חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1932 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת וארא, ב' בשבט ה'תשפ"ד, (12/01/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1932 - כל המדורים ברצף
הפתרון המוסרי המתבקש
יש חדש
שתי מכות, שתי תפיסות
דיבור
כשיש תלמידים וממשיכים
תיקון וידיעה לאומות
בזכות התפילה לכיוון ירושלים
רציתי לשאול
לגימת מים בתפילה
"הם רצו לפרק ואנחנו נבנה"

מס' 1932, ערב שבת-קודש פרשת וארא, ב' בשבט ה'תשפ"ד (12.01.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הפתרון המוסרי המתבקש

האם זה מוסרי להשאיר את ילדי עזה ברצועה, לחיות חיי אומללות ומשטמה? האם ראוי להניח לילדים לגדול ליד מטעני חבלה, טילים ורימונים?

מדהים לראות שוב ושוב בני-אדם המגדירים עצמם מוסריים ואוהבי אדם והם תקועים בתפיסה שאינה חדלה מלהוליד רוע ורשע וסבל. אם אך תציע להם לחשוב בכיוונים הגיוניים יותר, יפסלו כל רעיון כזה על הסף, כי הם שבויים לגמרי בקונספצייה הקורסת.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה של רצועת עזה מבין שזאת בעיה שאינה ניתנת לפתרון בלי צעדים דרסטיים. המצרים, ששלטו ברצועה עד מלחמת ששת הימים, לא רצו לקבל אותה בחזרה כשנכרתו הסכמי קמפ-דייוויד. הם ידעו היטב איזה קן צרעות היא.

מה העתיד הצפוי להם?

הטרור והשנאה מושרשים ברצועה הזאת כבר שבעים שנה. מאז ומעולם היא הייתה בית חרושת לטרור ולשנאת ישראל. מדברים כל הזמן על אוכלוסייה אזרחית ועל 'בלתי-מעורבים', אבל כוחותינו מגלים עכשיו כמעט בכל בית עד כמה האוכלוסייה הזאת מעורבת בטרור עד צוואר. זה החינוך בגני הילדים, בבתי הספר ובאוניברסיטאות. כמעט כל בית הוא מחסן של אמצעי לחימה וחומרי חבלה. ראינו היטב את השמחה והצהלה של התושבים ה'תמימים' למשמע הידיעות על טבח שמחת תורה.

מצב זה מעניק לנו את מלוא הלגיטימציה להתייחס לאוכלוסייה הזאת כאל שותפים לטרור. אלה אינם חפים מפשע אלא מחפים על פשע. כשם שברור לנו שהצדק מחייב לעשות דין במחבלים ובשולחיהם, גם האוכלוסייה שמחנכת לטרור ומעודדת טרור ומסייעת לטרור אמורה לקבל את עונשה, ולא צריכות להיות לנו שום נקיפות מצפון בעניין זה.

אבל מעבר להיבט הקשור בנו – בואו נחשוב מה הדבר הנכון לאוכלוסייה הזאת ולעתידה. אם משאירים אותה ברצועה, חורצים למעשה את גורלה לעוד שנים של התבוססות ברוע ובשנאה ובחינוך להרג. ילדי עזה יתחנכו להרוג ולהיהרג, ויהיו קרבן למטיפים האסלאמיים הקנאים, שיטיפו להם כי הערך הנעלה ביותר הוא להרוג יהודים ולהיות 'שאהיד'.

האם זה מוסרי להשאיר אותם שם, לחיות חיי אומללות ומשטמה? האם ראוי להניח לילדים לגדול ליד מטעני חבלה, טילים ורימונים? האם מצפונם של בני-אדם מוסריים חי בשלום עם התמונות של מיטות תינוק שבהן מוטמנים כלי נשק וחומרי נפץ?

צאו מהקונספצייה

כל מי שאינו כבול בקונספצייה מעוּותת יסכים שהוצאת האוכלוסייה הזאת מהרצועה, ומתן אפשרות לפתוח בחיים חדשים במקומות אחרים בעולם – הם הצלה בעבורה. שם יש סיכוי שילדי עזה ילמדו בבתי ספר נורמליים, ילמדו מקצוע יצרני ויהיו בבגרותם בני-אדם בריאים, ששואפים לחיות חיים שלווים ולגדל ילדים לחיי בניין ויצירה. אז בשם איזה מוסר מתנפלים על כל מי שמציע הצעות כאלה, כאילו הוא אויב האנושות?

