"חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים – נֶאֱמָן; חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ" (הלכות מעשרות יב,יז)
פרק יב בהלכות מעשרות עוסק בשאלה מי חשוד על המעשרות ואינו נאמן להעיד שהפירות מעושרים. בסיום הפרק הרמב"ם כותב שהחשוד אינו נאמן כשהוא מעיד על הפירות שלו, אך אם הוא מעיד על פירות של אחרים – נאמן. הסיבה היא הכלל התלמודי "חזקה אין אדם חוטא ולא לו". יהודי עלול לעבור על רצון ה' לצורך תועלתו האישית, אך לא יחטא למען אחרים.
הראב"ד חולק על הרמב"ם, ולדעתו אין להאמין לחשוד גם כשהוא מעיד על של אחרים. ואולם השולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם (יו"ד קיט,ז).
העיקרון ההלכתי הזה משתקף בפתגם חסידי. אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אמר: "כששני יהודים נפגשים ועוסקים בעבודת ה' – יש כאן שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת". ולכאורה, מדוע אין כאן שתי נפשות אלוקיות מול שתי נפשות בהמיות?
אלא שהנפש הבהמית מרוכזת בעצמה בלבד, בעוד הנפש האלוקית עסוקה במילוי רצון ה'. לכן "אין אדם חוטא ולא לו", כי חטא הוא התגברות הנפש הבהמית, וזו לא תצא מגדרה למען אחרים. כששני יהודים נפגשים, שתי הנפשות האלוקיות משתפות פעולה זו למען זו, אך הנפש הבהמית של כל אחד מהם מרוכזת בעצמה ואינה מתעניינת בזולת. נמצא ששתי נפשות אלוקיות פועלות מול נפש בהמית אחת של כל אחד מהם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
