חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2032
ערב ש"ק פרשת וישב, כ"ב בכסלו ה'תשפ"ו (12/12/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2032
רוב העם נשאר נאמן למורשתו
יש חדש
הבכי שהרגיע את יעקב
חנוכה
דבר פשוט
אין לקטרג על יהודים
מפיצים באהבה
הנאצית מול נרות החנוכה
רציתי לשאול
הזמנה ומניעיה
אור חנוכה בשבי הסורי

מס' 2032, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ"ב בכסלו ה'תשפ"ו (12.12.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

רוב העם נשאר נאמן למורשתו

המתייוונים טענו שאם היהודים לא יאמצו את התרבות היוונית לא יוכלו לשרוד בעולם המודרני; אך עינינו רואות מי שרד ומי אבד ונעלם

הסיפור האמיתי של חנוכה מתחיל הרבה לפני גזירות אנטיוכוס ורדיפת הדת שנוהלו בהוראתו. את הסיפור יש להתחיל בעלייתה של יוון ופריחת התרבות ההלניסטית. זו הייתה תרבות הפתוחה לכול, ומי שאימץ אותה ודיבר בשפתה – נתקבל באהדה בתוכה. זה היה למעשה כרטיס הכניסה לעולם המודרני של אותם ימים.

כאן התחיל המבחן המלווה את העם היהודי במרוצת הדורות: כיצד לשמור על הייחוד היהודי לצד ההשתלבות בחיי החברה והמסחר של העולם הגדול? איך מצליחים לדבוק בחוקי התורה והמצוות ובמסורת עם ישראל, בסביבה שבה שולטות נורמות אחרות? באיזו מידה יכול יהודי להיות אדם מודרני, המעורה בנעשה בעולם הרחב, ובה בשעה להישאר נאמן לדתו ולמורשת אבותיו?

אותן דילמות

אלה שאלות שיהודים רבים בימינו, בעיקר מי שבאים בקשרי עסקים וחברה עם העולם הרחב, מתלבטים בהן: האם להשתתף בסעודה חגיגית שאולי איננה על טהרת הכשרות? האם לסגור ביום השבת ביתן תצוגה בתערוכה יוקרתית? האם להופיע חבוש כיפה ולמשוך תשומת לב 'מיותרת'? האם להפסיק פגישה חשובה לצורך תפילת מנחה וערבית?

יהיו שיאמרו: אי-אפשר להתעלם מהעולם הגדול. אנחנו חיים בעולם מודרני. אם לא נתקדם ונשתלב במרחב, סופנו להישאר מבודדים ממשפחת העמים. כנגד זה זועקת המורשת היהודית: הקדמה והמודרניזציה אינן יכולות לבוא על חשבון הזהות היהודית. העם היהודי הוא 'עם לבדד ישכון', והוא מתקיים כשהוא שומר על ייחודו דווקא ואינו נטמע בין העמים.

במציאות הזאת אנחנו רואים יהודים שמחליטים לוותר על חלקים מן היהדות, למען ההשתלבות בזרם הכללי, ומולם עומדים מי שמתעקשים לשמור על אמונתם ודתם, ולא להיטמע בתוך התרבויות הזרות.

לפני יותר מאלפיים ומאתיים שנה זה היה הוויכוח בין המתייוונים לאותם יהודים שנשארו נאמנים לתורת אבותיהם. בדורות שלאחר מכן התנהל אותו ויכוח ממש בתוך העם היהודי, ורק שמות המחנות השתנו.

ניצחון שהוליד חג

כדאי לתת את הדעת לעוד דבר מעניין בהקבלה בין הימים ההם לימינו אלה: רובו של העם נשאר נאמן בעיקרו ליהדות. היו הבדלים במידת הדתיות והדבקות בתורה ובמצוותיה, אבל הקשר השורשי והפנימי אל היהדות נשמר ולא אבד. ההתייוונות סחפה בעיקר שכבה מסוימת, זו שעמדה בקשרי מסחר ותרבות עם עמי הסביבה; אבל רוב העם נשאר נאמן לדתו, והדבר הזה בא לידי ביטוי בשעת המבחן.

