מכה אחר מכה ספג פרעה, וכאשר נראה היה שהפעם למד את הלקח וישחרר את בני ישראל – שב והקשה את ליבו. ערב מכת ברד התורה מספרת כי "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה" (שמות ט,יב).
העובדה שהקב"ה גרם לפרעה להתעקש ולהתבצר בסירובו איננה גורעת מאחריותו למעשיו, וכמו-כן מהיכולת שניתנה לו לחזור בתשובה. בכך יש לימוד מיוחד הנוגע לכל יהודי, המתמודד עם 'פרעה' שבלב – עם יצר הרע – הגורם 'טמטום הלב' ו'טמטום המוח'; היינו שרגשותיו ושכלו של האדם נאטמים בפני אור הקדושה.
כאילו הוצב מחסום
אטימות הלב מתבטאת באדישות וחוסר עניין בעבודת ה'. האדם מתפלל, אבל אין הוא מרגיש חיוּת. במקום שהלב יפעם בהתרגשות ובלהט של קדושה, ויפיץ לכל הגוף את החוויה של עבודת הבורא, הלב נשאר אטום כאבן. בהמשך 'טמטום הלב' גורר אטימות של המוח. האדם לומד תורה, ולא רק שברגע שהוא סוגר את הספר הלימוד נשכח ממנו, אלא שמלכתחילה אין אור התורה נקלט היטב במוחו.
עושה היהודי חשבון נפש ותוהה על מצבו. הוא מוצא שהתנהגותו היום הייתה טובה, ושלפי כללי ההלכה לא נפל בה פגם. ובכל-זאת, מרגע קומו בבוקר, על אף היותו רענן לאחר שנת הלילה, הוא חש קושי בלימוד ובתפילה. מבחינה גשמית מצבו מצוין. הוא אוכל ושותה מתוך הרגשת טעם, ישן בלי הפרעות, ובענייני המסחר הוא חריף ומתוחכם. ואולם כשהוא פותח ספר קודש – כאילו הוצב בפניו מחסום.
אפילו פרעה יכול
טוען היהודי: המצב הזה אינו באשמתי! הקב"ה הכביד את ליבי! וכי ביכולתי להתווכח עם הקב"ה?! ובכן, טענה זו היא טענת שקר וכזב, וכפי שנאמר (משלי יט,ג) "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". הסיבה שנענשת בכבדות הלב היא מפני שאתה גרמת למוחך וליבך להיאטם.
כלל גדול נאמר בספר התניא (פרק טו): "אי-אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבֵּר הקליפות שהם מסך המבדיל ומחיצה של ברזל". אי־אפשר לפתוח את המוח ואת הלב לקב"ה אם אין עושים תשובה על העבר. ומי לנו גרוע מפרעה, המושל במצרים, "ערוות הארץ", שדיכא את בני ישראל ורצח את ילדיהם, שגם אחרי שה' הכביד את ליבו יכול היה לחזור בתשובה!
משה שבלב
גם אם הקב"ה הכביד את ליבך, רצונו שתתגבר על כך ותשוב בתשובה שלמה. אם נדבק בך משהו מבחינת 'פרעה', זכור שיש בתוכך בחינת 'משה', שהיא נקודת היהדות הנצחית שבנפש, ובכוחה אפשר להתחיל לחזור ולהתקרב לקב"ה.
פרשתנו נפתחת בציווי ה' אל משה "בֹּא אֶל פַּרְעֹה". פירוש הדברים הוא, שעל משה ללכת אל ביתו של פרעה. יש משמעות גדולה בכך שמשה הולך לביתו של פרעה, למקום שבו הקליפה היא בשיא תוקפה, מקום של טומאה. הליכה זו נועדה להשפיע על פרעה לחזור בתשובה, ועל התשובה אין שום הגבלות.
(תורת מנחם, כרך מב, עמ' 135) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
