"סָפֵק שֵׂעָר לָבָן קָדַם, סָפֵק הַבַּהֶרֶת קָדְמָה – הֲרֵי זֶה טָמֵא" (הלכות טומאת צרעת ב,ט)
הגמרא (בבא מציעא פו,א) מספרת שבבית דין של מעלה התעוררה שאלה הלכתית: מה הדין אם יש ספק על בהרת אם היא קדמה לשיער הלבן? הקב"ה אמר 'טהור', וחכמי מתיבתא דרקיעא אמרו 'טמא'. החליטו שמי שיכריע בשאלה יהיה החכם רבה בר-נחמני. מלאך המוות נשלח להביאו לעולם האמת, ובעת יציאת נשמתו מגופו אמר "טהור, טהור".
שואל רבנו יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה' על הרמב"ם: איך ייתכן שהרמב"ם פסק שבמקרה זה טמא, שלא כהכרעת רבה בר-נחמני?
ומשיב: כשם שאין לפסוק הלכה על־פי הוראה משמיים, כי "תורה לא בשמיים היא", כך אין לסמוך על הכרעת רבה שנאמרה בעת יציאת נשמתו.
הסבר זה אומר דורשני. וכי כל הלכה הנאמרת מפי חכם סמוך להסתלקותו אינה הוראה?
מסביר ה'חתם סופר' הסבר מקורי: אילו היו שומעים מפי רבה פסק הלכה שזה טהור, היו חייבים לציית לכך, גם אם הפסק נאמר בעת הסתלקותו. אלא שבגמרא מסופר שאיש לא נכח ביציאת נשמתו, ואיש לא שמע מפיו את הפסק 'טהור'. כיצד נודע הסיפור? מוכרחים לומר שהדבר נודע לחכמי ישראל בחלום או על־ידי אליהו הנביא. פסק דין שהגיע בחלום או בנבואה אינו מחייב, שכן התורה "לא בשמיים היא" (שו"ת חתם סופר או"ח, סי' רח). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