כשאנו מדליקים את נרות החנוכה, אנו מבטאים בזה את ניצחונם של החשמונאים ואת צדקתם של היהודים שדבקו באמונת אבותיהם. המתייוונים טענו שאם היהודים לא יאמצו את התרבות היוונית לא יהיה להם סיכוי לשרוד בעולם המודרני; אך עינינו רואות מי שרד ומי אבד ונעלם.

בטוחים אנו שאור היהדות ונרות האמונה ינצחו גם בימינו, אלא שהפעם תפילתנו ותקוותנו היא כי המערכה תסתיים בהדלקת המנורה בבית המקדש השלישי ובגאולה השלמה על-ידי משיח בן-דוד בקרוב ממש.


האור היהודי הנצחי. חנוכה בעזה במלחמת התקומה (אליסף יהודה, שאטרסטוק)

  יש חדש

ויהי אור בכל הארץ

צעירי חב"ד יפעלו להביא את אור החנוכה להמוני בית ישראל. חנוכיות ענק יוצבו במרכזי הערים, ובכבישי הארץ ינועו אלפי כלי רכב נושאי חנוכיות, ואף הם יתרמו ל'פרסומי ניסא' בחוצות הערים. כוחות הביטחון, מאושפזים במרכזים הרפואיים, קשישים בבתי אבות וכדומה יזכו לביקור מאיר ומשמח. מיזם 'חנוכה ביחד' מגיש תכנית לכל המשפחה, ובמסגרתה מודלקות חנוכיות במבואות של אלפי בניינים בארץ.

מיזם 'האור ינצח'

מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור מארגן סדרת אירועים של הדלקת נרות פומבית עם בתי חב"ד ברחבי הארץ, בסיסמה 'האור ינצח'. ההדלקות נערכות בסימן הזדהות עם המשפחות השכולות, הפצועים ונפגעי הטרור.

העולם יאיר

ברחבי העולם שלוחי חב"ד יקיימו בימי החנוכה פעילות נרחבת להבאת אור החנוכה לציבור הרחב. בערים הגדולות – וושינגטון, ניו-יורק, מוסקווה, לונדון, מלבורן, פריס ועוד – יתקבצו אלפים סביב חנוכיות ענק ויחגגו את החג. בעונה זו של השנה, שבה ערי העולם מלאות בסממני החגים הנוצריים, בולט מפגן הזהות היהודית, המתבטא באור החנוכה, והוא מחמם לבבות של מיליוני יהודים.

  שלחן שבת

הבכי שהרגיע את יעקב

פרשתנו מתארת את רגעי השפל של יוסף הצדיק –  השלכתו לבור בידי אחיו ועד מכירתו לפוטיפר שר הטבחים. יוסף מוגלה מבית אביו, ונמכר לעבד במצרים. אך בהמשך הוא עולה לגדולה ומתמנה למשנה למלך, עד שבלעדיו "לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא,מד).

כשנולד לו בנו-בכורו הוא קורא לו מנשה, על שם "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (שם מא,נא). ואולם שכחת העבר הייתה רק על הרבדים החיצוניים של חייו הקודמים בבית אביו. את הפנימיות לא שכח; ולא הסתפק בתזכורת סמלית, בדמות 'טקס זיכרון' למקום שממנו בא, אלא במצרים ייסד ישיבה, ושלח לשם את ילדיו – אפרים ומנשה – שילמדו ויתפללו ויגדלו כמו שהיו מתחנכים אצל יעקב אביו.

האוּמנם הוא חי?

ואכן, יעקב אבינו יורד למצרים ורואה את יוסף ואומר: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (שם מו,ל). ולכאורה הלוא עוד בהיותו בארץ ישראל התבשר יעקב ש"עוֹד יוֹסֵף חַי" (שם מה,כו), ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף במצרים, שלכן אמר "אמותה הפעם"?

