חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1983 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויגש, ג' בטבת ה'תשפ"ה, (03/01/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1983 - כל המדורים ברצף
לא לרעות בשדות זרים
חדש על המדף
הבכי של יוסף הרגיע את יעקב
בדרך ממצרים
'יום המיתה' של היצר
יהודה ויוסף מתאחדים
מי עושה טובה למי?
סודו של הנר בחדר הסגור
רציתי לשאול
עשרה בטבת בערב שבת
משתחררים מהסיוטים בטבע הפראי

מס' 1983, ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ג' בטבת ה'תשפ"ה (03.01.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

לא לרעות בשדות זרים

אחד הביטויים להתבוללות התודעתית הוא הרצון לשלב את חגי הגויים בחגים שלנו. רבים כבר אינם קולטים עד כמה זה מופרך ואבסורדי

המושג 'התבוללות' נתפס בעבר כסכנה לקיום היהודי וכאסון למשפחה שאחד מבניה ובנותיה התחתן עם בן/בת זוג לא-יהודים. הנתונים על שיעורי ההתבוללות במדינות העולם היו פוצעים את הלב היהודי, ומעוררים תחושות כאב עמוקות על המוני צעירים וצעירות שאובדים לעם ישראל ונטמעים בקרב העמים.

ואולם ככל שחלפו השנים דעכה אט-אט חומרתה של ההתבוללות. יהודים רבים כאילו התרגלו לראות בה חלק ממציאות החיים בעולם המודרני, ובפרט כשגברו המגמות שמעמידות את הפרט מעל הכלל ומטשטשות את חשיבותו של העם ואת תחושות השייכות אליו.

יש לנו החגים שלנו

תודה לה', שיעורי ההתבוללות בארץ קטנים לאין ערוך מבעולם הרחב, אבל זה בעיקר מפני שהרוב המכריע כאן הוא יהודי, ומטבע הדברים יש יותר סיכויים שיהודים יתחתנו עם יהודים ולא עם גויים. אבל אם נבחן את התודעה בדבר חשיבות השמירה על הרציפות היהודית ושלילת ההתבוללות, נגלה שהמצב בארץ רחוק מלהרנין את הלב.

התקשורת, הספרות, מוסדות התרבות, האקדמיה וכו' משדרים כל הזמן מסרים של 'שוויון' ושל הפלת המחיצות שבין העמים. יש גורמים הפועלים בדרכים מגוּונות לדחיקת המילה 'יהודים' ולהחלפתה ב'בני-אדם', כי בימינו זה לא 'פוליטיקלי קורקט' לדבר על 'יהודים'. רבים מבני הדור הצעיר אינם מבינים את משמעותה של הזהות היהודית. נישואין עם לא-יהודים אינם נראים להם דבר נורא. המילה 'התבוללות' אינה מעוררת בליבם דאגה. הרי 'כולנו בני-אדם', ומה זה משנה יהודי או לא-יהודי.

למרבה הצער יש גורמים המובילים להתבוללות תודעתית, ואחד הביטויים לכך הוא הרצון לשלב את חגי הגויים בחגים שלנו. הבעיה היא שרבים בציבור כבר אינם קולטים עד כמה זה מופרך ואבסורדי. אבל באמת זה מקומם וצורם לא פחות מאשר מצב שבו בני משפחה מתכנסים לציין את חתונת הזהב של הוריהם, ומישהו מציע לשלב בחגיגה גם את יום הנישואים של השכנים...

אותו אבסורד הוא הניסיון לתחוב את החג הרוסי – 'נובי גוד' – לתוך ההוויה שלנו. השלטון הקומוניסטי ניתק מיליוני יהודים מדתם ומשורשיהם, ובעקבות זאת נגררו לאמץ את התרבות הרוסית ואת חגי העם הרוסי. אבל עם העלייה לארץ ישראל זה הזמן לחזור לעולם המושגים היהודי, לנטוש את החגים הזרים ולחגוג במלוא השמחה והחוויה את החגים שלנו.

חוליה ברציפות היהודית

ההתבוללות הרוחנית היא העומדת גם מאחורי ההתנכרות לחבלי ארץ. כאשר מתנתקים מהזהות היהודית ומההיסטוריה היהודית, מדוע לא להינתק מחלקי ארץ ישראל ההיסטוריים. אם אין מרגישים מחויבות למסורת הדורות, אלא יוצרים עם חדש וזהות חדשה, אפשר להסתפק בתל-אביב.

