חובש ספודיק מהודר ונעול בנעלי השבת המצוחצחות נכנס הרב לרפת, והזדרז לבצע את עסקת המכירה של הפרה בטרם תיכנס השבת
"בכור! בכור!", הדהדה הקריאה בחלל בית הכנסת. מילת הקוד הקפיצה את הרב ממקומו. הוא ידע היטב מה משמעותה, והיכן עליו להיות כעת – ברפת...
זה היה ערב שבת חם במיוחד. הזריזים מבין תושבי המושב קוממיות כבר הקדימו לבוא לבית הכנסת, לקראת תפילת מנחה של ערב שבת. הרב בנימין מנדלזון, רבו הנערץ של המושב, כבר היה בבית הכנסת, לבוש בגדי שבת, שקוע בקריאת שיר השירים בדבקות ונעימות.
אתגר הבכור ברפת. הרב בנימין מנדלזון, רב מושב קוממיות
שאון פתאומי עלה פתאום מהרחוב. מישהו רץ לעבר בית הכנסת. האיש היה לבוש בסרבל עבודה, ונראה היה כמי שבא היישר מן הרפת. הוא נכנס בריצה לבית הכנסת ושעט לעבר מקומו של הרב, בכותל המזרח של האולם.
הקריאה 'בכור!' הספיקה כדי לגרום לרב לקום ולצאת בצעידה מהירה בעקבות האיש לעבר הרפת.
הבהילות הייתה ברורה לגמרי. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הבכור עולה על המזבח ונאכל לכוהנים בירושלים. בזמננו, הבכור מטיל נטל כבד על בעליו. אי-אפשר להקריבו לקרבן, אך אסור ליהנות ממנו ואי-אפשר להשתמש בו שימוש כלשהו. אסור גם להטיל בו מום ולפוסלו בכוונה תחילה. יש לשמור את הבכור לבל ייפצע או יינזק. זה אתגר מורכב בעבור הרפתן: הוא נדרש לטפח אותו ולשמור עליו, בשעה שאסור לו ליהנות ממנו.
כדי להימנע ממצב כזה תיקנו למכור את הבהמה המבכירה לנוכרי מבעוד מועד, וכך הבכור שייוולד יהיה שייך לגוי, וכל דיני הקדושה לא יחולו עליו.
הרב מנדלזון עסק רבות במכירת בהמות מבכירות. כדי להסיר לזות שפתיים, כאילו המכירה היא מהפה ולחוץ בלבד, הנהיג דרך מסודרת, שבה הבהמה המבכירה נמכרת בצורה המהודרת ביותר, בתשלום מלא ובשטר מכר, המאשרר את המכירה, ככל עסקה.
באותו ערב שבת קלט הרפתן כי בהמה מבכירה נמצאת ברפת, והבכור כנראה יופיע בתוך שעות אחדות. היה עליו לבצע את העסקה בזריזות קודם כניסת השבת.
חובש ספודיק מהודר ונעול בנעלי השבת המצוחצחות נכנס הרב לרפת, מלוּוה באיש אמונו, הרב משה-יעקב סיגלר. השמש נוטה מערבה והשעון מתקתק. השניים החלו לבצע את המכירה ולכתוב את חוזה המכר כדת וכדין, ועל-פיו בעל הבהמה מוכר אותה במכירה גמורה תמורת מחיר מוסכם לאחמד ג'אבר, שרוכש את הפרה בקניין גמור.
כתיבה החוזה, שיש בו כמה וכמה סעיפים, ארכה פרק זמן ממושך, והעסקה הושלמה ברגע האחרון. הרב נכנס לבית הכנסת לפני השקיעה ממש.
בעקבות המקרה הזה החל לנבוט בליבו של הרב סיגלר רעיון. הוא פנה אל הרב מנדלזון ואמר: "במקום לכתוב בכל פעם חוזה חדש, הבה נכין חוזה ערוך וכתוב, שבו נשאיר מקום ריק לרישום שם המוכר, מספר הבהמה וסכום העסקה. נצלם מהחוזה עשרות עותקים, ובכל פעם שנזדקק יהיה בידנו חוזה מוכן ומסודר, ונוכל לבצע את עסקות המכר בקלות ובזריזות".
הרב סיגלר הוסיף: "הלוא זה בדיוק מה שעושים בשטר התנאים, בשטר הכתובה, בשטר מכירת חמץ ובעוד כמה וכמה שטרות – מכינים עותקים מסודרים מראש, ורק ממלאים כמה פרטים בזמן אמת".
הרב סיגלר פירט את מעלות הרעיון: "כל עסקה תדרוש מעט מאוד זמן, תתבצע ביעילות, והדבר יקל עלינו להתמודד עם הקריאות הדחופות, הבאות ברגע האחרון. הדבר ודאי יכול לסייע במקרים שבהם בשל הזמן שדורשת כתיבת החוזה הפרה כבר ממליטה, ואת הנעשה אין להשיב".
עיניו של הרב סיגלר נצצו. הוא חש שהציע רעיון מוצלח, שיחסוך הרבה זמן, כוחות ולחצים. ואולם נראה היה שהרעיון אינו מוצא חן בעיני הרב מנדלזון. דמעות החלו לזלוג מעיניו ואנחה כבדה נפלטה מחזהו.
הרב פתח ואמר:
"הלוא תדע, ידידי, כי כל עניין מכירת הבהמות המבכירות הוא פתרון זמני לזמן הגלות, כל זמן שבית המקדש אינו קיים ואיננו זוכים להקריב את הבכורות על גבי המזבח.
"כשיבוא המשיח במהרה ברור שיחדלו להשתמש בפתרון הזה, ומכירת המבכירות תחלוף מן העולם. איננו יודעים מתי יהיה הקץ, אך אנו אומרים בכל יום 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח... אחכה לו בכל יום שיבוא'. עלינו להיות ערוכים ומוכנים שבכל יום, בכל רגע, המשיח יבוא!
"עכשיו הגע בנפשך שהיום, בעוד שעה קלה, יופיע המשיח, וימצא באמתחתך מאות שטרות מכירה, מוכנים לשימוש. אילו פנים יהיו לך? הלוא תעדיף באותו רגע להיבלע באדמה...
"המשיח יתהה באוזניך: מדוע הכנת שטרות רבים כל-כך? וכי לא האמנת וציפית שאבוא?!".
הרב מנדלזון סיים את דבריו המרגשים ואמר: "מוטב להתאמץ בכל פעם מחדש ולצפות שזה יהיה שטר המכירה האחרון שנצטרך לערוך".
(על-פי 'המבשר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