אלא שבתחילה שמע יעקב שיוסף הוא 'משנה למלך', המנהל 'עסק' של מיליארדים ויושב בבניין של כמה קומות... ואולם עדיין אין הוא יודע אם אכן יוסף 'חי' כמוהו או שמצרים חלילה השפיעה עליו.

ירידה כדי להחיות

לאחר שפגש פנים אל פנים את ה'משנה למלך', באופן ש"וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ" (שם מו,כט); וכפי שנאמר בזוהר שזה היה בכי על החורבן העתידי של בית המקדש, היינו, שה'משנה למלך' אכפת לו לא רק מענייני ארץ מצרים, אלא גם ממה שיהיה עתידו של בית המקדש בעוד כמה מאות שנים, וזה נוגע לו עד כדי בכי – או-אז היה יעקב יכול לומר באנחת רווחה "אמותה הפעם כי עודך חי".

ואז מתגלה שירידת יוסף למצרים אינה עניין של גלות, אלא הדבר נועד "להחיות עם רב", ולא רק בגשמיות, לספק מזון ליעקב ובניו בשנות הרעב, אלא גם "להורות לפניו", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כמו בהיותם בארץ ישראל.

צעקת הנשמה

נשמת כל אדם מישראל יורדת מתחת כיסא הכבוד ל'בירא עמיקתא' – בור עמוק – לשכון בגוף גשמי ובנפש בהמית, ואחר־כך נשלחת לגלות בתוך גלות, כאשר היהודי יוצא מבין כותלי הישיבה אל עולם המעשה והחולין. צועקת הנשמה: מה רוצים ממני?! רצוני ללמוד תורה ולקיים מצוות!

ואכן, הצעקה נשמעת על־ידי הגוף, עד שנהיה מזה "להחיות עם רב". כל עוד בפנימיותו היהודי 'חי' עם בית המקדש, ועד שגופו מזיל דמעות על מה שעתיד לקרות לבית המקדש בעוד כך וכך שנים – סימן שהירידה למצרים היא בעצם עלייה.

(תורת מנחם, כרך מב, עמ' 21)

מן המעיין

חנוכה

טהרת ההיכל

"שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כא,ב). ה'היכל' בעבודת ה' הוא כוח הבינה, וכדי שהבינה תהיה כראוי, עליה לקבל את השפע מנקודת החוכמה, שבה יש הרגשה של ביטול. ואולם היוונים 'טימאו כל השמנים', בשאיפה שהשכל יהיה מנותק מנקודת הביטול. תיקון העניין נעשה על-ידי "פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול", שהיא נקודת האמונה, שבה אין היוונים יכולים לגעת.

(תורה אור)

בסיס של אמונה

״לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה״ (שבת כא,ב). למה לא קבעו את חנוכה מייד בשנה הראשונה? מפני שבשנה הראשונה ראו בעיניים את הנס ולא רצו לקבוע את החג על חוש הראייה דווקא. המתינו עד לשנה האחרת, שהיו מי שגדלו בינתיים ולא ראו בעיניהם את הניסים, אלא שמעו עליהם והאמינו בהם, ואז דווקא – קבעום ועשאום יום טוב, כדי שיהיו להם בסיס ותוקף של אמונה.

(שארית מנחם)

  אמרת השבוע

דבר פשוט

בעיר בריסק התגוררו כמה מחסידי ה'יסוד העבודה' מסלונים, ומכיוון שבימי החנוכה היה רבם רגיל לשהות בעיר קוברין הסמוכה, היו נוסעים אליו לימי החנוכה.

אחד מאותם חסידים היה השוחט ובודק בבריסק, שרב העיר, הגאון רבי יוסף-דב בעל 'בית הלוי', לא היה אוכל אלא משחיטתו. מכיוון שהיה נוסע מהעיר לכל ימי החנוכה, לא היה לרב בשר לאכול בכל הימים האלה (בהעדר מקררים באותם ימים), ואף בשבת חנוכה אכל מאכלי חלב בלבד.