הזהות היהודית יקרה לנו, ועלינו להיות ערים לסכנת הטשטוש והתלישות. מחובתנו לדאוג לחיזוק הזהות היהודית המקורית ולהבנת חשיבותה, כדי שכולנו נהיה עוד חוליה ברציפות היהודית, המתחילה באברהם יצחק ויעקב, ועוברת דרך יציאת מצרים ומתן תורה אל הכניסה לארץ ישראל, שני בתי המקדש, הגלויות שגלינו, ועד הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.


אור החג שלנו. נר ראשון בתל כודנה, סוריה, על־ידי גדוד 8

  ספרים

עצות בנפשי
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת העורך

ליקוט משיחותיו ומאיגרותיו של הרבי בהיבטים הקשורים לאתגרים נפשיים וחינוכיים ולרפואת הנפש, בעריכת יעקב טוויטו. 400 עמ'. טל' 039600770.

רמב"ן על פירוש רש"י
בעריכת הרב משה פיליפ
בהוצאת המחבר

הספר חושף את הקשר העמוק בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ן, ומוכיח שפירוש רש"י משמש ציר מרכזי בפירושו של הרמב"ן. 800 עמ'. הפצה: ספרייתי (האחים גיטלר), טל' 035792612.

הנהגות בחינוך
מאת הרב יורם אברג'ל
בהוצאת קול רינה

ליקוט מקיף של הנהגות בחינוך הילדים, מתוך משנתו של הרב אברג'ל, בשפה שווה לכל נפש. 324 עמ'. טל' 086381000.

אור חסידי בחושך הסובייטי
מאת ר' יחזקאל ברוד
בהוצאת המשפחה

מהדורה חדשה של הספר המתאר את קורות חייו של ילד ובחור ישיבה הלומד תורה במחתרת בברית-המועצות, והנכלא בכלא בשל כך. מומלץ למבוגרים ולנוער כאחד. 222 עמ'. הפצה ראשית : sfarim.shop.

  שלחן שבת

הבכי של יוסף הרגיע את יעקב

כאשר יעקב אבינו ובני ביתו יורדים למצרים ויעקב רואה את יוסף הוא אומר: "אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". לכאורה אמירתו זו אינה מובנת, שהרי עוד בהיותו בארץ ישראל התבשר יעקב ש"עוֹד יוֹסֵף חַי", ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף בבואו למצרים, שלכן אמר "אמותה הפעם"?

אלא שבתחילה יעקב שמע שיוסף הוא ה'משנה למלך', המנהל מדינה שלמה, המספקת תבואה לכל הארצות שסביבה – 'עסק' ענק, המגלגל מיליארדים. הוא ידע שאיש במצרים "לא ירים את ידו ואת רגלו" בלי אישורו. ואולם עדיין אין הוא יודע אם יוסף 'חי' במובנים שנקראים אצלו, אצל יעקב, חיים, או שמצרים חלילה השפיעה עליו.

מצרים לא שינתה אותו

אבל אחרי שהוא פוגש פנים אל פנים את ה'משנה למלך', באופן ש"וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד", כמסופר במדרשי חז"ל שיוסף בכה על חורבן בית המקדש שייבנה בחלקו, היינו, של'משנה למלך' אכפת לא רק מענייני ארץ מצרים אלא ממה שיעלה בגורל בית המקדש בעוד כמה מאות שנים, וזה נוגע לו עד כדי בכי – או-אז יכול יעקב לומר באנחת רווחה "אמותה הפעם... כי עודך חי"!

יעקב אבינו יורד למצרים ורואה שיוסף, גם אחרי שנים שהוא ממלא את משרת ה'משנה למלך' במצרים, נשאר אותו יוסף הצדיק, כפי שהיה 'בבית הישן', בצילו של אביו. בראותו זאת יעקב מבין שיוסף יכול להמשיך את דרכו הרוחנית, והוא סומך עליו בכל מאת האחוזים שינהג כמותו.

