"קמתי, הלכתי הצידה ונעמדתי ליד עץ. כיוונתי את פניי לעבר ירושלים והתחלתי את תפילת העמידה. ופתאום אני רואה במרחק של עשרה או חמישה-עשר מטרים ממני ברזלים זזים באדמה"
מחנה הפליטים אל-בורייג', מרכז רצועת עזה. יום שני, י"ג בטבת. השמש עומדת לשקוע ומלכיאל בן-יוסף מחליט לנצל כמה רגעים של השתהות כדי להתפלל מנחה.
מלכיאל (35) הוא תושב היישוב עתניאל בדרום הר חברון, אב לשישה ילדים, קבלן ומהנדס במקצועו. בשבת שמחת תורה הוזעק למילואים, והצטרף לחבריו בגדוד 450. הגדוד פועל במסגרת בית הספר למ"כים, ומכשיר חניכים לחטיבות הצנחנים, הנח"ל וכפיר.
גם במלחמה. "רציתי בכל־זאת להתפלל". מלכיאל
וכך הוא מספר ל'שיחת השבוע':
הוקפצתי למילואים בשבת שמחת תורה. לאחר כמה שבועות של אימונים והתארגנויות נכנסנו לרצועת עזה באמצע חודש מרחשוון. השתתפנו בהרבה פשיטות על בתים ומבנים בשכונת שג'אעייה. הגדוד שלנו פעל כחודש ימים באוניברסיטה בשכונת רימל ועוד.
הסיפור שאני מספר עליו קרה כשנכנסנו למחנה הפליטים אל-בורייג'. הכניסה הייתה בשעות הבוקר, אבל תוך כדי תנועה צצו עיכובים שעצרו את התקדמות הכוח. לאחר כמה שעות התקבלו האישורים להמשיך ולהתקדם פנימה.
בשלב מסוים הכוח עצר שוב את ההתקדמות. הבטתי לשמיים וראיתי שהשמש עומדת לשקוע. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות אחרונה בעבורי להתפלל תפילת מנחה.
האם הייתי חייב בתפילה? נראה שלא, אבל רציתי בכל-זאת להתפלל את תפילת העמידה, וכך עשיתי.
קמתי, הלכתי הצידה ונעמדתי ליד עץ. כיוונתי את פניי לעבר ירושלים והתחלתי את תפילת העמידה. התפללתי בעיניים פקוחות, והחלטתי שאם תתקבל הוראה לנוע, אמשיך להתפלל תוך כדי הליכה.
רק התחלתי בתפילתי, בעומדי מעט אחרי ברכת 'מגן אברהם', ופתאום אני רואה במרחק של עשרה או חמישה-עשר מטרים ממני ברזלים זזים באדמה.
חשוב להבין. במקום הזה כבר עברה כל הפלוגה. טנקים וכלי הנדסה כבר חרשו את האזור. זה שטח חקלאי שהיה מפונה. כוחות עברו במקום ואיש לא ראה שם פיר כלשהו. היו שם מעט הריסות, ככל הנראה של מבנה חקלאי.
ובכן, אני עומד ומתפלל, ומבחין במרחק לא גדול ממני בברזלים זזים על הקרקע. זה קרה במקום שיש בו קפל קרקע, ורק מפני שעמדתי יכולתי לראות זאת. אילו הייתי יושב, לא הייתי מבחין בתזוזה.
בעודי תוהה אם מדובר בבעל-חיים כלשהו, פתאום אני רואה שמתוך האדמה מגיח מחבל האוחז בידו משגר אר-פי-ג'י.
המחבל יצא ופניו לכיוון מערב. הוא תכנן לשגר את הטיל לכיוון טנק או מבנה שהיה מאוכלס בחיילים או לעבר חיילי הכוח שלנו, שישבו מעט קדימה.
באותה שנייה נתתי צעקה והתחלתי לירות לעבר המחבל. חברים שלי, שישבו בצד, קלטו מייד את הסיטואציה והצטרפו גם הם בירי. המחבל שמע את הצעקה שלי והסתובב לכיווננו, אבל היינו מהירים יותר, והוא חוסל במקום.
לאחר חיסול המחבל מפקד המחלקה זרק רימון לכיוון הפיר, כדי להבטיח שאין שם עוד מחבלים, ובכך נגמר האירוע מבחינתנו. כך נתגלה שהיה בשטח פיר מנהרה שהצבא לא ידע על קיומו.
בהמשך נאמר לנו על-ידי קצין מודיעין שהמחבל שחוסל היה חבר בחוליה בת ארבעה מחבלים. אנחנו כבר לא היינו באזור, ואינני יודע בוודאות מה היה המשך הטיפול בפיר הזה. ידוע לי שחיילי ההנדסה הקרבית טיפלו במנהרה ובעוד שני פירים שנחשפו באזור, בעקבות גילוי הפיר שממנו יצא אותו מחבל.
בגדוד שלנו יש חיילים מרקע מגוּון. יש אצלנו דתיים ולא-דתיים, אבל כולם התרגשו מהסיפור.
היו חיילים שביקשו בעצמם להתפלל מנחה. על-פי ההלכה אנו פטורים מתפילה בעיצומה של פעילות מבצעית, אבל הסיפור הזה יצר הד חזק כל-כך, שגם מי שאינם מתפללים בדרך כלל, ביקשו להתפלל בהפוגות וכדומה.
לסיום חשוב לי להזכיר את חברנו לפלוגה, מאור לביא הי"ד, מהיישוב השכן סוסיא, שנפל בקרב ברצועת עזה, והניח אישה וארבע בנות.
במהלך הקרבות בשכונת שג'אעייה, בימי החנוכה, מאור מצא חנוכייה בתוך בית של מחבל בעזה וביקש להחזירה לבעליה. וכך כתב:
"בדיוק לפני שבוע, בנר שביעי של חנוכה, יצאנו לפשיטות על כמה בתים בשג'אעייה לחפש מודיעין וכו'. באחד הבתים היה מודיעין על בית של מחבל ('בית פעיל'), ובאמת נמצא שם נשק מתחת למיטה, מדים, ציוד לחימה, דגלים של פת"ח ועוד...
"בין כל ההריסות של חדר השינה בצבצה לה החנוכייה הזאת בשידה ליד המיטה. אשמח להחזיר אותה לבעליה. לפי תחושת הבטן שלי היא נגנבה בשבת השחורה. כמובן שזכינו להדליק איתה את הנר השביעי והשמיני בתוך שג'אעייה. אם למישהו יש קצה חוט למי שייכת החנוכייה, אשמח לשמוע".
מאור פרסם תצלום של החנוכייה, בתקווה להשיבה לבעליה. לדאבון הלב נפל בקרב, ואנחנו נזכור אותו לעד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