כשחזר השוחט אמר לו ה'בית הלוי' בחיוך: חיפשתי היטב בכל ספרי הפוסקים והמנהגים, ובשום מקום לא מצאתי שצריך לאכול בשבת חנוכה מאכלי חלב דווקא... וגם לא מצאתי שמי מהפוסקים ירמוז שיש להדליק נרות חנוכה בקוברין דווקא...

הגיב השוחט: וכי דבר פשוט כזה צריך להיכתב בשולחן ערוך?!...

  גאולהפדיה

אין לקטרג על יהודים

מְנוֹרַת זָהָב. הפטרת חנוכה (מזכריה ב-ד) מבטאת בדרך נפלאה את מעלתם של בני ישראל. בשבת חנוכה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 953) אמר הרבי מליובאוויטש: "בהפטרה מסופר, שכאשר השטן בא לקטרג על יהודים, אזי 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן: הייתכן לקטרג על יהודי – 'הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ'! ובימינו אלה, לאחר כל הגזירות וההשמדות וכו' שהיו בדור הזה, הרי כל אחד ואחת מישראל הוא 'אוד מוצל מאש'!".

אבל מה התשובה על הטענה שיהודים אלה לבושים 'בְּגָדִים צוֹאִים'?! "על זה אומרים בהמשך ההפטרה – 'וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת', 'וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ': לקב"ה יש מספיק מלאכים, שהם מסירים את 'הבגדים הצואים' ומלבישים את כל אחד ואחת מישראל ב'מחלצות' וב'צניף טהור', ואין זה עניין שלך!

"ועד שהנביא מעיד ואומר 'רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ', כלומר, כל בני ישראל הם במעמד ומצב של 'מנורת זהב'! אין יהודים שהם 'בחוץ' (חוץ לכלל ישראל) חס ושלום, אלא 'מנורת זהב כולה'!".

והרבי מסכם: "מההפטרה הנ"ל למדים את גודל מעלתו של כל אחד ואחת מישראל... ומזה מובן גודל ההכרח... להשתדל ככל האפשר שגם הוא יתחיל להאיר באור תורה של 'נר מצווה ותורה אור'".

 מפיצים באהבה

לויק ויספיש

בן 10

תושב רינתיה

לומד בתלמוד תורה חב"ד באלעד. מחלק בכל שבוע את 'שיחת השבוע' בבתי הכנסיות במושבים רינתיה, מזור ונופך

אנחנו שלוחים במושבים רינתיה, מזור ונופך, ובכל שבוע אני מחלק את העלון בבתי הכנסת בשלושת המושבים.

את החלוקה אני עושה ברגל. לפעמים האחים הקטנים שלי מצטרפים אליי ועוזרים לי.

כשאני מגיע לבית הכנסת אני שמח לראות שהאנשים מתעניינים ב'שיחת השבוע', קוראים אותו ולוקחים אותו הביתה. זה נותן לי להרגיש עד כמה החלוקה הזאת חשובה לאנשים ותורמת לאווירת השבת שלהם.

  מעשה שהיה

הנאצית מול נרות החנוכה

בעוד הנרות דולקים נשמעה השריקה שסימנה את שעת כיבוי האורות במחנה. בבת אחת כבתה כל התאורה, והאור שבקע מהצריף הסגיר את המעשה

"אושוויץ אינה רחוקה מכאן!", היו אנשי האס-אס מטיחים שוב ושוב באוזני הבנות, כדי להבהיר להן מה יהיה גורלן אם יעזו לחרוג מהפקודות.

התנאים במחנה ברסלאו-הונדספלד, תת-מחנה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן, היו משופרים יחסית. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה הועסקו בו כאלף נשים במפעלי נשק. המבנים היו חדשים, מיטה לכל אסירה, מזרן ושתי שמיכות. ואולם הנשים נדרשו לעבוד שתים-עשרה שעות בעבודה מפרכת, והרעב, המכות וההשפלות היו חלק בלתי-נפרד מהשגרה.

לאה נוימן-וייס הייתה אחת מאותן אסירות. תפקידה היה לחתוך מתכות לחלקים מדויקים. הפיקוח על התוצרת היה הדוק, בכל שעה עגולה. ההרגשה שהיא וחברותיה שותפות לייצור כלי נשק המופנים כנגד בני עמה – הייתה נוראה.

