עיקר החיבה
״כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח,יט). רש"י מפרש: "כי ידעתיו: לשון חיבה". עיקר חיבתו של אברהם אבינו הייתה בזה שציווה את בניו ובני ביתו. גודל עבודתו עם עצמו והניסיונות שעמד בהם – אינם בעלי ערך לגבי העובדה שזיכה את האחרים.
(היום יום)
איך מחנכים
זו אבן הבוחן היחידה והאמיתית: רצונך לדעת אם מנהיג המייסר והמוכיח את הציבור מתכוון בתום לב לדברי המוסר והתוכחה שהוא משמיע – צא וראה איך הוא מחנך את בניו; האוּמנם מגדל הוא אותם באותה רוח ועל-פי אותם ערכים שהוא תובע מאחרים.
(עיטורי תורה)
צדקה במשפט
רבים סבורים שלצורך מצוות הצדקה מותר לסטות קצת מדרך המוסר והצניעות. לא, כי צדקה כזאת תועבה היא. ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט" – מגביות לצדקה צריכות להיערך בדרך התורה והמסורה.
(ילקוט הגרשוני)
משפט עצמי
"לעשות צדקה ומשפט״. כשה׳ יתברך מעניק ליהודי פרנסה בהצלחה ובשפע רב, עליו לדון ולשפוט את עצמו – מדוע דווקא לי מגיע שפע כזה ולזולת לא? 'משפט' זה מעורר אותו לתת צדקה בעין טובה וביד רחבה.
(ספר המאמרים אידיש)
צדקה רוחנית
הוא הדין בצדקה רוחנית. על האדם לשפוט את עצמו: כלום רשאי הוא ליהנות מתענוגים רוחניים ולשגשג בתורה ועבודה, ובה בעת לשכוח את זולתו, שחסרים לו הדברים ההכרחיים ביהדות.
(הרבי מליובאוויטש)
לא לחצאין
יהודי שלם, שומר דרך ה׳ לאמיתה, אינו אלא מי שמקיים את שני הדברים – ״צדקה ומשפט״. כלומר, מי שמקיים הן את המצוות שבין אדם למקום הן את המצוות שבין אדם לחברו; ולא כפי שרואים בעוונותינו הרבים שעושי צדקה פוטרים עצמם מ'משפט', ועושי משפט פוטרים עצמם מ'צדקה'.
(מאוצרנו הישן)
ממהרים לברך
אברהם היה מקבל את העוברים והשבים. משהיו אוכלים ושותים אמר להם: "ברכו, ברוך שאכלנו משלו" (בראשית רבה). מדוע אמר להם שיברכו רק אחרי הסעודה ולא לפניה? כי באמת עיקר הברכה היא אחריה, אלא שבני ישראל אינם יכולים להתאפק ולחכות לברך ולהודות לה׳ רק עם גמר האכילה, ולכן מברכים גם לפניה. בבחינת ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו״.
(רבי אברהם-מרדכי מגור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