לאורך השנים נוסו פתרונות מגוּונים לבעיית הרצועה, ובכל פעם התנפצו הפנטזיות מול עינינו. היו שהאמינו שאחרי היציאה מהרצועה עד המטר האחרון ישקיעו העזתים את המשאבים האדירים שהעניק להם העולם לפיתוח האזור ולחיי בניין ושגשוג. כעת הכול רואים לאן הלכו המשאבים האלה – למנהרות, למשגרי טילים ולבניין צבא של רוצחים מתועבים.

המסקנה ברורה ומתבקשת כל-כך. רק צאו מהקונספצייה!


חדר ילדים בעזה. רקטות במיטות ומִטענים במגירות. זה מוסרי? (צילום: דו"צ)

  יש חדש

הכנה ליום ההילולא

בשבת הבאה, י' בשבט, יחול יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שנסתלק בשנת תש"י. ביום שישי כותבים 'פדיון נפש', מכניסים אותו לאחד מספריו של בעל ההילולא ושולחים לציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]). כמו-כן מדליקים נר נשמה לפני כניסת השבת ונותנים צדקה למוסדותיו.

תרומה ל'רשת'

הרבי מליובאוויטש קרא לתת לקראת יום ההילולא י' בשבט צדקה למוסדות הרבי הריי"צ. רשת החינוך של חב"ד, המפעילה עשרות בתי ספר ומאות גני ילדים, נקראת 'אהלי יוסף יצחק', על שמו של בעל יום ההילולא. לתרומה: charidy.com/reshet.

'התניא שלי'

הרב יהושע פיש, משלוחי חב"ד בקריית טבעון, פיתח אפליקציה ללימוד התניא, שמרכזת מאגר גדול של רבנים המוסרים שיעורים בכתב ובאודיו. יש גם אפשרויות חיפוש שונות, ובהמשך יהיו גם שאלות ותשובות ועוד. כתובת האתר: https://bit.ly/ התניא-שלי. פרטים בטל' 0506784770.

מפגש בוגרים

מפגש ארצי של בוגרי בית הספר למלאכה בכפר חב"ד יהיה אי"ה ביום רביעי, י"ט בשבט (24.1). פרטים אצל הרב משה אדרעי, טל' 0547770713.

  שלחן שבת

שתי מכות, שתי תפיסות

הראשונה בעשר המכות הייתה מכת דם, והאחרונה מכת בכורות. נראה שיש מרחק מהותי בין השתיים. מכת דם נמשכה שבוע ימים, ואילו מכת בכורות התרחשה ברגע אחד. באשר למכת דם רש"י מפרש: "לפי שמצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם, ואחר־כך הלקה אותם".

היינו שקודם הנחתת המכות על העם המצרי עצמו, גרמה מכת דם 'שבירה' של 'קליפת מצרים'. היא ניפצה את תפיסת החיים האלילית של המצרים, שייחסו כוחות לנילוס ול'מזל' הרוחני שמעליו. המכה הוכיחה להם שהמזלות הם 'כגרזן ביד החוצב בו', ואין לייחס להם כוח עצמאי בהיותם שלוחי הקב"ה בלבד.

מכה בשבוע ומכה ברגע

מאחר שהמזלות הם חלק מהטבע, גם ההשבתה שלהם נאחזה בגדרי העולם, במושג הזמן, וארכה שבעה ימים, שזו תבנית הזמן השלמה שקיימת מאז בריאת הזמן בשישה ימים וביום השבת שאחריהם.

לעומת  זה, מכת בכורות הייתה גילוי של מלך מלכי המלכים הקב"ה עצמו, גילוי שהוא מרומם מגדרי העולם. ומפני חשיבותה של מכה זו, היא מוזכרת כבר במכת דם, שבה הקב"ה מבקש ממשה לומר לפרעה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה". ורש"י מפרש: "עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה ב'כה'; 'כה אמר ה' כחצות הלילה'".

הטעם לקיום מצוות

בדברים אלה טמונים מסר והוראה לעבודת האדם את בוראו. הבסיס לעבודת ה' כולה הוא האמונה בו יתברך, שאפילו לא נחשבת מצווה לעצמה, אבל האמונה היא הגורם המניע את האדם להיות מחויב למצוות ולקיימן.

כלומר, קיום מצווה איננו בשל מעלתה של המצווה, או השכר, הגשמי או הרוחני, שמובטח על קיומה. קיום המצוות הוא אפילו לא כדי להאיר את העולם ולעשותו דירה לקב"ה. אלא הגישה הבסיסית לקיום המצוות היא – זה רצון ה'; כך ציווה ה', וכפי שאנו אומרים בברכת המצוות: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו".