היא וארבע מחברותיה החליטו לחבל בתוצרת המפעל. בעזרת אסירים צרפתים, ששיתפו עימן פעולה, פגמו את תוצרי עבודתן, על אף הסיכון הגדול שהיה כרוך במעשה.

כשקרבו ימי החנוכה החליטה לאה שחייבים לחגוג את החג. "צריך לחזק את רוחן של הבנות", חשבה בליבה. "כולנו עייפות ומיואשות, והחג יכול להפיח בנו רוח חדשה".

שבוע לפני החג החלה לפעול. לצורך עבודתה קיבלה פסולת חוטים לניקוי המכונות. היא בחרה חוטי כותנה מתאימים והחביאה אותם תחת המזרן שלה. חברה הבחינה במעשיה ותהתה לפשרם, ולאה סיפרה לה על תכניתה להכין חנוכייה, וביקשה ממנה לעזור לה להשיג חמישה תפוחי אדמה לא מבושלים.

חברתה התלהבה מהרעיון והבטיחה לסייע. בתוך זמן קצר היו ברשותן תפוחי האדמה. לאה חתכה כל אחד לשני חצאים, וגילפה בתוכו חלל קטן. מחוטי הכותנה שזרה פתילים דקים.

באומץ רב גנבה לאה פחית שמן מכונות, ועכשיו כבר היה בידיה כל הציוד הדרוש.

הגיע הערב הראשון של חנוכה. עשרים וארבע הבנות שבחדר ישבו על מיטותיהן והמתינו בדריכות להדלקת החנוכייה. השמועה עברה מפה לאוזן, ובנות מחדרים סמוכים הצטרפו גם הן.

לאה הציבה את תפוח האדמה שנהפך לחנוכייה, ובידיים רועדות הציתה אש ואמרה בקול חנוק את שלוש הברכות. דמעות של עצב ושמחה נמהלו זו בזו. עם ההדלקה פצחו כל הבנות בשירת 'מעוז צור ישועתי', שרובן ידעו על-פה. הדלקת החנוכייה הזכירה לכולן כיצד חגגו את החנוכה בבתיהן, והדבר ריגש אותן עד מאוד.

לאה ראתה את ההשפעה הטובה של הערב על חברותיה, והייתה משוכנעת שעשתה את הדבר הנכון. "גם מחר נדליק נרות", הבטיחה.

במשך ארבעה ערבים הכול עבר כשורה. ואולם בערב החמישי ההדלקה התעכבה מעט, ובעוד הנרות דולקים נשמעה השריקה שסימנה את שעת כיבוי האורות במחנה. בבת אחת כבתה כל התאורה, והאור שבקע מצריפן הסגיר אותן.

השומרת הנאצית מיהרה אל מקור האור. היא הייתה בטוחה שהאסירות מאותתות למטוסי האויב, כדי להפוך את המחנה למטרה. היא פתחה בתנופה את הדלת ונדהמה מהמחזה שנגלה לעיניה. הבנות ישבו על מיטותיהן וכולן שרות יחדיו.

"אכטונג!" (זהירות!), צעקה לאה, אבל בעורקיה קפא הדם. בעיני רוחה ראתה את העונש הצפוי לה, בעוד עשרים וארבעה זוגות עיניים מביטות בה בחרדה.

"מה קורה פה?!", שאגה השומרת.

לאה, שהתאוששה מעט, הגיבה: "גברתי המפקחת, השבוע יש לנו חג לזכר המכבים, גיבורים מעטים שניצחו אויבים רבים".

לימים סיפרה לאה: "באותו רגע לא חשבתי על מה שאמרתי לה. גם לא שאפתי להיות גיבורה. ואולם נאלצתי לענות, מפני שהשאלה הופנתה אליי. נראה שכעין דיבוק דיבר מתוכי".

לתדהמתן העצומה של הבנות השומרת ההמומה הביטה בהן ובלי לומר מילה נוספת, הסתובבה ויצאה.