לא תזכורת סמלית

אמנם יוסף עצמו מרגיש ש"נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ואולם שכחת העבר הייתה רק באשר להיבטים החיצוניים של חייו הקודמים בבית אביו. את הפנימיות יוסף לא שכח; ולא דיי שעשה לעצמו תזכורת סמלית, בדמות 'טקס זיכרון' לעיירה הקטנה שמעבר לים שממנה בא, אלא במצרים הוא מייסד ישיבה ובית תפילה, ושולח לשם את ילדיו – אפרים ומנשה – שילמדו ויתפללו ויגדלו כמו שהיו מתחנכים אצל יעקב אביו.

ואז מתגלה שירידתו של יוסף למצרים היא בעצם עלייה, שמטרתה "לְהַחֲיֹת עַם רָב", ולהכין מקום שאליו יוכלו יעקב ובניו לבוא בשנות הרעב.

צעקת הנשמה

ההוראה מכך: נשמת כל יהודי יורדת מתחת כיסא הכבוד ל"בירא עמיקתא" – לגוף גשמי ולנפש בהמית, ואחר־כך נשלחת לגלות בתוך גלות, כאשר האדם יוצא מכותלי הישיבה ומושלך לעולם המעשה והחולין. צועקת הנשמה: מה רוצים ממני?! אני רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות!

התשובה היא שבעומק הדברים אין זו ירידה לגלות אלא להפך – "להחיות עם רב". אם בפנימיותו היהודי 'חי' עם בית המקדש, ועד שגופו מזיל דמעות על מה שעתיד לקרות לבית המקדש בעוד כך וכך שנים – סימן שהירידה למצרים היא בעצם עלייה.

(תורת מנחם, כרך מב, עמ' 21)

  מן המעיין

בדרך ממצרים

אין קמח, אין תורה

״אל תרגזו בדרך״ (בראשית מה,כד). רש"י מפרש: "אל תתעסקו בדבר הלכה״. יעקב לא ציוום על כך כשיצאו למצרים, משום ש״אם אין קמח אין תורה״, וכשהלכו למצרים מחוסר קמח ומחיה, ידע יעקב שלא יתעסקו בדבר הלכה. אבל בשובם, כשהם טעונים מזון וכל טוב, היה יוסף צריך להזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה.

(כתב סופר)

הכנסת התורה לריב

על הפסוק "כי שמעתי  אומרים נלכה דותינה", אומר רש״י: ״לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם״. כלומר, על-פי דין רצו לשפוט אותו למוות. לכן אמר להם יוסף "אל תרגזו בדרך" – אל תתעסקו בדבר הלכה; אל תכניסו בריבכם דיני תורה והלכה כמו שעשיתם אז באשר אליי.

(מגנזנו העתיק)

לא להיחפז

"אל תפסיעו פסיעה גסה" (רש״י). אל תעשו צעדים נחפזים. אל תהיו קלי דעת בהכרעותיכם, כמו אז, במכירת יוסף.

(הדרש והעיון)

כסומא בארובה

חז״ל (שבת קיג) אמרו: ״פסיעה גסה נוטלת אחד מת״ק ממאור עיניו של אדם״. דברים הנעשים מתוך פזיזות, בלי יישוב הדעת, מאפילים את מאור עיניו של אדם; אין הוא רואה את המצב ותועה כסומא בארובה.

(מגנזנו העתיק)

תרתי דסתרי

״ויגידו לו לאמור, עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג ליבו כי לא האמין להם״ (בראשית מה,כו). חי הוא אדם שהוא צדיק, ויעקב התקשה להאמין שיוסף הוא גם מושל וגם צדיק – מעין תרתי דסתרי.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

רמזי היין והחמורים

"נושאים מטוב מצרים" (בראשית מה,כד). רש"י מפרש: "מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו". המפרשים כתבו שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל'יינה של תורה' שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים. לפי זה יש לומר שהחמורים שנשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל עליו עול תורה כחמור למשא. זהו מה שנאמר ״אוסרי לגפן עירה״ – כדי לזכות ל'יינה של תורה' צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור התורה)

רמז לחג הפסח

היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ומה שנאמר ״בר ולחם ומזון״, שלושה לשונות אלו רומזים לשלוש מצות שעורכים בליל הסדר. יוסף רמז לאביו שבסופו של דבר ייצאו ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצה וביין.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

  אמרת השבוע

'יום המיתה' של היצר

רבי משה מקוברין היה מדגיש תמיד את חשיבותה של השמחה ואת הצורך להתרחק מכל שמץ של עצבות. פעם אחת שאלוהו: איך אפשר לשלול את העצבות, והרי אמרו חז"ל, שאחת הדרכים לנצח את יצר הרע היא על-ידי שמזכירים לו את "יום המיתה", וכאשר אדם חושב על יום המוות ודאי שזה משרה עליו עצבות.