מתחילים בקבלת עול

כאשר קיום המצווה כרוך בנימוק כלשהו, אפילו זה ההסבר הנעלה ביותר, עדיין הקיום כפוף להגדרות שניתנות למדידה והקשורות לעולם הגשמי. שכן האדם מבין את הערך הרוחני שבקיום המצווה. זה מקביל למכת דם, שהייתה קשורה עם מושגים אנושיים.

ואולם כאשר מקיימים מצווה בפשטות, מפני שכך ציווה הקב"ה, בלי להיכנס להבנת הערך הרוחני של המצווה, הרי זה קיום נעלה ביותר, המגיע לקב"ה עצמו, כמו מכת בכורות. ואכן, הגישה לעבודת ה' מתחילה בקבלת עול, כשם שמכת בכורות נרמזה כבר במכת דם, ומי שדבק בקבלת עול מלכות שמיים זוכה לדרגה הגבוהה של קיום רצון ה', "עושים רצונו של מקום".

(תורת מנחם, כרך עט, עמ' 93)

  מן המעיין

דיבור

לא יכול לצמצם

"הן בני ישראל לא שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו,יב). משה עמד במדריגה עליונה כל-כך, שלא היה יכול לצמצם את עצמו בדיבור.

(המגיד ממזריטש)

לימוד זכות

משה לימד בזה זכות על בני ישראל. מה שאין שומעים לו אין זה מפני שאין רצונם לשמוע את דברי ה', אלא מפני ש"אני ערל שפתים"; אינני מחונן בכישרון הדיבור ואינני מושך את ליבם.

(שפת אמת)

יסתתמו הטענות

אפשר לבאר את הפסוק כך: "הן בני ישראל לא שמעו אליי", ואינם רוצים לצאת מן הגלות, ועדיין אפשר ללמד עליהם זכות ולומר: מתוך השעבוד הקשה הגיעו לכך. אבל "ואיך ישמעני פרעה?", מה יהיה אם פרעה ישמעני ויסכים לשחררם; איך אשא פנים להמליץ טוב עליהם? אם פרעה הגוי רוצה לשחרר אותם והם אינם מוכנים לצאת – כי אז "ואני ערל שפתים", יסתתמו טענותיי.

(רבי יצחק מוורקה)

פרי השפתיים

לדיבור כוח גדול, הן לטוב הן למוטב. והריהו עיקר הוויית האדם, ככתוב (בראשית ב,ז) "ויהי האדם לנפש חיה", היינו נפש מדברת, כתרגומו: "לרוח ממללא". על כן נקרא הדיבור 'פרי', כנאמר (ישעיהו נז,יט) "בורא ניב שפתים" – הדיבור הוא פרי השפתיים ותנובתן, כמו הפרי שהוא תכלית האילן.

(רבנו בחיי)

מעורר את עצם הנפש

הדיבור בתורה ובתפילה מעורר את עצם הנפש, ככתוב (שיר השירים ה,ו) "נפשי יצאה בדברו" – דיבורו עורר את נפשי. זהו שנאמר (תהילים לה,י)  "כל עצמותיי תאמרנה", היינו שעצמות הנפש באה לידי ביטוי באמירה ובדיבור. אך במה דברים אמורים? כאשר הדיבור הוא בהתלהבות, מתוך חיות פנימית.

(לקוטי דיבורים)

מגביר את המידות

בספר 'ראשית חכמה' מובאת סגולה למידת הכעס, שכאשר אדם כועס – ישתוק ולא ידבר. כך ישקוט כעסו עד שייעלם לגמרי. כי בכוחו של הדיבור להגביר את המידות או להחלישן. כמו באדם המדבר דברי אהבה, הרי הוא מוסיף ומגדיל בכך את אהבתו, ואור האהבה שבו מאיר עוד יותר מבתחילה. וכן בכעס: הדיבור מחזקו ומגבירו, והעדר הדיבור מחלישו ומבטלו.

(ספר המאמרים תרנ"ט)

גילוי הטוב

עניין הדיבור הוא הוצאת דבר ממצב של העלם (מחשבה) לידי גילוי. הווי אומר שהמדבר בשבחו ובמעלתו של חברו – מגלה את הטוב הגנוז בו, ולפעולה זו נודעת השפעה חיובית וחשובה על אותו חבר.