הבנות החלו להתאושש מההלם. ראשונה הייתה שרה, חברתה הטובה של לאה, שאמרה לה כי צריך לכבות מהר את הנרות.

"כיביתי את הנרות, החבאתי את תפוחי האדמה והלכתי לישון, אך לא הצלחתי להירדם", סיפרה לאה. "זמן רב עבר עד ששרה פנתה אליי בלחש: 'את ישנה?'. עניתי שלא.

"היא אמרה: 'האם השתגעת עם הנאום הזה שלך?'. השבתי שלא חשבתי כלל על מה שאני מדברת. האם זה סימן שאני כבר לא יכולה לשלוט על עצמי? שאלתי את שרה. היא השיבה שלא, אך הוסיפה ואמרה שהם מכירים אותי וכי בדרך כלל אני חושבת ורק אחר-כך מדברת, ולכן הדבר מדאיג אותה. 'לכי לישון ואל תחשבי על זה', המליצה לי שרה".

בבוקר קרה הלא-ייאמן. אף אחת מהבנות לא נענשה. להפך, השומרת שביקרה בצריף בלילה בחרה בנות מתוך החדר של לאה לסייע בהבאת הארוחה, תפקיד שהעניק בדרך כלל תוספת מזון.

כשלאה חששה לגשת, קראה לה השומרת. "בזמן שהוסיפה לי תוספת דייסה", סיפרה לאה, "חשבתי על אותו ליל חנוכה. שוכנעתי שאכן הדבר היה כדאי".

(על-פי עדותה של נוימן-וייס, ב'האישה בשואה')

  רציתי לשאול

עם הרב לוי הכט

מנהל בית חב"ד שחמון, אילת

האוּמנם חסידות חב"ד סבורה שהשכל צריך להוביל את האדם בכל דרכיו?

חסידות חב"ד (ראשי תיבות חכמה, בינה, דעת) אכן מדגישה מאוד את חשיבות השכל וההבנה בעבודת ה' ובכל דרכי האדם, ואינה מסתפקת ברגש ספונטני ובאמונה פשוטה בלבד.

עיקרון מרכזי בחב"ד קובע ש'המוח שליט על הלב' (ביכולתו של השכל לשלוט על הרגשות). וכמה נקודות בזה:

הבנה והתבוננות כבסיס לרגש: תורת חב"ד מלמדת שרגשות אמיתיים כלפי הבורא (כמו אהבת ה' ויראת שמיים) צריכים לנבוע מתוך התבוננות והבנה שכלית מעמיקה בגדולת ה' ובדרכיו, ולא רק מתוך התעוררות רגשית רגעית.

הנחיית הרגשות: תפקיד השכל לא רק לעורר רגשות, אלא גם לכוונם ולעדנם. לא להיות משועבד לרגשות או לדחפים בלתי-נשלטים, אלא להביא לידי הרמוניה, שבה השכל תופס את 'עמדת הנהג' ומנחה את פעולות הלב.

שימוש בכל הכוחות: האדם מצוּוה להשתמש בכל כוחותיו לעבודת ה', ובכלל זה השכל שניתן לו. אי-שימוש בשכל להבנת הבורא הוא בבחינת חיסרון בעבודת ה'.

עם זה אי-אפשר לבסס את עבודת ה' על שכל בלבד. ראשית, השכל מוגבל ואינו יכול לתפוס את מלוא המציאות האלוקית. שנית, הסתמכות יתרה על השכל עלולה להוביל לקרירות רגשית. ושלישית, התנהלות שהיא על-פי השכל בלבד תהיה מוגבלת למידת התפיסה וההבנה. לכן נדרש היהודי גם לאמונה פשוטה ולמסירת נפש שלמעלה ממה שהשכל תופס ומבין.

