פרשתנו מתארת את רגעי השפל של יוסף הצדיק – השלכתו לבור בידי אחיו ועד מכירתו לפוטיפר שר הטבחים. יוסף מוגלה מבית אביו, ונמכר לעבד במצרים. אך בהמשך הוא עולה לגדולה ומתמנה למשנה למלך, עד שבלעדיו "לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא,מד).
כשנולד לו בנו-בכורו הוא קורא לו מנשה, על שם "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (שם מא,נא). ואולם שכחת העבר הייתה רק על הרבדים החיצוניים של חייו הקודמים בבית אביו. את הפנימיות לא שכח; ולא הסתפק בתזכורת סמלית, בדמות 'טקס זיכרון' למקום שממנו בא, אלא במצרים ייסד ישיבה, ושלח לשם את ילדיו – אפרים ומנשה – שילמדו ויתפללו ויגדלו כמו שהיו מתחנכים אצל יעקב אביו.
האוּמנם הוא חי?
ואכן, יעקב אבינו יורד למצרים ורואה את יוסף ואומר: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (שם מו,ל). ולכאורה הלוא עוד בהיותו בארץ ישראל התבשר יעקב ש"עוֹד יוֹסֵף חַי" (שם מה,כו), ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף במצרים, שלכן אמר "אמותה הפעם"?
אלא שבתחילה שמע יעקב שיוסף הוא 'משנה למלך', המנהל 'עסק' של מיליארדים ויושב בבניין של כמה קומות... ואולם עדיין אין הוא יודע אם אכן יוסף 'חי' כמוהו או שמצרים חלילה השפיעה עליו.
ירידה כדי להחיות
לאחר שפגש פנים אל פנים את ה'משנה למלך', באופן ש"וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ" (שם מו,כט); וכפי שנאמר בזוהר שזה היה בכי על החורבן העתידי של בית המקדש, היינו, שה'משנה למלך' אכפת לו לא רק מענייני ארץ מצרים, אלא גם ממה שיהיה עתידו של בית המקדש בעוד כמה מאות שנים, וזה נוגע לו עד כדי בכי – או-אז היה יעקב יכול לומר באנחת רווחה "אמותה הפעם כי עודך חי".
ואז מתגלה שירידת יוסף למצרים אינה עניין של גלות, אלא הדבר נועד "להחיות עם רב", ולא רק בגשמיות, לספק מזון ליעקב ובניו בשנות הרעב, אלא גם "להורות לפניו", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כמו בהיותם בארץ ישראל.
צעקת הנשמה
נשמת כל אדם מישראל יורדת מתחת כיסא הכבוד ל'בירא עמיקתא' – בור עמוק – לשכון בגוף גשמי ובנפש בהמית, ואחר־כך נשלחת לגלות בתוך גלות, כאשר היהודי יוצא מבין כותלי הישיבה אל עולם המעשה והחולין. צועקת הנשמה: מה רוצים ממני?! רצוני ללמוד תורה ולקיים מצוות!
ואכן, הצעקה נשמעת על־ידי הגוף, עד שנהיה מזה "להחיות עם רב". כל עוד בפנימיותו היהודי 'חי' עם בית המקדש, ועד שגופו מזיל דמעות על מה שעתיד לקרות לבית המקדש בעוד כך וכך שנים – סימן שהירידה למצרים היא בעצם עלייה.
(תורת מנחם, כרך מב, עמ' 21) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