(הרבי מליובאוויטש)

להתמיד לדבר

"אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" (ירמיה ז,כח). פירשו החסידים הראשונים: מדוע אבדה האמונה? משום שנכרתה מפיהם, היינו שלא התמידו לעוררה ולחזקה בדיבור.

(אוצר פתגמי חב"ד)

  אמרת השבוע

כשיש תלמידים וממשיכים

קהילה קטנה נפטר רבהּ, וראשיה חיפשו רב חדש, אך מאחר שהקהילה הייתה קטנה ורחוקה, לא הסכים איש לקבל עליו את התפקיד. פעם אחת נקלע לעיירה יהודי תלמיד-חכם, וראשי הקהילה התרשמו ממנו. אמרו לו שבעירם קבורים גדולי עולם, הלוא הם ה'טורי זהב', ה'מגן אברהם' ורבי עקיבא איגר. אמר בליבו האורח: אם רבנים גדולים כאלה כיהנו פה, אף לי הקטן ראוי הדבר.

לימים התברר לרב החדש שלא דובים ולא יער... פנה הרב אל ראש הקהילה ושאלו לפשר הדבר. השיב לו ראש הקהל: "כנים דברינו, שהרי בערים האחרות לומדים את ה'טורי זהב' ואת ה'מגן אברהם' ואת חידושי רבי עקיבא איגר, וממילא הם חיים ולא קבורים. אבל כאן אין איש מעיין בחיבוריהם, וממילא כאן קבורתם ממש"...

זה פירוש המאמר 'חבל על דאבדין ולא משתכחין': חבל על מי שנפטרים ומעשיהם ותורתם נשארים בלי המשך, אבל כל עוד יש תלמידים וממשיכים – אין זו אבידה כלל.

  גאולהפדיה

תיקון וידיעה לאומות

שְׁבִירָה. הגאולה ממצרים משמשת מעין דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר (מיכה ז,טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". ועם זה, הגאולה העתידה תהיה שלמה וגדולה מהגאולה ממצרים, ולכן יש כמה וכמה הבדלים ביניהן. אחד ההבדלים, שבגאולה ממצרים היה צורך במכות שישברו את מצרים, ואילו בגאולה העתידה יהיה התיקון בדרך אחרת.

למכות הייתה מטרה לפעול בירור במצרים, כפי שהקב"ה אומר (שמות ז,ה): "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם". מטרת המכות הייתה להביא את מצרים לידי הכרה שיש בורא ומנהיג לעולם. רבנו הזקן מבאר (תורה אור וארא נו, סוף עמ' ד) שהביטוי 'וידעו' הוא גם במובן של שבירה: "פירוש 'וידעו' הוא מלשון שבירה, כמו שכתוב 'ויודע בם את אנשי סוכות'... שעל-ידי שבירת הקליפה יוכל להיות גילוי אור אין-סוף ברוך הוא להניצוץ, עד שיוכלל באלקותו יתברך".

הוא ממשיך ומסביר ש"בזה יתורץ מה שכתוב בקריעת ים סוף 'וידעו מצרים כי אני ה''. ולכאורה תמוה, שהרי להלן כתיב 'לא נשאר בהם עד אחד'. אלא דפירוש 'וידעו' לשון שבירה כו'. ועל-ידי זה היה גילוי אור אין-סוף להניצוצין, והם ידעו ידיעה ממש כי אני ה'".

גִּלּוּי הָאֱמֶת. הרבי מליובאוויטש מבאר (לקוטי שיחות כרך כה, עמ 189) שבנקודה זו טמון אחד ההבדלים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה: "פרעה ומצרים מצד עצמם אין להם שייכות לידיעת הוי'ה, כפי שפרעה אמר 'לא ידעתי את הוי'ה'. מצד עצמם שייכים הם רק לשם אלוקים, ששם אלוקים בגימטרייה הטבע. וזהו מה שנפעל בגאולת מצרים, ש'וידעו מצרים כי אני הוי'ה', שהם קיבלו ידיעה בהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע, שקשורה עם שם הוי'ה.

"בדוגמה לזה – אלא שבאופן נעלה בהרבה – יהיה החידוש לעתיד לבוא: נוסף על הגאולה של ישראל, אורייתא וקודשא-בריך-הוא, יפעל הדבר גם בעולם, אצל כל אומות העולם... שנאמר כי אז 'אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי'ה ולעובדו שכם אחד'.

