עם הרב אשר גליס
מנהל בית חב"ד בנחלת יצחק, תל-אביב
החסידות מפרשת את קללות התוכחה במשמעות של ברכות גדולות. האין זה הפך פשט הכתובים?
כידוע, בתורה יש כמה וכמה רבדים: פשט, רמז, דרש סוד. ברובד הפשוט, אכן פסוקי התוכחה מדברים על עונשים ועל צרות שעלולים לבוא בעקבות חטאי ישראל; ואולם ברובד עליון יותר, ב'קללות' האלה טמונות ברכות נעלות ביותר.
דוגמה ל'קללות' שאינן אלא ברכות מצינו בסיפור הגמרא (מועד קטן ט,א). רבי שמעון בר-יוחאי שלח את בנו, רבי אלעזר, אל רבי יונתן בן-עמסיי ורבי יהודה בן-גרים, כדי שיברכוהו. כשחזר הבן אל אביו, התלונן שהחכמים קיללוהו במקום לברכו. הם אמרו לו: "תזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ויתקיים מלונך" וכו'. הסביר לו אביו, כי 'קללות' אלה רומזות לברכות נפלאות: "תזרע ולא תקצור" – תוליד בנים ולא ימותו לך. "תכניס ולא תוציא" – תכניס כלות ולא ימותו בעליהן. "תוציא ולא תכניס" – תשיא את בנותיך ולא ישובו אלמנות לביתך. "יחרב ביתך ויתקיים מלונך" – יחרב הקבר, שהוא בית קבע, ויאריכו ימיך בעולם הזה, שאינו אלא מלון זמני.
אבל רגע, אם אכן רצו החכמים להעניק לו ברכות, מדוע הסתירו אותן בניסוחים שמתפרשים במבט ראשון כקללות? מסבירה תורת החסידות (לקוטי תורה ויקרא מח,א), שכאשר מדובר בברכות נעלות ונפלאות ביותר, אין הן יכולות להתלבש תמיד בצורה של ברכה גלויה, ועליהן לבוא במעטה שנראה כלפי חוץ כ'קללה'.
כשהאדם מתעלה לרובד רוחני נעלה יותר, הוא רואה גם ב'קללה' את ה'ברכה', ועצם הראייה הזאת גורמת שאכן הברכה תהיה גלויה, כפי שאנו מאחלים לקראת השנה החדשה – שתהיה שנה טובה ומתוקה, טוב מתוק וגלוי. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
