מדורים נוספים
	שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2019
	אז מי באמת צודק?
	יש חדש
	הקב"ה מוחל על החוב
	ביכורים
	סליחות מתוך שמחה
	תפילה לגאולה בסליחות
	מפיצים באהבה
	דין תורה השאיר את הרב בכהונתו
	סליחות ביחיד
	רציתי לשאול
	אתגרי התשובה: שילוב, זהות, כאב

תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי

הרחובות שלנו מלאים בני-אדם צודקים. הם בטוחים כל-כך שהם צודקים, עד שהם חוסמים כבישים, משחיתים כניסות בתים, מציתים מכוניות ומטפסים על גגות. גם בצד השני יש אנשים צודקים, שברור להם לגמרי שדרכם היא הנכונה, ושכל סטייה ממנה היא טעות טראגית.

אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר – רק אצלנו. חסרונות יש אצל הזולת בלבד. הוא צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך לתקן את דרכיו. אנחנו?! מה פתאום! אנחנו הצודקים, היפים, המושלמים.

לקבל תוכחה וביקורת

תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי. אנחנו כל-כך צודקים, עד שבטרם הספקנו להקשיב ולהפנים הערה כלשהי, כבר מיהרנו להשיב אש ולתקוף. נשארנו צודקים, אבל לא למדנו דבר.

ואז אנחנו מתאספים באישון לילה לאמירת הסליחות, וכל מעטפת הצדק שכיסינו בה את עצמנו מתמוססת בבת אחת. בראש מורכן ובליבות רוטטים אנו מצהירים: "לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים". מתברר שאיננו צודקים כל-כך, ואולי גם איננו יפים ומושלמים – "לֹא בְּחֶסֶד וְלֹא בְּמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ, כְּדַלִים וכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ".

מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף ללמוד מאחרים ולקבל תוכחה וביקורת. היו מגדולי ישראל שמינו לעצמם 'מוכיח' – אדם שתפקידו להשמיע לאותו גדול בישראל דברי תוכחה ומוסר. הם לא ראו בכך פחיתות כבוד; להפך.

מסופר על ה'שפת אמת' מגור שבילדותו הייתה לו קביעות ללמוד בבוקר עם סבו, בעל 'חידושי הרי"ם'. פעם אחת למד עם חבר כל הלילה, ושכב לישון לפנות בוקר. בעקבות זאת איחר בכמה דקות לשיעור עם סבו. הסבא הוכיח אותו על שהוא מרבה בשינה ומתעצל לקום בזמן, והוא עמד בראש מורכן והקשיב לדברי המוסר. לאחר מכן שאלו החבר, מדוע לא השיב לסבא שלמד כל הלילה. הגיב הילד: "לא רציתי להפסיד את דברי התוכחה היקרים של סבא".

שריון הצדק נסדק

חז"ל אומרים שאחת הרעות הקשות של תקופת 'עקבתא דמשיחא' היא 'אין תוֹכֵחָה' – אין יכולת להשמיע דברי תוכחה. מפני שכאשר האחד מעיר לחברו "טול קיסם מבין שיניך", הלה מייד מחזיר במתקפה "טול קורה מבין עיניך". כך כולם נשארים צודקים, אבל מאוד לא חכמים.

פתגם חסידי אומר שהעצה למצב הזה היא "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה'". כל עוד האחד מטיח האשמות בזולתו, יישאר זה עם הקיסם בין השיניים וזה עם הקורה בין העיניים. אבל אם נבוא בגישה של "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ" – בואו נחפש יחד את הדרך, נכיר בעובדה שאיננו מושלמים ושלא כל הצדק בידינו – כי אז 'ונַח קוֹרָה'; אותה קורה תנוח ותרד מלעמוד כטריז בינינו.

ימי הסליחות סודקים את שריון הצדק שלנו, פותחים את ליבנו להקשיב לזולת, וזה המפתח לתיקון, לחיבור ולשנה טובה ומתוקה.

מעטפת הצדק מתמוססת. איננו צודקים כל־כך. 'סליחות' בציון רשב"י במירון