"וייעוד זה בנוגע לאומות העולם אינו סתם דבר נוסף שיזכו לו בביאת משיח צדקנו, אלא הוא קשור עם עצם עניין הגאולה: מאחר שהשכינה תצא כביכול מהגלות, הרי יחד עם זאת תתגלה אמת הוי'ה... ובזה הוא אחד החידושים של הגאולה העתידה על הגאולה של 'ימי צאתך מארץ מצרים': בגאולת מצרים – הידיעה של מצרים '(וידעו מצרים) כי אני הוי'ה' באה על-ידי המכות (וכיוצא בזה) – על-ידי שבירת מצרים; מה שאין כן לעתיד לבוא, יהיה 'וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי'ה דיבר', לא על-ידי מכות, שבירה, אלא בדרך תיקון, ובלשון הרמב"ם הנ"ל 'ויתקן את העולם כולו כו' לקרוא כולם בשם הוי'ה ולעובדו שכם אחד'".

  מעשה שהיה

בזכות התפילה לכיוון ירושלים

"קמתי, הלכתי הצידה ונעמדתי ליד עץ. כיוונתי את פניי לעבר ירושלים והתחלתי את תפילת העמידה. ופתאום אני רואה במרחק של עשרה או חמישה-עשר מטרים ממני ברזלים זזים באדמה"

מחנה הפליטים אל-בורייג', מרכז רצועת עזה. יום שני, י"ג בטבת. השמש עומדת לשקוע ומלכיאל בן-יוסף מחליט לנצל כמה רגעים של השתהות כדי להתפלל מנחה.

מלכיאל (35) הוא תושב היישוב עתניאל בדרום הר חברון, אב לשישה ילדים, קבלן ומהנדס במקצועו. בשבת שמחת תורה הוזעק למילואים, והצטרף לחבריו בגדוד 450. הגדוד פועל במסגרת בית הספר למ"כים, ומכשיר חניכים לחטיבות הצנחנים, הנח"ל וכפיר.


גם במלחמה. "רציתי בכל־זאת להתפלל". מלכיאל

וכך הוא מספר ל'שיחת השבוע':

הוקפצתי למילואים בשבת שמחת תורה. לאחר כמה שבועות של אימונים והתארגנויות נכנסנו לרצועת עזה באמצע חודש מרחשוון. השתתפנו בהרבה פשיטות על בתים ומבנים בשכונת שג'אעייה. הגדוד שלנו פעל כחודש ימים באוניברסיטה בשכונת רימל ועוד.

הסיפור שאני מספר עליו קרה כשנכנסנו למחנה הפליטים אל-בורייג'. הכניסה הייתה בשעות הבוקר, אבל תוך כדי תנועה צצו עיכובים שעצרו את התקדמות הכוח. לאחר כמה שעות התקבלו האישורים להמשיך ולהתקדם פנימה.

בשלב מסוים הכוח עצר שוב את ההתקדמות. הבטתי לשמיים וראיתי שהשמש עומדת לשקוע. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות אחרונה בעבורי להתפלל תפילת מנחה.

האם הייתי חייב בתפילה? נראה שלא, אבל רציתי בכל-זאת להתפלל את תפילת העמידה, וכך עשיתי.

קמתי, הלכתי הצידה ונעמדתי ליד עץ. כיוונתי את פניי לעבר ירושלים והתחלתי את תפילת העמידה. התפללתי בעיניים פקוחות, והחלטתי שאם תתקבל הוראה לנוע, אמשיך להתפלל תוך כדי הליכה.

רק התחלתי בתפילתי, בעומדי מעט אחרי ברכת 'מגן אברהם', ופתאום אני רואה במרחק של עשרה או חמישה-עשר מטרים ממני ברזלים זזים באדמה.

חשוב להבין. במקום הזה כבר עברה כל הפלוגה. טנקים וכלי הנדסה כבר חרשו את האזור. זה שטח חקלאי שהיה מפונה. כוחות עברו במקום ואיש לא ראה שם פיר כלשהו. היו שם מעט הריסות, ככל הנראה של מבנה חקלאי.

ובכן, אני עומד ומתפלל, ומבחין במרחק לא גדול ממני בברזלים זזים על הקרקע. זה קרה במקום שיש בו קפל קרקע, ורק מפני שעמדתי יכולתי לראות זאת. אילו הייתי יושב, לא הייתי מבחין בתזוזה.

בעודי תוהה אם מדובר בבעל-חיים כלשהו, פתאום אני רואה שמתוך האדמה מגיח מחבל האוחז בידו משגר אר-פי-ג'י.

