אחרי שעה ארוכה נמאסה עליו הישיבה בבטלה. הוא ניגש אל הגבאי. "אמור נא לרבינר שאין לי סבלנות להמתין. אם הרבי רוצה לומר לי דבר מה, יכול הוא לומר זאת כעת. חבל על הזמן שנשרף בחוסר מעש"
משהו במראהו של היהודי המבוגר שנכנס לבית הכנסת משך את תשומת ליבו של החסיד ר' זאב מכלוביץ', שנקלע באותו יום בשעת אחר הצוהריים לעיר רחובות. ר' זאב היה מוותיקי חסידי ויז'ניץ, והכול הכירוהו בכינויו וֹאוֶוה.
היהודי הדור הפנים שנכנס פנימה התיישב והחל לומר ברגש רב ובכוונה את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה, בעוד ר' זאב מתבונן בו בהשתאות. אחרי התפילה ניגש אל היהודי ושאל למוצאו. "מסטניסלב" (איוואנו-פרנקיבסק, מערב אוקראינה), ענה האיש.
חושיו של ר' זאב התחדדו. "האם הכרת את רבי חיים מאוטיניה?" (במלחמת העולם הראשונה נמלט רבי חיים הגר מאוטיניה ואחרי המלחמה עבר לסטניסלב ושם נטמן).
"בוודאי, הכרתי אותו מקרוב", ענה היהודי בחיוך רחב.
נערץ גם על הגויים. רבי חיים מאוטיניה וציונו בסטניסלב
"אנא ספר לי משהו על הצדיק", ביקש ר' זאב.
והאיש החל לספר:
כאשר האדמו"ר קבע את מושבו בסטניסלב, נהרו אליו המונים, לקבל ממנו עצה וברכה. שמו כבעל מופת יצא למרחקים, וגם גויים רחשו לו כבוד מיוחד.
רומק אורליק היה סוחר עצים ידוע, ונהג לשאול בעצתו של הרבי בטרם עשה צעד חשוב בעסקיו. אשתו לא ראתה זאת בעין יפה. "מה לך ולרבינר?!", נזפה בו תדיר, "וכי חסרים אנשים ראויים אצלנו שאיתם אפשר להתייעץ?!".
"אינך מבינה", היה רומק משיב לה. "כאשר הרבינר מעניק עצה, נדמה כאילו הוא כבר רואה מה נגזר בשמיים ואם צפויה הצלחה. כשאני עושה עסקה בברכתו, אני בטוח שהיא תצליח".
מדי חודש היה רומק נוסע אל הרבי, ובאמתחתו אווזים, תרנגולים ותבואה, שאותם נתן לרבנית, וזו הכינה מהם סעודות לכמה שבועות. הוא ידע שהשקעתו שווה זהב.
יום אחד הגיע רומק לבית הרבי בשעת אחר הצוהריים. הגבאי קיבל את פניו בחביבות והכניסו לחדרו של הרבי. רבי חיים יעץ לו על שאלתו העסקית, ובירכו בהצלחה מרובה.
אבל אז נתן לו הוראה מפתיעה: "אל תלך הביתה!". רומק התפלא, אך הרבי עשה תנועה בידו כרומז שיש לו סיבה לכך. "מה אעשה?", תהה רומק. הוראה משונה כזאת מעולם לא שמע מהרבי. "הישאר בביתי. שב בחדר הסמוך עד שאומר לך ללכת", אמר הרבי.
דברי הרבי היו כחידה סתומה בעבורו. הבית היה מלא אנשים, אבל רומק היה אדם ממושמע, וציית להוראה, אם כי היה סקרן לדעת למה הרב מעכבו.
אחרי שעה ארוכה נמאסה עליו הישיבה בבטלה. הוא ניגש אל הגבאי. "אמור נא לרבינר שאין לי סבלנות להמתין. אם הרבי רוצה לומר לי דבר מה, יכול הוא לומר זאת כעת. חבל על הזמן שנשרף בחוסר מעש".
הגבאי נכנס אל הרבי. "אמור לרומק שימתין עד שאקרא לו. לא שכחתי אותו אפילו לרגע אחד", הבהיר הרבי.
כך עברו עוד כמה שעות. הקהל החל להידלדל, והרבי עדיין לא קרא לרומק. השעה כבר הייתה מאוחרת. רומק הציץ בשעונו. עשר בלילה בדיוק. זו השעה שבה בכל ערב הוא כבר ישן במיטתו.
חדר הקבלה כבר היה ריק. דלתו של הרבי נעולה. רומק שוטט בחדר בעצבנות, לא מבין את סיבת העיכוב. מחשבת כפירה עברה בראשו: "אולי אשתי צודקת? בשביל מה הייתי צריך את הצרה הזאת? כעת יהיה עליי לנסוע בחשיכה".
פתאום נפתחה הדלת ודמותו המאירה של רבי חיים נראתה בפתח. "רומק, יכול אתה לשוב לביתך".
"הרבי לא צריך ממני משהו?", תהה הסוחר ההמום.
"לא. סע לביתך לשלום", השיב הרבי בחיוך רחב.
נבוך ומבולבל יצא רומק בדרכו לביתו. הוא מצא את אשתו עומדת בפתח הבית, אחוזת התרגשות. "אתה חי! איזה נס!", זעקה בקול חנוק מדמעות.
רומק לא הבין דבר. "היכנס לחדר השינה ותראה בעצמך", אמרה לו.
רומק נכנס לחדר ועיניו נקרעו מתדהמה. מעל מיטתו הייתה תלויה נברשת נחושת כבדה, בעלת תחתית מחודדת. "ישנתי שינה עמוקה ופתאום התעוררתי למשמע קול נפץ אדיר", תיארה האישה הנסערת. "הנברשת הגדולה התנתקה וצנחה במיטתך, בדיוק במקום שבו אמור היה להיות הראש שלך".
רומק לפת את ראשו בשתי ידיו. אילו היה חוזר לביתו קודם לכן, הנברשת הכבדה הייתה מרוצצת את ראשו. הרבי עיכבו אצלו ובכך הציל את חייו.
האיש הזקן סיים את סיפורו, מותיר את ר' זאב נפעם. "מנין לך הסיפור הזה?", שאל את האיש.
הזקן חייך. "אני עצמי בעל המעשה", השיב.
"אתה רומק אורליק?!", לא האמין ר' זאב למשמע אוזניו.
"הייתי רומק", השיב האיש. "המופת שראיתי עורר את ליבי להכיר את היהדות. החלטתי להתגייר ולהיות יהודי כשר".
(על-פי סיפורו של הרב יאיר ויינשטוק, 'אוהל מועד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