השיב הצדיק:

"מי מחייב אותנו לפרש שהכוונה היא ליום המיתה כפשוטו. להפך, צריך להזכיר ליצר הרע את 'יום המיתה' שלו – את יום ביאת המשיח, שבו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ. כשהיצר מפתה את האדם לתאוות העולם הזה, צריך להזכיר לו שעוד מעט היצר 'ימות' עם כל תאוותיו. הזכרת ביאת המשיח לא זו בלבד שאינה גוררת עצבות אלא מביאה שמחה גדולה ביותר".

  גאולהפדיה

יהודה ויוסף מתאחדים

תַּלְמוּד וּמַעֲשֶׂה. הזוהר מפרש את הפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" שכאן נוצק היסוד להתחברות בין שני כוחות מרכזיים –  כוח שמיוצג ביהודה וכוח שמיוצג ביוסף. בתורת החסידות מוסבר שיוסף מייצג את התלמוד (לימוד התורה) ויהודה את המעשה (קיום המצוות). לכן בזמן הזה יוסף עומד למעלה מיהודה ("וייגש אליו יהודה"), שכן עכשיו "תלמוד גדול" (קידושין מ,ב); ואולם לעתיד לבוא תתגלה מעלת המעשה, ואז יהיה "מעשה גדול", ולכן יהודה יעמוד למעלה מיוסף – "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם" (יחזקאל לז,כד).

כיום הגדלות של התלמוד היא בהיותו "מביא לידי מעשה", אבל לעתיד לבוא לא יזדקקו ללימוד כדי לקיים את המעשה. הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והאמת האלוקית תהיה חלק מן המציאות הטבעית. דברים שכיום צריכים לצוותנו עליהם, יהיו ברורים אז מאליהם, כדברים פשוטים וטבעיים (ראו לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 263).

המדרש מתאר זאת כאילו האילנות עצמם יזעקו שלא ישקו אותם ולא יטפלו בהם בשבת, והתאנה תקרא אל האדם שלא ילקטנה בשבת. כלומר, יהיה ברור, בדרך הטבעית והפשוטה ביותר, שאי-אפשר לעבור על איסורי התורה ושצריך לקיים את מצוותיה. החושים הטבעיים ינחו את האדם לשמור את מצוות התורה. לכן יהיה אז שילוב מלא בין יהודה ליוסף: עם התגלות גדולתו של המעשה לא יהיה עוד התלמוד דבר נפרד מן המעשה, אלא הם יתעלו ויהיו דבר אחד – שלמות אחת.

טעימה מהרמב"ם

מי עושה טובה למי?

"אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה, וּשְׁלוֹשָׁה דִּינִין יֵשׁ לָהֶם, וְאֵלּוּ הֵן הָאַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין: שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר" (התחלת הלכות שכירות)

לארבעת סוגי השומרים יש שלושה דינים: בקצה האחד עומד שומר חינם, שפטור מהכול; בקצה השני השואל, שחייב בכול; ובתווך שומר שכר ושוכר, שחייבים בגניבה ואבידה אך פטורים במקרה של אונס. אמנם גם שומר חינם מתחייב לשלם אם פשע, אך זה כ'מזיק', לא כ'שומר' (רמב"ם הלכות שכירות ב,ג).

מה טעם הבדלי הדינים?

בחיבורו 'מורה נבוכים' (חלק ג, פרק מב) הרמב"ם מסביר בטוב טעם שהנימוק נעוץ בשאלה מי עושה טובה למי – השומר לבעל הממון או בעל הממון לשומר:

"שומר חינם, שאין תועלת לו כלל בזה העניין, ואמנם הוא גומל חסד – הוא פטור מן הכול, וכל נזק שיארע הוא מכיס בעל הממון; ושואל, שהתועלת כולה שלו, ובעל הממון הוא הגומל אותו – חייב בכול, וכל הנזקים המתחדשים הם מכיס השומר.

