עם הרב חיים-אליהו גלוכובסקי
רב קהילת חב"ד ברמת בית שמש ג
האם יראת העונש נועדה רק בעבור השלב ההתחלתי של עבודת הבורא, או שהיא נחוצה תמיד?
ראשית, יש לזכור שיראת ה', ובכללה יראת העונש, היא חלק מתרי"ג המצוות, וכלשון הרמב"ם בספר המצוות (במצווה הרביעית): "שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו, ובל נהיה שאננים ובטוחים אלא נחוש לביאת עונשו יתברך".
עם זה, מובא בספרי חסידות שקיום תורה ומצוות ממקום של יראת העונש ורצון לקבל שכר אינו בגדר עבודת ה' אמיתית, ועד שבמובן מסוים נחשב קיום כזה כעבודה לתועלת אישית ולא לשם שמיים. לכן הזוהר מכנה יראה זו 'ירא בישא'.
אלא שכאן נדרש למקם את הדברים נכון. אדם מן השורה, שמזלזל ביראת העונש, עושה שקר בנפשו וגורם פגיעה בקיום התורה והמצוות שלו. אדמו"ר הזקן אומר (ספר המאמרים הקצרים) שטעות היא לזלזל ביראת העונש, כי דרגה כזאת שייכת רק אצל מי שאין להם שום פחד משום דבר בענייני העולם, וכמו-כן אין להם שום הנאה מענייני העולם, אבל רוב בני-האדם, שיש להם פחדים מענייני העולם והנאה מענייני העולם, ורק כשבאים לדבר על פחד מעונשים של מעלה פתאום הם מקילים ראש – הללו משקרים בנפשם.
יתרה מזו אומר הרבי הרש"ב (ספר המאמרים תרמ"ט, עמ' רעג) שרוב בני-האדם בלי יראת העונש בלתי-נמנע שלא ייכשלו בעבירה. רק בני עלייה, שמועטים הם, שכל עשיותיהם לשם שמיים, יכולים שלא לחשוב על יראת העונש.
ובכל-זאת החסידות מדגישה את השאיפה לעבוד את ה' מתוך הכרה ברוממותו. ככל שהאדם מכוון את עצמו לכיוון הזה, הוא גורם שההנעה שלו לפעולה לא תהיה יראת העונש אלא הרצון להיות קרוב לקב"ה ולמלא את רצונו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
