עם הרב ירחמיאל גורליק
מנהל בית חב"ד חולון
ראיתי בחסידות שמשבחים את עבודת הכפיים, שאז הראש פנוי לתורה. ואם עבודתי מחייבת לעבוד עם הראש?
אכן, יש סיפורים על יהודים תלמידי-חכמים שבחרו להתפרנס מעבודת כפיים דווקא, כדי שגם בשעת העבודה יוכלו לחשוב בענייני תורה.
ואולם רבים, ובפרט במציאות ימינו, מוצאים את פרנסתם מעבודה הדורשת גם את משאבי המוח ולא רק את כוחות המעשה. ודאי שעליהם לעשות את עבודתם כראוי, מכיוון שעל כך משלמים להם את משכורתם.
ועם זה, תורת החסידות מדייקת מהפסוק "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" – שהשאיפה צריכה להיות שהעבודה תעסיק את ה'כפיים' בלבד ולא את הראש. הרבי מליובאוויטש מסביר שעניין זה נרמז בכך שיעקב אבינו, בדרכו לחרן, הקיף את ראשו באבנים. בכך רצה להגן על ה'ראש' לקראת שנות העבודה הרבות הצפויות לו בחרן.
עניין זה אינו קשור לסוג העבודה, אלא לגישה של האדם כלפיה. כשם שעבודת כפיים משאירה את הראש פנוי, כך גם עבודה מתוחכמת יותר יכולה וצריכה להישאר במסגרת התחומה שלה, ולא לשאוב את נפשו של האדם לתוכה. השאלה אינה במה אתה עובד, אלא אם עבודתך היא מהות חייך שלך או שיש לך חיים אחרים – המשפחה, לימוד התורה, עבודת השם.
מסופר על אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש שאמר פעם אחת לסוחר בערדליים: "ראיתי רגליים המונחות בערדליים אבל לא ראיתי ראש הטמון בערדליים". זו משמעות השאיפה 'לשמור על הראש' – שהחיות של יהודי לא תהיה בענייני העבודה והעסק אלא בעניינים הרוחניים, של תורה ועבודת השם, שהם המהות האמיתית של חיינו בעולם הזה.
גישה כזאת בריאה יותר וגם מביאה ברכה גדולה יותר אפילו בפרנסה עצמה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