"אבל נושא שכר והשוכר, כל אחד משניהם – רצוני לומר השומר ובעל הממון – משתתפים בתועלת, ולזה נחלקו הנזקים בין שניהם: מה שיבוא מנזק מפני מיעוט השמירה הוא מכיס השומר.... והנזקים שאין תחבולה למונעם.... הם מכיס בעל הממון".

לפי זה נבין מדוע הרמב"ם מחבר את דיני שומר חינם לשואל בהלכות הבאות (הלכות שאלה ופיקדון), משום שלשניהם מכנה משותף – זו בעצם גמילות חסדים.

  מעשה שהיה

סודו של הנר בחדר הסגור

בחצות הלילה שלח האימאם בחשאי לקרוא לנכבדי היהודים ורקם איתם תכנית הצלה. "מחר אזמן אתכם אליי ואדבר אליכם קשות, אך אל תפחדו", אמר להם

"גם אני וגם אתם בצרות צרורות", לחש האימאם לחכמי היהודים. "התפללו היטב, עליי ועליכם, כדי שנצליח לצאת מהצרה שהתרגשה עלינו בחוכמה ובהצלחה".

זה קרה בצנעא שבתימן. הימים ימי שלטונו של אימאם שיחסו ליהודים היה טוב, והוא כיבד והעריך מאוד את אמונתם. ואולם חיבתו ליהודים הייתה לצנינים בעיניו של אחד משריו, נאצר אלדין, ששימש גם קאדי.

נאצר היה בעל ידע במעשי אחיזת עיניים, ומוסלמים רבים האמינו כי הוא ניחן בכוחות עליונים. הוא אהב לחולל 'אותות' שונים, כאילו אש יוצאת מבין אצבעותיו וכדומה. כך נהפך ל'קדוש' שבכוחו כביכול לחולל מופתים.

כשהרגיש כי בשלה השעה, הקים בימה גדולה בחצר המסגד. ביום שישי הזמין את ההמון לצפות בו. הוא יצר פעלול של אש שנדלקה פתאום סביב הבימה. "אל תחששו. זה המלאך גבריאל שירד אליי באש לדבר עימי", הרגיע את ההמון המבוהל.

ואז שינה הקאדי את קולו והחל להשמיע דברים, כאילו המלאך מדבר אליו: "שמע נא, התגליתי אליך כדי להודיעך כי עליך לאסוף את כל היהודים ולהכריח אותם לקבל עליהם את דת האסלאם. אם יסרבו, עליך להשמידם".

בשלב זה ה'מלאך' פנה כביכול אל הקהל ואמר: "מהיום נאצר אלדין יהיה לכם לאב. על כולכם לציית לדבריו, ולא – אש תשרוף אתכם. ואם מלככם לא יקבל את דבריו של נאצר – הרגו אותו ונאצר ימלא את מקומו".

בתום הדברים דאג נאצר לכבות בבת אחת את האש, לעיני ההמון שצפה פעור פה במחזה. "שמעתם את דברי המלאך?", שאל את ההמון.

"שמענו וכן נעשה", השיבו האנשים וקדו לפניו.

כאשר שמע האימאם את מה שאירע בחצר המסגד, הבין מייד כי זו תרמית, ואולם ההמון שנאצר קנה את אמונו הציב לאימאם אולטימטום כי עליו לשמוע בקולו של 'הנביא', ושאם יסרב – יומת ותתבצע הפיכה. "ודאי שאשמע בקול הנביא", הודיע האימאם. "גם היהודים לא יעזו להמרות את פיו. ואם יסרבו – ייהרגו".

דברי האימאם מילאו את לב היהודים חרדה. בחצות הלילה שלח האימאם בחשאי לקרוא לנכבדי היהודים ורקם איתם תכנית הצלה. "מחר אזמן אתכם אליי ואדבר אליכם קשות, אך אל תפחדו. התפללו שאלוקיכם יושיעכם בעת צרתכם".

בבוקר קרא האימאם ליהודים. הוא הטיח בהם דברים קשים וציווה עליהם לקבל את דת האסלאם. "אם לא תקבלו עליכם את האסלאם, תומתו מגדול ועד קטן. הלוא המלאך דיבר עימו מתוך האש, ממש כמו משה רבכם".

"דע לך, אדוננו האימאם", השיבו היהודים, "כי גם משה רבנו לא האמינו בו היהודים עד אחרי ששהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ולא אכל ולא שתה. אם נאצר יעשה כן, נאמין בו גם אנו".

