מיום ליום גדל שיברון ליבו. אחרי כל מאמר ששמע ולא הבין הסתגר בחדרו, בוכה מעומק ליבו. "בול עץ!", הטיח בעצמו, "בור ועם-הארץ, חסר דעת ובינה שכמותך!"
התרגשות שררה באותו יום בעיירה לֵיפְּלֵי שבבלרוס – אורח בא מהעיירה ליובאוויטש ויחזור מאמרי חסידות חדשים שנאמרו זה עתה מפי הרבי.
אלה היו הימים שאחרי הסתלקותו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. את מקומו מילא בנו, רבי דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי' (נולד ונסתלק בט' בכסלו). הוא העתיק את מרכז החסידות לעיירה ליובאוויטש, והנהיג סדרים חדשים בלימוד תורת החסידות, בדגש על העמקה ויגיעה.
הרבי הורה לחסידים שבאו אליו כי בשובם לבתיהם יחזרו בערים ובעיירות שבהן יעברו את מאמרי החסידות ששמעו.
בעיר ליפלי התגורר החסיד ר' יקותיאל, שפרנסתו הייתה ממכירת מלח. חסיד אמיתי היה, עובד ה' בכל ליבו ונפשו. תפילתו הייתה מלאת חיוּת, והייתה נמשכת שעות רבות. עם זה היה בעל כישרונות מוגבלים למדי. ידיעותיו בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט מועטות היו.
כחמש-עשרה שנה היה חסיד מסור ונאמן של רבנו הזקן. היה מבקר אצלו מדי שנה בשנה, הקשיב לדברי החסידות שהשמיע, וקלט כפי יכולתו.
אחרי הסתלקות רבנו הזקן לא מיהר לנסוע לליובאוויטש, אל בנו. קשור היה בכל נימי נפשו לרבו ולא בנקל היה מסוגל להתקשר למישהו אחר.
האברך הצעיר שבא היישר מליובאוויטש שהה בעיירה כשבוע ימים, ובכל יום חזר מאמר חסידות אחר. האברך ניחן בהבנה מעמיקה ובכישרון דיבור מעולה. המאמרים עסקו בסוגיות עמוקות ובמושגים מופשטים, והקהל השתומם לנוכח הבהירות שבה נתבארו והוסברו. באותם ימים היו הכול מפלפלים בדברי החסידות, חוזרים ומתדיינים, שואלים ועונים.
גם ר' יקותיאל הקשיב. הבין שאלה עניינים עמוקים מאוד, סוגיות מופלאות – אך הוא לא הצליח להבינם.
הדבר חרה לו מאוד. הוא כבר חסיד ותיק, ששמע מאמרי חסידות מפי רבנו הזקן; ופתאום מופיע אברך צעיר, אפרוח ממש, חוזר על מאמרי חסידות בשטף, כולו 'חי' את הדברים – והוא, יקותיאל, אינו קולט.
מיום ליום גדל שיברון ליבו. אחרי כל מאמר ששמע ולא הבין הסתגר בחדרו, בוכה מעומק ליבו. "בול עץ!", הטיח בעצמו, "בור ועם-הארץ, חסר דעת ובינה שכמותך!".
למדן לא היה, אבל עקשן גדול היה גם היה. הוא לא ויתר. האברך כבר עמד להמשיך בדרכו, אך ר' יקותיאל ביקש ממנו: "הישאר כאן עוד כמה ימים ולמד איתי את המאמרים. אפצה אותך על העיכוב".
האברך ניאות והשתכן בביתו. את ניהול החנות הטיל ר' יקותיאל על בני ביתו, והוא פינה את כל ימיו ולילותיו ללימוד עם האברך. שלושה שבועות ישב עימו האברך, מסביר את המאמרים כמיטב כישרונו. אך ללא הועיל; הדברים היו למעלה מהשגתו של ר' יקותיאל.
בלב נשבר נאלץ לשחרר את האברך, והוא נשאר שבור ומדוכא. דמעות רבות שפך, קרא מזמורי תהילים וצם ימים שלמים בתחינה לה' שיפתח את מוחו.
לבסוף החליט: צריך לנסוע לרבי, לליובאוויטש. שם נגלה לעיניו עולם חדש: עשרות חסידים יושבים בצוותא ושוקדים על לימוד חסידות. לימוד בהעמקה גדולה כל-כך היה בעבורו דבר חדש.
בליל שבת השמיע הרבי מאמר חסידות. ר' יקותיאל היה מאושר לגלות כי הוא שומע ומבין. הוא אף הצליח לחזור על-פה על חלק מהמאמר. ואולם למחרת השמיע הרבי עוד מאמר, עמוק יותר, שהיה הסבר וביאור למאמר של אמש. מאמר זה לא הצליח ר' יקותיאל להבין. אך כשהביט סביבו נוכח כי האברכים הצעירים הבינו גם את הביאור, והם מתפלפלים בו מתוך הבנה רבה.
כל הלילה בכה ר' יקותיאל מעומק ליבו, וביום המחרת התענה וקרא ברגש פרקי תהילים. ביום שני נכנס אל הרבי ל'יחידות' ושפך את מר ליבו. "אין לך דבר העומד בפני הרצון", ענה הרבי. "כאשר רוצים באמת – גם החושים מתרחבים".
כששמע ר' יקותיאל שהדבר תלוי ברצונו, היה ברור לו שישיג את מבוקשו. "אני נשאר כאן", שיגר הודעה לבני משפחתו.
.jpeg)
ציונו של אדמו"ר ה'אמצעי' בניז'ין. "סדרים חדשים בלימוד החסידות"
ארבעה חודשים ישב בחצר הרבי. את כל כוחות גופו ונפשו גייס, והרגיל את עצמו להתרכז בעניין אחד שעות רבות. עשרות פעמים חזר על אותו עניין. האברכים הצעירים עזרו לו, אך בעיקר הִרבה להתבודד במרתף בית הכנסת או בעליית הגג, ולהתבונן בדברים.
בחלוף תקופה זו סיפר ר' יקותיאל כי נעשה ברייה חדשה. מוחו נפתח, והוא חש שנעשה מסוגל להבין גם דברי חסידות עמוקים. הוא שב לביתו אדם חדש לחלוטין.
ברבות הימים נעשה ר' יקותיאל מגדולי המבינים בתורת החסידות. את ספרו המעמיק ביותר של אדמו"ר האמצעי, הספר 'אמרי בינה', כתב במיוחד בעבורו.
רבנו הזקן בירכו בשעתו באריכות ימים, והוא אכן חי כמאה שנה, ואף היה מחסידי הרבי ה'צמח צדק' ובנו רבי שמואל (המהר"ש). ה'צמח צדק' אמר עליו: "ר' יקותיאל הוא דוגמה חיה לדברי חז"ל: 'יגעת ומצאת – תאמין'!".
(על-פי אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ג) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:47
זריחה: 5:47
