הרב מיהר למטבחון, לקח ספל זכוכית גדול, הטיל לתוכו את הקפה והסוכר ומזג מים רותחים וחלב, ובצעדים מהירים הגיש את הקפה לרבו. "וכי זה קאווה?!", תהה רבי משה
המחשבות המעיקות לא הרפו ממנו לרגע, והמועקה בליבו גברה והלכה. "מאיִן יבוא עזרי?", תהה רבי אשר ורנר, ונשא את עיניו למרום. "מה יהיה? מה יהיה?".
הרב אשר-זאב ורנר היה רבה של טבריה בשנים תרצ"ד-תשי"ח (1958-1934). הוא נולד בירושלים בשנת תרנ"ד (1884) במשפחה מיוחסת. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות גדולים ויראת שמיים מיוחדת, ובמרוצת הזמן התפרסמו צדקתו וגאונותו.
אחרי מלחמת העולם הראשונה הזמינו אותו ראשי הקהילה היהודית בפרובינדס שברוד-איילנד שבארצות-הברית לשמש רב קהילתם, והרב ורנר קיבל את התפקיד.
רבי אשר־זאב ורנר. מסר בחלום
בשנת תרצ"ג הורע מצבו הבריאותי של רבי משה קלירס, רבה הנודע של טבריה, והוא ביקש מהרב ורנר למלא את מקומו בכס הרבנות בטבריה ובראשות ישיבת 'אור תורה' הוותיקה. הרב ורנר נענה לבקשה וחזר לארץ בשנת תקצ"ד.
.jpg)
רבי משה קלירס
ישיבת 'אור תורה', ששכנה במרומי הגבעה, לצד קברו של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, הייתה היהלום של טבריה. את ספסליה חבשו תלמידים מובחרים, לצד תלמידי-חכמים מופלגים שעסקו יומם ולילה בתורה. את משפחתם קיימו בדוחק רב ממלגה חודשית שנתן להם הרב ורנר.
על רקע זה אפשר להבין את דאגתו הגדולה של הרב. הגיע היום שבו האברכים אמורים לקבל את מלגת הקיום שלהם, ואולם הקופה הייתה ריקה לחלוטין. הרב ניסה לעורר בעלי ממון ואף היה מוכן לקחת הלוואות, אך הפעם היו כל מאמציו לתוהו.
רגליו הוליכוהו אל חדרו שבישיבת 'אור תורה'. הוא צנח על כיסאו, השעין את ראשו על כפות ידיו ונרדם.
בחלומו ראה הרב ורנר את עצמו בחדרו שבישיבה, אלא שעל כיסאו יושב לא פחות ולא יותר – רבי משה קלירס, ראש הישיבה שהלך לעולמו לפני שנים. פניו האירו באור יקרות.
"מה שלום הישיבה?", התעניין רבי משה. "המצב בכי רע", השיב רבי אשר בעצב. "הקופה ריקה, הנדיבים נעלמו ובהיכל הישיבה יושבים עשרות אברכים יקרים שלא יקבלו את מלגת הקיום החיונית לפרנסת משפחתם".
רבי משה שמע את דבריו, ופניו נשארו מאירות ומחייכות כמקודם. "רבי אשר יקירי, האם תוכל בבקשה להכין לי ספל קפה?", ביקש.
הרב ורנר מיהר למטבחון, לקח ספל זכוכית גדול, הטיל לתוכו את הקפה והסוכר ומזג מים רותחים וחלב, ובצעדים מהירים הגיש את הקפה לרבו.
"וכי זה קאווה?!", תהה רבי משה. הרב ורנר שב אל המטבחון, הכין כוס קפה חדשה וחזר אל החדר. שוב הביט בו רבי משה ותהה: "הלזה ייקרא קאווה?!".
כמו בפעם הראשונה והשנייה ניגש הרב ורנר להכין קפה בשלישית. בצעדים זהירים צעד אל החדר ופתח את הדלת, אך לתדהמתו גילה שהחדר ריק. רבי משה נעלם.
רבי אשר התעורר נסער מהחלום המוזר. 'מה ביקש מורי ורבי לרמוז לי?', תהה. הוא התהלך בחדר הלוך ושוב, ומחשבות שונות התרוצצו במוחו. ופתאום הבזיקה בו המחשבה:
"מורי ורבי הצדיק שב ושאל אם זה 'קאווה'. כעת אני מבין! הלוא מדי יום, בסיום תפילת שחרית, אנו משננים את הפסוק "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'". באומרו 'קאווה' התכוון רבי משה ל'קווה' – לתקווה ולביטחון הגמור בבורא עולם! מורי רבי הקדוש תהה היכן הביטחון והאמונה שלי, גם כאשר הדברים אינם מסתדרים בדיוק כפי שרציתי".
אבן נגולה מעל ליבו. הוא התנער מהדאגות שהעיקו עליו ופנה לביתו. שם קרא לבתו יפה-מרים, שלימים נישאה לרבי אברהם-דב אוירבך, רבה של טבריה. "בואי עימי בתי היקרה ונרד לעיר. נלך להביא מלגות לאברכים היקרים!".
הרב ובתו לא הספיקו לצעוד אלא דקות מספר עד ששמעו קול מאחוריהם. "כבוד הרב, האם זקוק אתה לסכום כסף להחזקת הישיבה? יש בידי כסף להלוואה בכל פריסת תשלום שהרב יחפוץ", אמר האיש.
רבי אשר לא הופתע. ביטחונו בקב"ה מילא את ליבו. "כמה כסף יש בידך?", בירר. האיש נקב בסכום גדול, שיש בו לשלם את המלגות אף יותר מחודש אחד.
"שמעתי שהבריטים עומדים להחליף את מטבעות הלירה הארץ ישראלית", הסביר היהודי. "יש בידי סכום גדול במטבעות שיוחלפו, ואם יישארו אצלי, לא יהיו שווים יותר מפיסות מתכת פשוטות.
"ברגע ששמעתי את השמועה מיהרתי לצאת לרחוב ולמצוא מישהו שזקוק כעת לכסף. קח ממני את המטבעות ותחזיר לי במטבעות החדשים כשירווח לך".
(מפי הרב חיים-שלום דייטש, חתנו של רבי אשר ורנר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