"צודקים היהודים!", אמר האימאם וקרא מייד לנאצר.

"אני מוכן לעשות כן", הצהיר הקאדי. האימאם הורה להכניסו לחדר נעול למשך ארבעים יום ולראות אם יצליח במשימה. "אני צריך שולחן וכיסא ואקח איתי נר וקוראן", אמר נאצר.

למחרת נכנס נאצר לחדר הסגור. הוא לקח עימו ספר קוראן ונר שעווה גדול ועבה מאוד. איש לא ידע שבתוך הנר הטמין מזון מרוכז, שיוכל לספק את צורכי קיומו במשך ארבעים יום.


הנר נשבר והסוד נתגלה. ארמון האימאם בצנעא

"התפללו לאלוקיכם שיציל אותי ואתכם מהצרה הזאת", ביקש האימאם מהיהודים, והללו הכריזו על ימי צום ותפילה.

חלפו עשרה ימים. האימאם ניגש אל החדר, ונחרד לשמוע מתוך החדר את קולו של נאצר. כשחלפו עוד עשרה ימים והתברר שהקאדי חי, לא ידעו האימאם והחכמים היהודים את נפשם מבהלה.

ביום השלושים ושלושה החליט האימאם לבדוק מקרוב את מעשיו של נאצר. הוא הציץ מבעד חור המנעול וראה את נאצר מוציא דברי מאכל מתוך נר השעווה וסועד את ליבו.

"גיליתי כי הקאדי הוא שקרן עלוב", בישר האימאם בשמחה ליהודים. "מפלתו קרובה מאוד".

ביום הארבעים התכנס ההמון מחוץ לארמון. כשנאצר יצא מהחדר בריא ושלם, הריעו לו האנשים בהערצה.

"אדוננו האימאם", אמרו היהודים לאימאם, "בטוחים אנו שנאצר הערים עליך ואכל בסתר בימים שבהם שהה בחדר", השיבו היהודים.

"כיצד אתם מעיזים להטיל ספק בדבר?!", רעם קולו של האימאם. "הלוא במו עינינו ראינו את נאצר נכנס לחדר ובידו ספר קוראן ונר שעווה בלבד!". בעודו מדבר תפס האימאם בחמת זעם את נר השעווה והטיח אותו בקרקע.

הנר נשבר והסוד נתגלה. שרידי המזון שהחביא נאצר נחשפו לעין ההמון. "עשו לו כטוב בעיניכם", הורה האימאם ליהודים. סעיד דאוד, צעיר יהודי, ניגש אל נאצר והרג אותו לעיני כל הקהל. מאז פחדו הערבים להציק ליהודים.

(על-פי 'מעשה הגדולים', 'עדוֹת מספרות')

  רציתי לשאול

עם הרב משה מרינובסקי

מנהל בית חב"ד בכפר דניאל, עורך וסופר

בעלי קונה כל הזמן ספרים חדשים, ואני אומרת לו שקודם כול יקרא את הספרים שכבר יש בבית.

שניכם צודקים... אין ספק שספרים נועדו ללמוד בהם ולא שיהיו מונחים על המדף בלי שימוש. תוספת ספרים בבית אמורה להביא תוספת בלימוד תורה.

הרבי קבע את ה' בטבת, יום הניצחון ב'משפט הספרים', ליום ראוי לקניית ספרים ולהרחבת ספריות תורניות פרטיות וציבוריות, אך הרבי הדגיש שהעיקר הוא ניצחון הספרים עצמם, במובן של תוספת וחיזוק בלימוד בספרים.

עם זה, יש חשיבות רבה לעצם הימצאותם של ספרי קודש רבים בבית. אחד מעשרת 'מבצעי המצוות' של הרבי הוא 'בית מלא ספרים'. זה סממן מובהק של בית יהודי, שמתנהל באווירה התורנית הנושבת מארון הספרים.

אכן, בהחלט ראוי ללמוד את הספרים שכבר קיימים בבית, אבל אי-אפשר להתעלם מהחידושים שמתפתחים בתחום הספר התורני. בשנים האחרונות יש יבול מרשים של ספרים חדשים, שלא היו בעבר.

