אליכם קשות, אך אל תפחדו", אמר להם
"גם אני וגם אתם בצרות צרורות", לחש האימאם לחכמי היהודים. "התפללו היטב, עליי ועליכם, כדי שנצליח לצאת מהצרה שהתרגשה עלינו בחוכמה ובהצלחה".
זה קרה בצנעא שבתימן. הימים ימי שלטונו של אימאם שיחסו ליהודים היה טוב, והוא כיבד והעריך מאוד את אמונתם. ואולם חיבתו ליהודים הייתה לצנינים בעיניו של אחד משריו, נאצר אלדין, ששימש גם קאדי.
נאצר היה בעל ידע במעשי אחיזת עיניים, ומוסלמים רבים האמינו כי הוא ניחן בכוחות עליונים. הוא אהב לחולל 'אותות' שונים, כאילו אש יוצאת מבין אצבעותיו וכדומה. כך נהפך ל'קדוש' שבכוחו כביכול לחולל מופתים.
כשהרגיש כי בשלה השעה, הקים בימה גדולה בחצר המסגד. ביום שישי הזמין את ההמון לצפות בו. הוא יצר פעלול של אש שנדלקה פתאום סביב הבימה. "אל תחששו. זה המלאך גבריאל שירד אליי באש לדבר עימי", הרגיע את ההמון המבוהל.
ואז שינה הקאדי את קולו והחל להשמיע דברים, כאילו המלאך מדבר אליו: "שמע נא, התגליתי אליך כדי להודיעך כי עליך לאסוף את כל היהודים ולהכריח אותם לקבל עליהם את דת האסלאם. אם יסרבו, עליך להשמידם".
בשלב זה ה'מלאך' פנה כביכול אל הקהל ואמר: "מהיום נאצר אלדין יהיה לכם לאב. על כולכם לציית לדבריו, ולא – אש תשרוף אתכם. ואם מלככם לא יקבל את דבריו של נאצר – הרגו אותו ונאצר ימלא את מקומו".
בתום הדברים דאג נאצר לכבות בבת אחת את האש, לעיני ההמון שצפה פעור פה במחזה. "שמעתם את דברי המלאך?", שאל את ההמון.
"שמענו וכן נעשה", השיבו האנשים וקדו לפניו.
כאשר שמע האימאם את מה שאירע בחצר המסגד, הבין מייד כי זו תרמית, ואולם ההמון שנאצר קנה את אמונו הציב לאימאם אולטימטום כי עליו לשמוע בקולו של 'הנביא', ושאם יסרב – יומת ותתבצע הפיכה. "ודאי שאשמע בקול הנביא", הודיע האימאם. "גם היהודים לא יעזו להמרות את פיו. ואם יסרבו – ייהרגו".
דברי האימאם מילאו את לב היהודים חרדה. בחצות הלילה שלח האימאם בחשאי לקרוא לנכבדי היהודים ורקם איתם תכנית הצלה. "מחר אזמן אתכם אליי ואדבר אליכם קשות, אך אל תפחדו. התפללו שאלוקיכם יושיעכם בעת צרתכם".
בבוקר קרא האימאם ליהודים. הוא הטיח בהם דברים קשים וציווה עליהם לקבל את דת האסלאם. "אם לא תקבלו עליכם את האסלאם, תומתו מגדול ועד קטן. הלוא המלאך דיבר עימו מתוך האש, ממש כמו משה רבכם".
"דע לך, אדוננו האימאם", השיבו היהודים, "כי גם משה רבנו לא האמינו בו היהודים עד אחרי ששהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ולא אכל ולא שתה. אם נאצר יעשה כן, נאמין בו גם אנו".
"צודקים היהודים!", אמר האימאם וקרא מייד לנאצר.
"אני מוכן לעשות כן", הצהיר הקאדי. האימאם הורה להכניסו לחדר נעול למשך ארבעים יום ולראות אם יצליח במשימה. "אני צריך שולחן וכיסא ואקח איתי נר וקוראן", אמר נאצר.
למחרת נכנס נאצר לחדר הסגור. הוא לקח עימו ספר קוראן ונר שעווה גדול ועבה מאוד. איש לא ידע שבתוך הנר הטמין מזון מרוכז, שיוכל לספק את צורכי קיומו במשך ארבעים יום.
הנר נשבר והסוד נתגלה. ארמון האימאם בצנעא
"התפללו לאלוקיכם שיציל אותי ואתכם מהצרה הזאת", ביקש האימאם מהיהודים, והללו הכריזו על ימי צום ותפילה.
חלפו עשרה ימים. האימאם ניגש אל החדר, ונחרד לשמוע מתוך החדר את קולו של נאצר. כשחלפו עוד עשרה ימים והתברר שהקאדי חי, לא ידעו האימאם והחכמים היהודים את נפשם מבהלה.
ביום השלושים ושלושה החליט האימאם לבדוק מקרוב את מעשיו של נאצר. הוא הציץ מבעד חור המנעול וראה את נאצר מוציא דברי מאכל מתוך נר השעווה וסועד את ליבו.
"גיליתי כי הקאדי הוא שקרן עלוב", בישר האימאם בשמחה ליהודים. "מפלתו קרובה מאוד".
ביום הארבעים התכנס ההמון מחוץ לארמון. כשנאצר יצא מהחדר בריא ושלם, הריעו לו האנשים בהערצה.
"אדוננו האימאם", אמרו היהודים לאימאם, "בטוחים אנו שנאצר הערים עליך ואכל בסתר בימים שבהם שהה בחדר", השיבו היהודים.
"כיצד אתם מעיזים להטיל ספק בדבר?!", רעם קולו של האימאם. "הלוא במו עינינו ראינו את נאצר נכנס לחדר ובידו ספר קוראן ונר שעווה בלבד!". בעודו מדבר תפס האימאם בחמת זעם את נר השעווה והטיח אותו בקרקע.
הנר נשבר והסוד נתגלה. שרידי המזון שהחביא נאצר נחשפו לעין ההמון. "עשו לו כטוב בעיניכם", הורה האימאם ליהודים. סעיד דאוד, צעיר יהודי, ניגש אל נאצר והרג אותו לעיני כל הקהל. מאז פחדו הערבים להציק ליהודים.
(על-פי 'מעשה הגדולים', 'עדוֹת מספרות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