המחבל יצא ופניו לכיוון מערב. הוא תכנן לשגר את הטיל לכיוון טנק או מבנה שהיה מאוכלס בחיילים או לעבר חיילי הכוח שלנו, שישבו מעט קדימה.

באותה שנייה נתתי צעקה והתחלתי לירות לעבר המחבל. חברים שלי, שישבו בצד, קלטו מייד את הסיטואציה והצטרפו גם הם בירי. המחבל שמע את הצעקה שלי והסתובב לכיווננו, אבל היינו מהירים יותר, והוא חוסל במקום.

לאחר חיסול המחבל מפקד המחלקה זרק רימון לכיוון הפיר, כדי להבטיח שאין שם עוד מחבלים, ובכך נגמר האירוע מבחינתנו. כך נתגלה שהיה בשטח פיר מנהרה שהצבא לא ידע על קיומו.

בהמשך נאמר לנו על-ידי קצין מודיעין שהמחבל שחוסל היה חבר בחוליה בת ארבעה מחבלים. אנחנו כבר לא היינו באזור, ואינני יודע בוודאות מה היה המשך הטיפול בפיר הזה. ידוע לי שחיילי ההנדסה הקרבית טיפלו במנהרה ובעוד שני פירים שנחשפו באזור, בעקבות גילוי הפיר שממנו יצא אותו מחבל.

בגדוד שלנו יש חיילים מרקע מגוּון. יש אצלנו דתיים ולא-דתיים, אבל כולם התרגשו מהסיפור.

היו חיילים שביקשו בעצמם להתפלל מנחה. על-פי ההלכה אנו פטורים מתפילה בעיצומה של פעילות מבצעית, אבל הסיפור הזה יצר הד חזק כל-כך, שגם מי שאינם מתפללים בדרך כלל, ביקשו להתפלל בהפוגות וכדומה.

לסיום חשוב לי להזכיר את חברנו לפלוגה, מאור לביא הי"ד, מהיישוב השכן סוסיא, שנפל בקרב ברצועת עזה, והניח אישה וארבע בנות.

במהלך הקרבות בשכונת שג'אעייה, בימי החנוכה, מאור מצא חנוכייה בתוך בית של מחבל בעזה וביקש להחזירה לבעליה. וכך כתב:

"בדיוק לפני שבוע, בנר שביעי של חנוכה, יצאנו לפשיטות על כמה בתים בשג'אעייה לחפש מודיעין וכו'. באחד הבתים היה מודיעין על בית של מחבל ('בית פעיל'), ובאמת נמצא שם נשק מתחת למיטה, מדים, ציוד לחימה, דגלים של פת"ח ועוד...

"בין כל ההריסות של חדר השינה בצבצה לה החנוכייה הזאת בשידה ליד המיטה. אשמח להחזיר אותה לבעליה. לפי תחושת הבטן שלי היא נגנבה בשבת השחורה. כמובן שזכינו להדליק איתה את הנר השביעי והשמיני בתוך שג'אעייה. אם למישהו יש קצה חוט למי שייכת החנוכייה, אשמח לשמוע".

מאור פרסם תצלום של החנוכייה, בתקווה להשיבה לבעליה. לדאבון הלב נפל בקרב, ואנחנו נזכור אותו לעד.

  רציתי לשאול

עם הרב משה בלוי

רב היישוב ספיר בערבה

החסידות דורשת שעבודת ה' תהיה בהתלהבות. אבל יש אנשים שאינם נוטים להפגין רגשות.

הרמב"ם היה שכלתן, הוגה, פילוסוף. אנחנו רואים בחיבורו עד כמה סגנונו מאופק ומדוד. ובכל-זאת הוא פוסק: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו" (רמב"ם סוף הלכות לולב). הוא אף מתבטא כי מי שנמנע מהשמחה מתוך תחושה שזו אינה לפי כבודו, הריהו "חוטא ושוטה".

זה היה בעצם הוויכוח בין דוד המלך לרעייתו מיכל בת שאול. מיכל ראתה את דוד "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'", והדבר לא מצאה חן בעיניה, עד ש"וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שמואל-ב ו,טז). היא סברה שאדם שכלי צריך לנהוג באיפוק ולא לצאת מגדרו מרוב התלהבות. ואולם דוד השיב לה שכאשר יהודי משרת את הבורא עליו להרגיש שפל בעיניו ולא לראות את ההתלהבות כביזיון.

