי מזרים דם לכל האיברים, גם ה'לב בשר' שלו משפיע על הגוף כולו להיות בבחינת 'אוכל' ולא 'כלי חיצוני'.
על כך נאמר "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ". וכפי שרש"י מסביר, שאם הקרבן כשר, גם החתיכה שנדבקה בו תיאכל "כחומר שבה" – רמז שעל-ידי הדבקות בקדושה, אפשר לרומם ולקדש אפילו את ה'חומר' והחומריות שבאדם.
(תורת מנחם, כרך פג, עמ' 413) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