יש לנו כיום ספרי הלכה חדשים, שדנים בשאלות הלכתיות שהתעוררו בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים בתנאי החיים. יש ספרי חסידות חדשים שיוצאים לאור בפעם הראשונה מכתבי-יד. מופיעים ספרי ביאורים וספרי עזר, שמנגישים את הלימוד וההבנה בספרי יסוד, ויש גם עושר של סיפורת ועוד ספרים טובים ומועילים במגוון תחומים. מי שכבר יש ברשותו מבחר של ספרי יסוד ויש לו אפשרות להוסיף עוד ספרים, מומלץ לו בהחלט להשיג את הספרים האלה וליהנות מהטוב המצוי בהם.

בין כך ובין כך, ברור שאין מקום לפגוע בשלום הבית על רקע זה וכבר אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, כי תורתנו הקדושה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

  פינת ההלכה ומנהג

עשרה בטבת בערב שבת

שאלה: מה הם דיני צום עשרה בטבת כשהוא חל ביום שישי?

תשובה: על-פי כללי הלוח העברי, הצום היחיד שיכול לחול ביום שישי הוא עשרה בטבת. אם צום חל בשבת, צמים רק ביום הכיפורים, ואילו צומות אחרים (צום גדליה, י"ז בתמוז ותשעה באב) נדחים ליום ראשון (ותענית אסתר מוקדמת ליום חמישי).

רבי דוד אבודרהם כתב שאפילו אם היה עשרה בטבת חל בשבת לא היו יכולים לדחותו, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד,ב) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", כמו ביום הכיפורים. וכתב עליו הבית יוסף "ולא ידעתי מנין לו זה". בטעם הדבר פירש הרבי מליובאוויטש, שיום זה, שבו נאמר שם "סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם", היה התחלת וסיבת כל המאורעות, עד הבקעת העיר, חורבן בית המקדש והגלות.

גם כשהצום חל ביום שישי חלים כל דיני התענית וחייבים להשלימה עד צאת הכוכבים (בת"א: 17:21). מתפללים סליחות בשחרית, וקוראים בתורה 'ויחל' בשחרית ובמנחה, והאשכנזים מפטירים במנחה, כבכל תענית.

כמה פוסקים כתבו שביום התענית (חוץ מתענית אסתר) אסור לשמוע כלי נגינה, ודין זה תקף גם בערב שבת אחר חצות היום.

יש להקדים את תפילת מנחה בכרבע שעה מהזמן הרגיל, בשל קריאת התורה. אם כבר הגיעה השקיעה וטרם התפללו, יש לזרז את קריאת התורה וחזרת הש"ץ ולסיימן קודם צאת הכוכבים. בתפילה זו אומרים 'עננו', אבל אין אומרים תחנון ולא 'אבינו מלכנו'.

גם הנוהגים שלא לעשות קידוש בליל שבת 'בשעה השביעית' (בארץ ישראל: מ-17:40 עד 18:40) מקילים הפעם לקדש מייד כשחוזרים הביתה, גם בתוך הזמן הזה. אבל מנהג חב"ד להחמיר בזה, ואם לא הספיקו לעשות קידוש קודם 17:40, ממתינים עד 18:40.

מקורות: אבודרהם הל' תעניות עמ' רפד. ב"י לטור או"ח סי' תקנ. שו"ע אדה"ז סי' רמט סי"ב. לקוטי שיחות חט"ו עמ' 420 וחכ"ה עמ' 447. וראה שלחן מנחם ח"ב סו"ס קסא.

  חיים יהודיים

משתחררים מהסיוטים בטבע הפראי

בעיירה פסטורלית בפלאיה וינאו שבפנמה מופעלת תכנית מיוחדת בעבור לוחמים שחוו טראומות במלחמה בעזה ובלבנון. דווקא שם הם מצליחים לרפא את הצלקות, בתכנית שבנה בעבורם בית חב"ד

תעודת זהות. הרב יריב קליין (34), יליד דרום-אפריקה, שליח חב"ד בעיירת הנופש פלאיה וינאו שבפנמה. נולד להורים מסורתיים, שהתקרבו לחיי תורה ומצוות דרך שלוחי חב"ד במדינתם. בגיל שמונה עלה לארץ, ועבר את מסלול הלימוד במוסדות חב"ד.