לסיכום, אכן השכל צריך להוביל את האדם, בהיותו כלי מרכזי להבנה ולשליטה על הרגשות והמעשים; אך כל זה לצד ההכרה שהשכל עצמו מוגבל ואינו משקף את מלוא העוצמה שבעבודת הבורא.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב שמעון גדסי

שליח באפקה ת"א, ראש כולל 'שמן למאור'

הזמנה ומניעיה

שאלה: האם מותר להזמין אדם לסעודת שבת בביתי, כשאני יודע שיסרב או שכבר הוזמן למישהו אחר?

תשובה: שאלה זו תלויה מאוד במניע של מציע ההצעה. התורה מספרת על אחי יוסף ש"לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ורש"י מפרש שזה שבחם – "שלא דיברו אחת בפה ואחת בלב". חז"ל אמרו שאחד מאלה "שהקב"ה שונאם" הוא "המדבר אחד בפה ואחד בלב".

על האדם להתנהג בדרך של תוכו כברו, היינו שפיו וליבו שווים, ולהיזהר מלומר אפילו מילה אחת בלשון חלקה ומפתה, מפני שגונב בזה את דעת הבריות. וכן במעשה, שלא יראה עצמו עושה טובה לזולת ובאמת אינו עושה זאת, מפני שגורם שיחזיקו לו טובה בחינם.

לכן אסור לאדם להפציר בחברו לסעוד אצלו, כשיודע שחברו לא יסכים, ואילו היה יודע שחברו ייענה – לא היה מזמינו, מפני שבהזמנה זו שכנו מחזיק לו טובה בחינם.

ואולם אם הוא נוהג כדרך העולם ומציע לחברו באדיבות פעם או פעמיים לסעוד אצלו, ואינו מפציר בו, אף-על-פי שיודע שחברו לא ייענה – מותר, מפני שזה כבודו שיזמינו אותו לסעודה; ואם יימנע מלעשות זאת, הדבר ייתפס כאי-אכפתיות ממנו או אפילו כביזיון.

כמו-כן, אם המזמין עושה זאת כדי לכבד את חברו בעיני הבריות, שירגיש מחוזר ומכובד – מותר. גם אם ההזמנה באה מתוך רצון לפייס חבר הכועס עליו, כדי להרבות שלום ביניהם, אף שהוא יודע שהחבר לא יבוא – מותר להזמינו כדי לפייסו ולהסיר שנאתו.

אם הוא באמת רוצה לארח את חברו, ולכן הוא מפציר בו, גם אם הוא יודע שהחבר לא ייענה – אין בכך גניבת דעת, מכיוון שהוא מעוניין באמת לארחו על שולחנו.

מקורות: פסחים קיג ע"ב. חולין פז ע"ב. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ו. שו"ע חו"מ סי' רכח סעי' ו-ז ובסמ"ע שם ס"ק ח, ובסי' שפב שם ס"א. כנה"ג הגה"ט אות יב. שו"ע אדה"ז הל' אונאה וגניבת דעת סעי' יב-יד.

  חיים יהודיים

אור חנוכה בשבי הסורי

שמונה חודשים בילה יוסי בכלא הסורי, ושם גילף בחנוכה סביבון מסבון. זיכרונות מהלביבות והחנוכייה מהקיבוץ, וניצחון הרוח שהאיר לו את החושך

תעודת זהות. יוסי תור (72), תושב נתניה, בן קיבוץ טירת צבי, נפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים. היה בין 53 השבויים הישראלים שסבלו שמונה חודשים של תופת. בהרצאותיו הוא מספר על האמונה והזיכרונות מילדותו, שנתנו לו כוח לשרוד, ובמיוחד על חנוכה בכלא, שהיה בעבורו נס של אור בתוך החושך.


יוסי תור והסביבון ששוחזר

ילדות. נולדתי להורים ניצולי שואה, ממקימי הקיבוץ. גדלתי בבית שחינך לערכי תורה ועבודה, לאהבת ישראל וארץ ישראל.

השבי. הגעתי למוצב החרמון יום לפני פרוץ המלחמה, כמחליף לחייל שיצא לאזכרה. כשהמוצב נפל, הסתתרתי עם חברים שבעה ימים במחילות תת-קרקעיות, מחפש מזון ומים. פנס של חייל סורי האיר עליי כששכבתי תחת המיטה. מבטינו נפגשו. זה היה הרגע המשפיל ביותר בחיי. נלקחתי בשבי, והיו אלה שמונה חודשים של תופת. אבל האמונה שמרה עליי.