גם אם אדם באופיו נוטה לאיפוק ולאי-החצנת רגשות, הרי בעבודת ה' צריכה להיות התלהבות. זו עבודה פנימית שעליו לעשות עם עצמו.

החסידות חותרת לגילוי הנשמה, והנשמה בפנימיותה היא אש. כשיהודי מגלה את הנשמה שבו, ההתלהבות נעשית טבעית בעבורו, בלי קשר לאופיו המולד, לחינוכו ולתרבות שבה גדל.

שמעתי מחמי בשם המשפיע ר' שלמה-חיים קסלמן שבהקדמת התניא נאמר "אליכם אישים אקרא", ויש לפרש זאת שהוא פונה אל ה'אישים', מלשון אש – אל הנשמות הבוערות של בני ישראל.

פוטנציאל ההתלהבות קיים בליבו של כל יהודי. עליו להסיר את החסמים שכולאים אותה: לשמוח, לשיר, לרקוד, לבטא חיבה גלויה ליהודי שני, ולעבוד את הבורא מתוך חיות ואש קודש.

  פינת ההלכה ומנהג

לגימת מים בתפילה

שאלה: האם מותר לשליח ציבור ללגום מים במהלך התפילה כדי להתגבר על צרידות וכדומה והאם עליו לברך עליהם?

תשובה: שתיית מים נטולי טעם – אין בה הנאה אלא כשהיא באה להרוות צימאון. כל עוד החֵך נהנה מהם, או שרצון השותה להוסיף בתחושת הרוויה של המים, מן הסתם עדיין הוא צמא קצת למים, ועליו לברך. יש מי שכתב שתחושה זו קיימת גם כשלוגמים מים כדי להתגבר על צרידות ויובש בגרון.

מי שבירך ושתה קודם התפילה ולפעמים נצרד במהלכה, אין התפילה מהווה הפסק על חלוּת הברכה, והוא רשאי לשתות בלי ברכה. אפילו אם הוא נצרד בתוך חזרת הש"ץ, רשאי לשתות כדי להמשיך ולהתפלל לפני התיבה.

אם לא בירך קודם התפילה אין הוא יכול לברך על המים בעומדו בפסוקי דזמרה או בקריאת שמע וברכותיה ובוודאי באמצע חזרת הש"ץ. ואולם בין 'ישתבח' ל'יוצר' אפשר לברך. בחלקי התפילה שאחרי חזרת הש"ץ אין מניעה לברך וללגום מים.

אם שליח הציבור אינו יכול להמשיך בתפילה, ביכולתו לרמוז לאדם אחר שיחליפנו. ואם הוא עומד באמצע חזרת הש"ץ, ימשיך המחליף מהנקודה שבה הפסיק קודמו.

בתפילות ערבית ושחרית של שבת או יום טוב מתעוררת גם שאלה של שתייה קודם קידוש. ואולם לגימת מים להתגברות על צרידות – מותרת גם קודם הקידוש.

מי שנתקל בבעיות של יובש בגרון או צרידות בעומדו בתפילה, יברר אצל מומחים על תכשירים מיוחדים הקיימים בימינו לצורך זה, היעילים יותר מלגימת מים.

מקורות: ברכות מד,א. מה,א. טושו"ע או"ח סי' רד ס"ז ומשנ"ב, ביה"ל ושעה"צ שם. סידור אדה"ז, סדר ברכות הנהנין פ"ז ס"ז (במהדורת השו"ע החדשה, ח"א עמ' תשח). שו"ע אדה"ז סי' רפט ס"ב. שערי הברכה פי"ח סמ"ח ואילך, ובהערות. וראה קובץ 'משנת יוסף' גיליון כה סימן לג.

  חיים יהודיים

"הם רצו לפרק ואנחנו נבנה"

שנתיים מפעיל הרב יצחק נריה את 'באים בטוב', מיזם המנסה לצמצם את תופעת הרווקות המאוחרת. אחרי שבן דודו הקצין נפל בקיבוץ בארי בשמחת תורה, המיזם תפס תאוצה, מתוך הבנה שהקמת עוד ועוד בתים בישראל תהיה התשובה הנכונה

תעודת זהות. הרב יצחק נריה, בן 51, יליד ירושלים, גדל והתחנך ברובע היהודי. רב קהילה ביישוב מרכז שפירא, ראש ישיבת 'תורה בציון' בירושלים ומייסד 'באים בטוב', ארגון המנסה להציע פתרונות לתופעת הרווקות המאוחרת. בעבר פעל בשליחות חינוכית בתפוצות, ושותף ביוזמות חינוכיות מגוּונות.