"הסקרנות שחזרה, התשוקה לחיים שהתעוררה". הרב קליין

פלאיה וינאו. לאחר שקיבלתי תעודת הסמכה לרבנות וזכיתי להקים בית בישראל, רצינו לפתוח בית חב"ד לישראלים. בהשגחה פרטית קיבלנו הצעת שליחות לפלאיה וינאו. זה מקום שהקימו ישראלים לפני כחמש-עשרה שנה, וכיום יש כאן קהילה חמה של 250 משפחות יהודיות, ולהן קרוב לארבעים ילדים. באישור השליח הראשי של חב"ד בפנמה הקמנו כאן בית חב"ד.

לעצור ולחזור. זמן קצר אחרי שהתקבלו כאן הדיווחים הקשים על הטבח הנורא, ישראלים רבים, שהיו באמצע הטיול שלהם, התלבטו אם להישאר או לחזור. הכול היה מבולבל מאוד. עמדנו לשירותם בכל עניין, בעידוד, בעזרה ובהכוונה. רבים מהם החליטו לעצור הכול ולחזור לארץ, להתגייס למילואים ולהילחם במפלצות הרוע.

טראומה. רבים מהצעירים שהשתחררו מהשירות, ביקשו להמשיך כאן את הטיול, עם חברים שהכירו בלחימה בעזה. התברר שמקצתם היו שרויים במצב נפשי קשה, אחרי שאיבדו חברים ונחשפו לזוועות. ראינו צעירים שבורים והרגשנו שתפקידנו ליצור בעבורם תכנית שתסייע להם בריפוי.

טיפול. רבים בקהילה שלנו הם מנטורים ומטפלים. המקום שלנו, שכולו טבע, מאפשר תנאים אידיאליים לטיפול. המטפלים הם ישראלים, שמבינים את השפה ואת המנטליות, ובעיקר רוחשים כבוד ללוחמים הגיבורים. הרכבנו צוות שכולו מבוסס על חברי הקהילה, לצד מומחים שהבאנו במיוחד מהארץ. רעייתי מופקדת על התפריט ועל כל הצד הלוגיסטי.

ריפוי. התכנית שלנו כוללת מעגלי שיח ומגוון פעילויות שנועדו לריפוי הצלקות והכאב. המשתתפים פותחים את הלב ומאפשרים את תהליך הריפוי. זה תהליך הכרחי כדי להוסיף לשמור על תפקוד שפוי. כל מסלול כזה נמשך שבוע ימים, ובסך הכול עברו אצלנו עד כה כמאה לוחמים. זו זכות שלנו לדאוג ללוחמים, שעכשיו זקוקים לנו.

מסירת נפש. בחודשים שבהם אנחנו מפעילים את התכנית נחשפתי למעט מהחוויות של הלוחמים, והדבר המרכזי שתפס אותי הוא מסירת הנפש שלהם, כפשוטו ממש. הם התבטאו שוב ושוב שבלחימה עשו הכול והקריבו הכול כדי לשמור על ארץ ישראל. זו ערבות הדדית שאי-אפשר לתאר כלל.

:

פעילויות שנועדו לריפוי הצלקות והכאב. הלוחמים בתכנית החדשה בפנמה

תגובות. בסיום כל מסלול אנחנו מקבלים ים של תגובות מהלוחמים. הם מדברים על התכנית כעל הדבר הטוב שקרה להם אחרי הלחימה, שהחזיר להם את היכולת להרגיש טוב, לשאוף לעתיד. הם מספרים על הסקרנות שחזרה אליהם, על התשוקה לחיים שהתעוררה בהם. אחרי ארבעה ימים בתכנית אמר לי לוחם שזה לילה ראשון שישן ברצף בעשרת החודשים האחרונים. הוא פשוט בא לומר לי תודה ונתן לי חיבוק.

מודל לחיקוי. בעקבות הצלחת התכנית במקום השליחות שלנו יצרנו קשר עם בתי חב"ד רבים ברחבי העולם, שיעתיקו את התכנית שבנינו. כ-300 אלף חיילים נלחמו בחזיתות בדרום ובצפון בשנה האחרונה, ולפחות שליש מהם ייצאו לטיולים בחו"ל. במקום שרבים מהם ימצאו את עצמם אבודים נפשית בטיול הממושך, נושיט להם יד וניתן להם את העזרה החשובה כל-כך. ללוחמים האלה מגיע הטוב ביותר אחרי כל מה שעשו למעננו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)