כאשר יעקב אבינו ובני ביתו יורדים למצרים ויעקב רואה את יוסף הוא אומר: "אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". לכאורה אמירתו זו אינה מובנת, שהרי עוד בהיותו בארץ ישראל התבשר יעקב ש"עוֹד יוֹסֵף חַי", ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף בבואו למצרים, שלכן אמר "אמותה הפעם"?
אלא שבתחילה יעקב שמע שיוסף הוא ה'משנה למלך', המנהל מדינה שלמה, המספקת תבואה לכל הארצות שסביבה – 'עסק' ענק, המגלגל מיליארדים. הוא ידע שאיש במצרים "לא ירים את ידו ואת רגלו" בלי אישורו. ואולם עדיין אין הוא יודע אם יוסף 'חי' במובנים שנקראים אצלו, אצל יעקב, חיים, או שמצרים חלילה השפיעה עליו.
מצרים לא שינתה אותו
אבל אחרי שהוא פוגש פנים אל פנים את ה'משנה למלך', באופן ש"וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד", כמסופר במדרשי חז"ל שיוסף בכה על חורבן בית המקדש שייבנה בחלקו, היינו, של'משנה למלך' אכפת לא רק מענייני ארץ מצרים אלא ממה שיעלה בגורל בית המקדש בעוד כמה מאות שנים, וזה נוגע לו עד כדי בכי – או-אז יכול יעקב לומר באנחת רווחה "אמותה הפעם... כי עודך חי"!
יעקב אבינו יורד למצרים ורואה שיוסף, גם אחרי שנים שהוא ממלא את משרת ה'משנה למלך' במצרים, נשאר אותו יוסף הצדיק, כפי שהיה 'בבית הישן', בצילו של אביו. בראותו זאת יעקב מבין שיוסף יכול להמשיך את דרכו הרוחנית, והוא סומך עליו בכל מאת האחוזים שינהג כמותו.
לא תזכורת סמלית
אמנם יוסף עצמו מרגיש ש"נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ואולם שכחת העבר הייתה רק באשר להיבטים החיצוניים של חייו הקודמים בבית אביו. את הפנימיות יוסף לא שכח; ולא דיי שעשה לעצמו תזכורת סמלית, בדמות 'טקס זיכרון' לעיירה הקטנה שמעבר לים שממנה בא, אלא במצרים הוא מייסד ישיבה ובית תפילה, ושולח לשם את ילדיו – אפרים ומנשה – שילמדו ויתפללו ויגדלו כמו שהיו מתחנכים אצל יעקב אביו.
ואז מתגלה שירידתו של יוסף למצרים היא בעצם עלייה, שמטרתה "לְהַחֲיֹת עַם רָב", ולהכין מקום שאליו יוכלו יעקב ובניו לבוא בשנות הרעב.
צעקת הנשמה
ההוראה מכך: נשמת כל יהודי יורדת מתחת כיסא הכבוד ל"בירא עמיקתא" – לגוף גשמי ולנפש בהמית, ואחר־כך נשלחת לגלות בתוך גלות, כאשר האדם יוצא מכותלי הישיבה ומושלך לעולם המעשה והחולין. צועקת הנשמה: מה רוצים ממני?! אני רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות!
התשובה היא שבעומק הדברים אין זו ירידה לגלות אלא להפך – "להחיות עם רב". אם בפנימיותו היהודי 'חי' עם בית המקדש, ועד שגופו מזיל דמעות על מה שעתיד לקרות לבית המקדש בעוד כך וכך שנים – סימן שהירידה למצרים היא בעצם עלייה.
(תורת מנחם, כרך מב, עמ' 21) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