חנוכה. בחנוכה, בתנאים-לא-תנאים, גילפתי סביבון מסבון, כדי לשמח את החברים בכלא. הוא הזכיר לי את סביבוני העץ שאבא היה מביא לנו בכל שנה. בעיני רוחי ראיתי את החנוכייה בקיבוץ. ריח הלביבות של אימא עלה באפי. הרגשתי לרגע את החום והאור של הבית.

לקום. הסביבון מזכיר לי את הפסוק "שבע ייפול צדיק וקם". אצבעותיי בכלא היו נפוחות מהעינויים, ובכל-זאת ביקשתי ליצור סביבון. בעזרת כפית עץ גילפתי בחתיכת סבון, על חשבון הניקיון שלנו, והפכתי אותו לסביבון קטן. פירורי פיח שגירדתי מקירות השירותים שימשו לי כצבע, ובהם כתבתי את האותיות נ-ג-י-ש (נס גדול יהיה שם). זה היה בעבורנו סמל של תפילה ותקווה.


הסביבון ששוחזר

אור. לימים שִחזרתי את הסביבון והוא נראה בתמונה. גם פירורי הפחם שהפכו לדיו היו בעיניי נס קטן והמחשה מרגשת שגם מתוך החושך אפשר ליצור אור. אחרי המהלומה שספגנו בשמחת תורה לפני שנתיים, כולנו נפלנו, וכעת אנו מתחילים בשיקום.

תפילה. ברגעים הקשים ביותר בצינוק, כשחשבתי שסופי קרוב, נאחזתי בתפילה. הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'", מילא אותי רוח חיים. גופי התשוש התחזק והייאוש נהפך לתקווה. קריאת שמע בכלא העלתה זיכרונות מאבא, ליד מיטתי בבית הילדים. כתבתי תפילות לחבריי, וראיתי איך הן נותנות כוח לכולם. הצלחתי להגניב מהכלא דף תפילה, שהחבאתי בתוך בגדיי.


תפילה בכתב יד (צילום: זיו אורן)

צמיחה. אחרי שחרורנו המדינה לא ידעה להתמודד עם השבויים. לא היה מענה נפשי לפוסט-טראומה. בתים התפרקו, לצערנו. מהקושי הגדול צמחתי ברוך השם, וכיום אני יוצר יצירות יודאיקה בידיים שספגו מכות בסוריה. הסוהר הבטיח שלא אעשה בהן כלום, אבל בעזרת האמונה גיליתי את כוחות היצירה שבי.

גילוף. הבולטים במגוון המוצרים שאני מייצר הם בתי מגילה מיוחדים וקופסאות מהודרות לאתרוג. יש בהם שילוב של עצים וגילופים, עם נגיעות של כסף ועיטורים עם עבודת אמנות.

ספר. אני מסיים עכשיו כתיבת ספר שעוסק בנושא האמונה. עצם היכולת לקיים מצוות וליצור תפילה מתוך פיח, בתוך תנאי השבי הקשים, כשהחיים היו תלויים על בלימה, אין מרגש מזה.

מהפכה. כתושב שכונת אגמים בנתניה זכיתי להכיר את שליח חב"ד, הרב רפאל לויוב. הוא חולל כאן מהפכה של ממש. במסירות אין-קץ הקים מרכז יהודי, הפתוח לכל יהודי. המרכז נעשה מוקד של תורה, תפילה וחסד, והרים את הרמה היהודית-תורנית בשכונה כולה.

פיוס. הפעם הוכח שסוגיית השבויים והחטופים לא הוזנחה לרגע. נעשו כל המאמצים, והתוצאות מדברות בעד עצמן. בתוך האתגר להשבת החטוף האחרון מוכרחים גם לפתוח במהלך של פיוס כללי, כי המערכה על האחדות הפנימית היא החיונית ביותר.

 

 


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)