"אין ברירה אלא לגרש את המגדפת מכאן", קבעו משתתפי האסיפה. "בהפוגת הפגזים הראשונה נְשלח אותה, והיא תמצא מחסה במקום אחר"
האוויר במקלט הצפוף היה דחוס ומחניק. ימים רבים שהו בו המשפחות, שייחלו לרגיעה שתאפשר להן לחזור לשגרה. ופתאום נישא הקול – קול צעקה צורמני, של חרפות וגידופים על ראשיהם של דרי המקלט. כולם ידעו את מקור הקול – זו יֶנטה.
המתח בירושלים היה גדול עם פרוץ מלחמת השחרור. הדיווחים סיפרו על חיילים שטופי שנאה העושים את דרכם מירדן וממצרים אל עיר הקודש.
הירדנים, שכבר שלטו בהרים החולשים על מזרח העיר, הפגיזו ללא רחם את השכונות בית ישראל ומאה שערים, שהיו בקו החזית.
תושבי השכונות ירדו אל מה שכוּנה מקלט: קומת קרקע, במקום לא בולט, שאינו פונה לעבר מקור הירי. קירות המבנה מוגנו בשקי חול, לבלימת הדף ורסיסים. מאות אנשים, שלא הכירו זה את זה, נדחסו למקום צפוף ומחניק, והתפללו להישאר בחיים.
כזה גם היה המקלט ששכן בבית מדרשו של רבי גדליה-משה גולדמן, האדמו"ר החמישי מזוויהל. מגוון אנשים, שביקשו למצוא מחסה מההפגזות, התקבצו בו. באחת הפינות ישב הרבי והגה בתורה, מתעלם לחלוטין מהתנאים הקשים. גופו הצנום היה מורגל בחיי תענית והצפיפות וההמולה לא נגעו לו כלל. כ'בוגר' שבע שנות עבודת פרך בסיביר, השהייה במחיצת יהודים הייתה בעבורו תענוג ולא עינוי.
רבי גדליה־משה מזוויהל
מפעם לפעם היה קם ממקומו ומתהלך אנה ואנה, מפזם לעצמו ניגון חרישי. הופעתו השלווה השרתה רוגע על הסובבים ותרמה למנוחת הנפש של יושבי המקלט.
החיים במקלט לא היו קלים. מיום ליום נעשו קשים יותר. מזון הושג בקושי. המצרך הפופולרי ביותר היה 'חלמית' (חוביזה), צמח בר שגדל בשפע בחצרות הבתים. הנשים היו קוטפות את העלים, שוטפות ומנקות אותם היטב, ומכינות מהם קציצות ומרקים על גבי מדורות זרדים בחצרות. המדורות הדיפו עשן רב, שהוסיף לאוויר ה'צלול' במקלטים.
כאשר קולה של ינטה נשמע בחלל המקלט, ידעו הנוכחים כי אתגר חדש ניצב לפניהם. ינטה, מתושבות השכונה, סבלה מהפרעה נפשית, אך ניחנה בכושר ביטוי חד וחריף. היא החלה לשפוך חרפות וגידופים על ראשיהם של דרי המקלט.
אנשים ישרים ותמימים נפלו קרבן לחרצובות לשונה. פניהם הסמיקו והחווירו חליפות מול שפך העלילות שהוטחו בהם, מול הקהל וילדיהם המסויטים. אווירת מחנק של ממש אפפה את המקלט. מה שלא עשו הירדנים והמצור, המחסור והמתח של המלחמה, עשתה ינטה בשבט לשונה.
גידופיה, שלא היה קשר בינם ובין המציאות, הפכו את השהייה במקלט לבלתי-נסבלת. כוחות הנפש של דרי המקלט כבר נסחטו עד תום, והדבר האחרון שהיה חסר להם הוא 'זמירותיה' של ינטה וחדירתה לפרטיות המינימלית שעוד נותרה להם. הורים הושפלו לעיני ילדיהם, מחנכים בוזו אל מול תלמידיהם, וכבודם של זקנים נרמס מול נכדיהם הבוכים.
ובינתיים ההפגזות לא פסקו. כאלף פגזים נחתו במשך חודש אחד על שכונותיה של ירושלים. חללים רבים מבני העיר הובלו למנוחות בהלוויות חפוזות.
אסיפה דחופה התכנסה באחת מפינות המקלט וקיבלה החלטה נחרצת. "אין ברירה אלא לגרש את המגדפת מכאן", קבעו. "בהפוגת הפגזים הראשונה נְשלח אותה, והיא תמצא מחסה במקום אחר. כך תתחלק סאת הביזיונות עם אנשים אחרים. באו מים עד נפש!".
ההסכמה הייתה גורפת ואיש לא התנגד. אבל אז הציע אחד הנאספים לגשת אל הרבי ולקבל את הסכמתו. "רבנו נמצא כאן איתנו", טען, "אי-אפשר לעשות דבר כזה בלי אישורו".
נציגי הנאספים ניגשו אל רבי מרדכי והציגו לפניו את כל העניין. "מי אני שאומר לכם מה לעשות? מדוע באתם בכלל לשאול אותי?", הגיב הרבי.
ואז המשיך ואמר: "אני רק יכול לספר לכם שאבי הקדוש (רבי שלמה מזוויהל) הצליח לרפא את אחותי בזכות ביזיונות שהביא עליו. כאשר חלתה שוב, ניסה את הסגולה שנית, אך זו לא הצליחה הפעם, שכן בכל מקום שעבר חלקו לו כבוד. לא חלף זמן רב והיא נפטרה".
רבי מרדכי הביט בחברי המשלחת ואמר: "אבי תמיד היה אומר: 'עם ביזיונות אפשר להציל חיים, ביזיון תמורת מוות...'. כעת, שהמוות עולה בחלוננו, ואיש אינו יודע היכן יתפוס אותו הפגז, ואפילו לצאת אל הרחוב ולחפש ביזיונות אי-אפשר, ריחמו עלינו מן השמיים ושלחו לנו את הסגולה אל תוך המקלט. ואתם רוצים להוציא את הסגולה החוצה?!".
דעתו של רבי מרדכי התקבלה וינטה נשארה במקלט, על אף הצקותיה הבלתי-פוסקות.
ואכן, בסיום המלחמה יצאו כל יושבי המקלט בריאים ושלמים. איש מדייריו לא נפגע.
(על-פי 'יסודי עולם') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
