רבי חיים החל להתהלך בבית, כמחפש אחר דבר מה. "אני מריח כאן ריח גן עדן", חזר ואמר, בעודו מתקרב אל ארון הבגדים. "האם תוכל לפתוח את הארון?", שאל
"עצרו כאן!", הורה פתאום רבי חיים מצאנז, "אני מריח מהבית הזה ריח מיוחד".
הרבי ומלוויו עברו בעיירה שבה לא ביקר מעולם, וכשעברו ליד אחד הבתים הורה לעגלון לעצור, וביקש להיכנס לבית. תושבי העיירה נדו בראשם. "נראה שהצדיק מבקש להוכיח את ר' פסח על המעשה שעשה", שיערו.
כשראה ר' פסח את רבי חיים ניצב על מפתן דלתו, כמעט התעלף. "אני מריח כאן ריח מיוחד", אמר לו הרבי, "בבקשה הרשה לי להיכנס לביתך".
רבי חיים החל להתהלך בבית, כמחפש אחר דבר מה. "אני מריח כאן ריח גן עדן", חזר ואמר, בעודו מתקרב אל ארון הבגדים. "האם תוכל לפתוח את הארון?", שאל.
.jpg)
בעקבות הריח. רבי חיים מצאנז וציונו
חיוורון עז כיסה את פניו של ר' פסח. בידיים רועדות פתח את הארון. מול עיניהם של הרבי וחסידיו נתגלתה לא פחות ולא יותר – גלימת כומר.
"ר' פסח, ספר לנו מה פשר הבגד הזה שבביתך", ביקש הרבי.
בקול רועד החל ר' פסח לספר:
גבאי צדקה הייתי. בכל חודש ערכתי סיבוב בבתי העיירה, לאסוף כספים לצורכי הצדקה.
זה קרה בלילה, אחרי שסיימתי סבב של איסוף צדקה, ואחריו סבב חלוקה, שבו חילקתי את כל הכסף שנאסף לידי נזקקים. בשובי לביתי המתינה לי אלמנה שלא הכרתי, וסיפרה בבכי על מצבה הקשה, שבעלה השאיר חובות רבים, ושהיא חייבת עכשיו לשלם אלפיים רובל, שאם לא כן, תושלך מביתה לרחוב.
השבתי לה שזה עתה חזרתי מסיבוב התרמות, וכבר חילקתי הכול. היא פרצה בבכי נואש, שקרע את ליבי. האישה כמעט התעלפה. החלטתי לצאת שוב למגבית, אולי אמצא יהודים שיסכימו לפתוח את ליבם בעבור האלמנה המסכנה.
עברתי ליד בית מרזח, ופתאום אני שומע צעקה המופנית לעברי: "הנה פסח היהודי. במקום לעבוד מקבץ נדבות... האם שוב אתה רוצה כסף?".
התייצבתי מול חבורת ההוללים ועניתי: "כן, אני צריך כסף, בעבור אלמנה אומללה ויתומים רעבים!".
כששמעו זאת הגויים השיכורים פרצו בצחוק. אחד מהם, שהיה בנו של אציל בעל ממון ושונא יהודים, פנה אליי ושאל לכמה כסף אני זקוק. השבתי לו שאני צריך אלפיים רובל.
"בוא נעשה עסק", הציע. "נלביש אותך בגדי כומר ונוליך אותך בכל רחובות העיירה בשירה ובריקודים, כדי שכולם ייצאו מהבתים לראות את המחזה. אם אתה מסכים, תקבל את מלוא הסכום".
היה ברור לו שאסרב להצעה. וכי אני, גבאי צדקה מכובד ובעל משפחה, אמיט על עצמי בושה וחרפה שכזאת?
ואז נזכרתי באלמנה המסכנה שממתינה מחוץ לדלת ביתי. ראיתי בעיני רוחי את ילדיה האומללים, שעלולים להיזרק לרחוב אם תשוב אל ביתה בידיים ריקות.
נשמתי עמוק והשבתי בחיוב.
בן האציל קפץ על ההזדמנות בחדווה. חבריו משכו אותי אל ביתו, שם הלבישו עליי את בגדי הכמורה. משם דחפו אותי אל הרחוב הראשי ובתהלוכה רועשת החלו להוליך אותי בחוצות העיירה.
כל יהודי העיר יצאו מבתיהם נדהמים ומבוישים. מעולם לא התביישתי כך. כל דקה שעברה הייתה לי כנצח. דמעות שטפו את פניי, בעוד הגויים מתפקעים מצחוק ואחיי היהודים מוחים בכאב.
כשהסתיים מסע הייסורים, הוציא בן האציל מכיסו אלפיים רובל ושילח אותי אל ביתי עם בגדי הכמורה. האלמנה עדיין חיכתה לי ליד הפתח. היא הביטה בפליאה בבגדי הכומר שעליי, אך לא אמרתי לה דבר. נתתי לה את הכסף ונכנסתי לביתי.
בימים הבאים התביישתי לצאת מביתי. אשתי וילדיי נהפכו ללעג ולקלס. הצטערתי מאוד על הביזיונות שגרמתי להם. אך כאשר פתחתי את הארון וראיתי את בגדי הכמורה, הזכרתי לעצמי שהכול נעשה למען אלמנה אומללה ויתומים רכים.
ר' פסח סיים את סיפורו ופרץ בבכי חרישי.
"כעת אני מבין את פשרו של ריח גן העדן שהרחתי ליד ביתך", אמר רבי חיים מצאנז, וחיוך גדול על פניו. הוא חיבק את ר' פסח בחום.
"אחרי מאה ועשרים, כשתסתלק מן העולם, בקש שיעטפו אותך בבגד זה, כדי שיהיה מליץ יושר בעבורך", הורה הרבי.
כהוראת האדמו"ר כך נעשה, ובבוא עיתו נקבר ר' פסח בבגדי הכמורה.
לימים הורתה הממשלה לסלול כביש במקום שבו עמד בית הקברות שבו נטמן ר' פסח. היהודים נאלצו לפנות את הקברים ולהעבירם למקום אחר. כאשר קברו של ר' פסח נפתח מצאו את גופו שלם לחלוטין, פרט לקצה הרגל שאותו בגד הכמורה לא כיסה.
(על-פי 'שאל אביך ויגדך') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