"שאלתי את עצמי: יש לי קהילה, ישיבה, מה לי ולזה?". הרב נריה

בא בטוב. לפני קצת יותר משנתיים פנה אליי יהודי צדיק וביקש ממני להירתם לצמצום תופעת הרווקות המאוחרת בציבור הדתי. שאלתי את עצמי: יש לי קהילה, ישיבה, מה לי ולזה? במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: אם ה' שלח אותו אליי, סימן שעליי לעסוק גם בזה. אחרי התייעצויות והרבה מחשבה יצאנו לדרך ביוזמת 'באים בטוב'.

מהלך כפול. עסקנו בניתוח התופעה, בניסיון להבין את שורשיה. גילינו שהרווקות המאוחרת נושאת עימה אתגרים רוחניים. בנינו תכנית עבודה והתחלנו להניע מהלך כפול – גם בקרב הרווקים עצמם, וגם בקרב זוגות נשואים, שייקחו אחריות ויתחילו לשדך מתוך ההיכרות האישית. אחרי שנתיים של פעילות הצלחנו לחולל תנועה משמעותית ולהביא לידי גמר מספר מכובד של שידוכים.

בשם בן-הדוד. בטבח שמחת תורה איבדנו את בן-דודנו היקר, דוד-חיים מאיר הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל, שנפל בשעה שנלחם להציל יהודים בקיבוץ בארי. הוא נישא בגיל מאוחר יחסית וביום חופתם ביקשה אשתו, הכלה הטרייה, להתפלל על כל הרווקים והרווקות, האלמנים והאלמנות, שיזכו להקים בית נאמן בישראל. העניין הזה גרם לנו להעצים את פעילותנו. המרצחים רצו לפרק ולהרוס, ואנחנו בעזרת ה' נבנה עוד ועוד בתים בישראל.

שתיים, שלוש, ש-דך! אחד הסלוגנים שאנחנו משתמשים בהם הוא 'שתיים, שלוש, ש-דך!', שמתכתב עם קולות הקשר 'שתיים, שלוש, ש-גר!' בפעילות האווירית במלחמה. דווקא עכשיו אנו קוראים לאנשים לקחת אחריות ולשדך. לכל אדם יש מכרים, משפחה, וכולם יכולים לסייע להקמת עוד בית בישראל. רק בתקופה האחרונה זכינו לחגוג עוד עשרים וארבעה שידוכים של רווקים מבוגרים.

ליזום ולפעול. צריך לומר ברורות – אסור לאדם להיות פסיבי. רווקים מבוגרים צריכים להשקיע יותר מאמצים. באותה מידה אנחנו אומרים לכלל הציבור שזו אחריות משותפת של כולנו. בואו נשקיע יחד יותר מאמצים.


"זכינו לחגוג עוד עשרים וארבעה שידוכים של רווקים מבוגרים"

ארגז כלים. באתר שלנו מוגש סל של עצות שנבנו בידי טובי המומחים. אנחנו מעניקים מלגות למשדכים, מעלים את המוּדעוּת בקמפיינים, עורכים אירועים, מלווים, חוברים לארגונים שמעניקים עזרים ליצירת שידוכים ועוד. פרסמנו ארגז כלים ל'שדכן' המתחיל. יש יהודי יקר ששידך כמאה זוגות. שאלתי אותו מה הסוד. תשובתו הייתה פשוטה: ליוויתי אותם לכל אורך הדרך. הליווי הצמוד מסיר מכשולים מהשולחן וסולל את הדרך להקמת הבית. היה מקרה שבחור בא בהופעה מרושלת, והשדכן שלנו טיפל בעניין ברגישות, וברוך ה' השידוך קם ונהיה.

לא שחור-לבן. אנחנו מלמדים את המיועדים להסתכל על דברים לעומק, ולא להיתפס לפרטים שטחיים. איתנו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, שתורמים את חלקם. אנחנו נעזרים גם בבינה מלאכותית, שעל-פי השאלונים שהמיועדים ממלאים מתאימה את השידוך הנכון בעבורם.

לא להתייאש. אחד השידוכים המיוחדים שהיו לנו בעיצומה של המלחמה הוא בין אלמן בן 69 לאלמנה בת 65. השניים הושפעו מאוד מהקמפיין שיצרנו והחליטו להקים בית בישראל. המסר שלי לרווקים באשר הם – אל תתייאשו, קחו יוזמה ובע"ה זה יבוא.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)