הרב קלט מייד שזו הצלת נפשות. הוא כתב שתי כתוּבּוֹת, כינס עשרה יהודים וערך לילדים חופה וקידושין כדת וכדין. את שתי היתומות השיא לשני היתומים
"אתה שואל מדוע אנו בוכים?! ברגעים אלו מרחפת סכנת שמד על ארבעה ילדים יהודים, שנגזר עליהם להימסר למשפחות אומנה מוסלמיות, שיעבירו אותם על דתם. לכן אנו עצובים כל-כך".
צמרמורת אחזה בגופו של רבי משה דנין. הוא התגורר בעיר חאצר שבתימן, והיה ממקורביו של הרב הראשי של יהודי תימן, הרב יחיא-יצחק הלוי. דנין היה בקי בדיני התורה ולהבדיל במשפטי הגויים ובהליכותיהם.
רבי משה דנין
יום שישי אחד בא דנין לביקור בבית קרוביו בצנעא ומצא אותם בוכים. "הלוא ערב שבת עכשיו וכולנו שמחים לקבל את פני השבת. מדוע אתם בוכים?!", תהה. קרוביו סיפרו על ארבעה ילדים יתומים שהשלטון עומד להמיר את דתם, בשל החוק שזכה לכינוי 'גזירת היתומים'.
זו הייתה גזירה קשה שגזר השלטון המוסלמי בתימן. כאשר ילד יהודי התייתם מאביו, הרשויות היו רשאיות לקרוע אותו מחיק משפחתו ולשלוח אותו לאימוץ במשפחות מוסלמיות, תוך כפייתו להתאסלם. ילדים אלה גדלו בניתוק מוחלט ממשפחתם ומעמם.
"היכן היתומים?", שאל רבי משה, וביקש להביאם אליו מייד. כשהובאו אליו, לקחם אל ביתו של ידידו, רבי יחיא-יצחק, הרב הראשי. שמו של רבי יצחק הלך לפניו כגדול בתורה ובחוכמה, והוא אהב את הבריות ודאג לכל צורכיהם.
מצילי הנפשות. רבי יחיא-יצחק הלוי (צילום: מכון המאורות)
"כבוד הרב, יש לערוך לילדים האלה חופה וקידושין לאלתר! זו הדרך היחידה להצילם משמד ומניתוק ממשפחתם", אמר רבי משה לרבי יחיא.
הרב קלט מייד שזו הצלת נפשות. הוא כתב שתי כתובות, כינס עשרה יהודים וערך לילדים חופה וקידושין כדת וכדין. את שתי היתומות השיא לשני היתומים, וכך הקים שני בתים בישראל.
לאחר שהסתיימו החופות, פנה הרב אל רבי משה ואמר בחיבה: "לאחר שבזכותך ניצלו ארבע נפשות טהורות משמד, אתה מוזמן להיות אורחי בשבת". רבי משה נעתר.
למחרת, בצוהרי יום השבת, נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתו של הרב הראשי. "משה דנין כאן?", שאל השוטר שעמד בפתח.
"הוא האורח שלי", השיב הרב בשלווה.
בתגובה אמר השוטר שבידו צו מעצר לאורח. "היום שבת לאלוקים!", השיב לו רבי יצחק בתקיפות. "בשבת אין מעצרים ואין מאסרים. אני ערב עליו להביאו למעצר מייד צאת השבת". מעמדו של הרב היה ידוע, ודבריו סיפקו את השוטר.
"אל תחשוש ואל תפחד", אמר הרב לידידו. "זכור שהמצווה שעשית תעמוד לך תמיד, וישועת ה' כהרף עין".
כיהודי מאמין ואמיץ, רבי משה לא פחד, והוסיף לכבד את השבת בלימוד ובשמחה. במוצאי השבת יצאו השניים לבית המעצר. "לא אנוח ולא אשקוט עד שתשוחרר מן הכלא", הבטיח לו הרב, ואכן, בהתערבותו שוחרר רבי משה עד מועד המשפט.
"עד כמה אתה אמיץ?", שאל רבי יחיא-יצחק את רבי משה, שהופתע מהשאלה.
"יש לי עצה בעבורך", המשיך רבי יחיא-יצחק. "בכל יום שישי, אחרי התפילה במסגד, יוצא האימאם יחיא חמיד א-דין במרכבתו, בליווי שומרי ראשו, אל ביתו. המתן לו ברחוב, וקרא בקול רם: 'אדוני המלך, נעשה לי עוול גדול!'.
"אם האימאם ישיב לך מייד, ניצלת, והוא יַפנה אותך לאדם המתאים, כדי לטפל בבעייתך. אך אם שומרי ראשו יקדימו אותו, הם עלולים לפגוע בך בחרבותיהם. לכן שאלתי עד כמה אתה אמיץ...".
רבי משה החליט לעשות כהצעת ידידו. ביום ראשון המתין לאימאם בפינת הרחוב, וכשהופיעה מולו המרכבה יצא לעברה וקרא בקול: "אדוני האימאם, נעשה לי עוול! אני מבקש שתעזור לי!".
לשמחתו, האימאם הקדים את שומרי הראש, שכבר אחזו בחרבותיהם. הוא פתח את חלון המרכבה ושאל: "מה מבוקשך?". רבי משה סיפר לו בקצרה כי טפלו עליו עלילת שווא. האימאם כתב כמה מילים על פתק והשליכו לעבר היהודי.
כל אותו זמן המתין רבי יחיא יצחק ברחוב צדדי והשקיף על הנעשה. רבי משה אחז בפתק ומיהר לגשת אל רבו, שעיין בפתק ואמר בשמחה: "הקב"ה הציל אותך! בפתק הזה האימאם מַפנה את עניינך לשופט הממונה על שכונת היהודים. הלה בעל סמכות מוגבלת, ואין בידו כוח להטיל עליך עונש כבד".
כך היה. במשפטו הכחיש רבי משה את האשמה שהוטלה עליו, כאילו ניסה לעקוף את חוק היתומים על-ידי עריכת נישואיהם, וטען שלא הייתה לו שום הוכחה בדבר יתמותם. "מה שהיה ידוע לי ולבני המשפחה אחרים, כי באחת משנות הרעב יצאו הורי הילדים לחפש מזון, ומאז נעלמו עקבותיהם. הם אינם יתומים, מאחר שאין הוכחה המאמתת את פטירת הוריהם", טען בלהט.
השופט קיבל את טענתו וזיכה אותו לחלוטין.
בשובו לביתו הודיע לרעייתו כי התחזקה דעתו לעלות לארץ ישראל. הוא שמר את כוונתו בסוד, סיים את כל התחייבויותיו, ובבוא העת עלה ארצה. היה ממקימי המושב אלישיב, במרחשוון תרצ"ד (1933), ואף בנה במו ידיו את שתי הבתים הראשונים של המושב.
(על-פי 'איש ימיני') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:09
זריחה: 6:14
