בעוד הנרות דולקים נשמעה השריקה שסימנה את שעת כיבוי האורות במחנה. בבת אחת כבתה כל התאורה, והאור שבקע מהצריף הסגיר את המעשה
"אושוויץ אינה רחוקה מכאן!", היו אנשי האס-אס מטיחים שוב ושוב באוזני הבנות, כדי להבהיר להן מה יהיה גורלן אם יעזו לחרוג מהפקודות.
התנאים במחנה ברסלאו-הונדספלד, תת-מחנה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן, היו משופרים יחסית. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה הועסקו בו כאלף נשים במפעלי נשק. המבנים היו חדשים, מיטה לכל אסירה, מזרן ושתי שמיכות. ואולם הנשים נדרשו לעבוד שתים-עשרה שעות בעבודה מפרכת, והרעב, המכות וההשפלות היו חלק בלתי-נפרד מהשגרה.
לאה נוימן-וייס הייתה אחת מאותן אסירות. תפקידה היה לחתוך מתכות לחלקים מדויקים. הפיקוח על התוצרת היה הדוק, בכל שעה עגולה. ההרגשה שהיא וחברותיה שותפות לייצור כלי נשק המופנים כנגד בני עמה – הייתה נוראה.
היא וארבע מחברותיה החליטו לחבל בתוצרת המפעל. בעזרת אסירים צרפתים, ששיתפו עימן פעולה, פגמו את תוצרי עבודתן, על אף הסיכון הגדול שהיה כרוך במעשה.
כשקרבו ימי החנוכה החליטה לאה שחייבים לחגוג את החג. "צריך לחזק את רוחן של הבנות", חשבה בליבה. "כולנו עייפות ומיואשות, והחג יכול להפיח בנו רוח חדשה".
שבוע לפני החג החלה לפעול. לצורך עבודתה קיבלה פסולת חוטים לניקוי המכונות. היא בחרה חוטי כותנה מתאימים והחביאה אותם תחת המזרן שלה. חברה הבחינה במעשיה ותהתה לפשרם, ולאה סיפרה לה על תכניתה להכין חנוכייה, וביקשה ממנה לעזור לה להשיג חמישה תפוחי אדמה לא מבושלים.
חברתה התלהבה מהרעיון והבטיחה לסייע. בתוך זמן קצר היו ברשותן תפוחי האדמה. לאה חתכה כל אחד לשני חצאים, וגילפה בתוכו חלל קטן. מחוטי הכותנה שזרה פתילים דקים.
באומץ רב גנבה לאה פחית שמן מכונות, ועכשיו כבר היה בידיה כל הציוד הדרוש.
הגיע הערב הראשון של חנוכה. עשרים וארבע הבנות שבחדר ישבו על מיטותיהן והמתינו בדריכות להדלקת החנוכייה. השמועה עברה מפה לאוזן, ובנות מחדרים סמוכים הצטרפו גם הן.
לאה הציבה את תפוח האדמה שנהפך לחנוכייה, ובידיים רועדות הציתה אש ואמרה בקול חנוק את שלוש הברכות. דמעות של עצב ושמחה נמהלו זו בזו. עם ההדלקה פצחו כל הבנות בשירת 'מעוז צור ישועתי', שרובן ידעו על-פה. הדלקת החנוכייה הזכירה לכולן כיצד חגגו את החנוכה בבתיהן, והדבר ריגש אותן עד מאוד.
לאה ראתה את ההשפעה הטובה של הערב על חברותיה, והייתה משוכנעת שעשתה את הדבר הנכון. "גם מחר נדליק נרות", הבטיחה.
במשך ארבעה ערבים הכול עבר כשורה. ואולם בערב החמישי ההדלקה התעכבה מעט, ובעוד הנרות דולקים נשמעה השריקה שסימנה את שעת כיבוי האורות במחנה. בבת אחת כבתה כל התאורה, והאור שבקע מצריפן הסגיר אותן.
השומרת הנאצית מיהרה אל מקור האור. היא הייתה בטוחה שהאסירות מאותתות למטוסי האויב, כדי להפוך את המחנה למטרה. היא פתחה בתנופה את הדלת ונדהמה מהמחזה שנגלה לעיניה. הבנות ישבו על מיטותיהן וכולן שרות יחדיו.
"אכטונג!" (זהירות!), צעקה לאה, אבל בעורקיה קפא הדם. בעיני רוחה ראתה את העונש הצפוי לה, בעוד עשרים וארבעה זוגות עיניים מביטות בה בחרדה.
"מה קורה פה?!", שאגה השומרת.
לאה, שהתאוששה מעט, הגיבה: "גברתי המפקחת, השבוע יש לנו חג לזכר המכבים, גיבורים מעטים שניצחו אויבים רבים".
לימים סיפרה לאה: "באותו רגע לא חשבתי על מה שאמרתי לה. גם לא שאפתי להיות גיבורה. ואולם נאלצתי לענות, מפני שהשאלה הופנתה אליי. נראה שכעין דיבוק דיבר מתוכי".
לתדהמתן העצומה של הבנות השומרת ההמומה הביטה בהן ובלי לומר מילה נוספת, הסתובבה ויצאה.
הבנות החלו להתאושש מההלם. ראשונה הייתה שרה, חברתה הטובה של לאה, שאמרה לה כי צריך לכבות מהר את הנרות.
"כיביתי את הנרות, החבאתי את תפוחי האדמה והלכתי לישון, אך לא הצלחתי להירדם", סיפרה לאה. "זמן רב עבר עד ששרה פנתה אליי בלחש: 'את ישנה?'. עניתי שלא.
"היא אמרה: 'האם השתגעת עם הנאום הזה שלך?'. השבתי שלא חשבתי כלל על מה שאני מדברת. האם זה סימן שאני כבר לא יכולה לשלוט על עצמי? שאלתי את שרה. היא השיבה שלא, אך הוסיפה ואמרה שהם מכירים אותי וכי בדרך כלל אני חושבת ורק אחר-כך מדברת, ולכן הדבר מדאיג אותה. 'לכי לישון ואל תחשבי על זה', המליצה לי שרה".
בבוקר קרה הלא-ייאמן. אף אחת מהבנות לא נענשה. להפך, השומרת שביקרה בצריף בלילה בחרה בנות מתוך החדר של לאה לסייע בהבאת הארוחה, תפקיד שהעניק בדרך כלל תוספת מזון.
כשלאה חששה לגשת, קראה לה השומרת. "בזמן שהוסיפה לי תוספת דייסה", סיפרה לאה, "חשבתי על אותו ליל חנוכה. שוכנעתי שאכן הדבר היה כדאי".
(על-פי עדותה של נוימן-וייס, ב'האישה בשואה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
