בבוקר התעוררה הרבנית תוהה ומוטרדת. מדוע השכנה מוסיפה להופיע בחלומה אחרי שכבר סלחה לה? "אולי לא ביערתי מליבי שיירי תרעומת עליה", חשבה
"מה קרה לך?", שאל הגאון המקובל חכם משה פתיה את רעייתו, הרבנית חנה. בעינו הבוחנת זיהה כי פניה אינם כתמול-שלשום. רעייתו נמנעה מלהשיב. הוא הפציר בה שוב ושוב עד שנעתרה. "השכנה אינה חדלה מלהציק לי", מלמלה.
בזכות המחילה. חכם יהודה פתיה
הרבנית לא הייתה צריכה להזכיר את שמה של השכנה. היה ברור לה שבעלה יודע במי מדובר. השכנה הייתה אישה מרת נפש. לעיתים קרובות הייתה מתנפלת על הרבנית בחרפות וגידופים על לא עוול בכפה. הרבנית הגיבה בשתיקה, בתקווה שכך תשכך חמתה של השכנה, ללא הועיל.
בסתר ליבו קיווה חכם משה כי יבוא יום והשכנה תחדל מלהציק. הוא אף שלח אליה שליחים בעניין, אך זו הייתה עיקשת במיוחד.
פעמים רבות הייתה גורפת את מי השטיפה המלוכלכים היישר על הכביסה הנקייה שנתלתה בחצרו של הרב. כאשר הייתה מבחינה באחד מילדי המשפחה צועד ברחוב הייתה פותחת בסדרת צעקות וגידופים.
ההבלגה התמידית עלתה לרבנית בכוחות נפש רבים. היו גם רגעי משבר, שבהם טמנה את ראשה בין ידיה והתייפחה חרש על העלבונות שהיא נאלצת לספוג.
חלפו שנים. השכנה הזדקנה. דעתה כבר לא הייתה צלולה כבעבר, ואולם בכל הנוגע להצקותיה למשפחת פתיה – הייתה מלאה מרץ ורוח נעורים.
יום אחד נפטרה השכנה. בהלוויה הצנועה שנערכה השתתפה גם הרבנית חנה. מעט מהצער שנאגר בליבה במרוצת השנים נפרק שם בדמעות שליש, כשצעדה אחר המיטה.
בלילה נמה הרבנית את שנתה, ופתאום הופיעה בחלומה דמותה המוכרת של שכנתה. הבעת פניה הייתה מיוסרת. "אנא, סלחי לי!", קראה. "גרמתי לך סבל וייסורים בלי הצדקה, וכעת נשמתי מתייסרת סבל איום. אנא סלחי לי...".
ודאי אמחל לך, הרהרה הרבנית כשהקיצה משנתה בעקבות החלום, אך אעשה זאת בבוקר, ביישוב הדעת. ואכן, בבוקר אמרה בקול ובלב שלם: "מחול לך! מחול לך! מחול לך!".
אך בלילה הבא הופיעה השכנה שוב בחלומה. הפעם הבעת פניה הייתה מיוסרת כפליים. "אנא, אנא!", זעקה, "מחלי לי! נכון שהרביתי לחטוא כנגדך, אך עשיתי זאת בחוסר דעת. סלחי לי!".
בבוקר התעוררה הרבנית תוהה ומוטרדת. מדוע השכנה מוסיפה להופיע בחלומה אחרי שכבר סלחה לה? "אולי לא ביערתי מליבי שיירי תרעומת עליה", חשבה.
אחרי תפילת שחרית התיישבה שוב ובמשך שעה ארוכה לימדה זכות על שכנתה, שעשתה את מעשיה מתוך מרירות נפש. לאחר שחשה שליבה מטוהר מכל זיק של קפידה ותרעומת התפללה למנוחת נפשה של הנפטרת, ואמרה בקול שלוש פעמים: "מחול לך!".
אך בלילה נשנה החלום בשלישית. הרבנית התעוררה בבהלה, אינה יודעת את נפשה. היא המתינה שבעלה יסיים את אמירת תיקון חצות, כדרכו מדי לילה, ואז סיפרה לו על חלומה וביקשה עצה.
חכם משה שקע במחשבות. "מחר בבוקר תעלי אל מעונו של חכם אליהו חיים", הציע. "ספרי על החלום המשולש, ובטוחני שיורה לך מה לעשות".
בשעת בוקר מוקדמת יצאה הרבנית אל ביתו של חכם אליהו. הוא האזין לדבריה רוב קשב, ולבסוף אמר: "נראה שלאחר ששכנתך ציערה אותך שנים רבות אין דיי במחילה בביתך. עלייך לעלות לקברה, ושם, במעמד עשרה אנשים, תסלחי לה בלב שלם".
הרבנית לא השתהתה. עוד באותו יום כינס בעלה מניין אנשים, ויחד עלו כולם לבית העלמין. מול הקבר הטרי נפרץ סכר דמעותיה של הרבנית.
הזיכרונות הציפו אותה. השנים הרבות, שבהן סבלה בדומייה, חלפו לנגד עיניה. שעה ארוכה התייפחה בבכי מר. כאשר התאוששה קראה בגרון חנוק: "מחול לך! מחול לך! מחול לך!".
הלילה פרש את כנפיו על העיר בגדד. הרבנית עלתה על יצועה לשנת הלילה. ואז הופיעה שכנתה בחלומה. הפעם פניה האירו, והיא לא התחננה למחילה. היא אחזה בידה האחת קערת זכוכית מלאה גבעולי לוביה ירוקה וטרייה, ובידה השנייה החזיקה כד מים זכים.
"קחי", אמרה לרבנית, "קחי את הירק והמים, וכשם שהחיית את נפשי – כך יחיו אותך מן השמיים".
בבוקר קמה הרבנית נפעמת. רצונה היה להבין את פרטי חלומה, והיא ניגשה שנית אל חכם אליהו. "דעי בתי", אמר חכם אליהו, "כי המחילה שמחלת הפעם הייתה אמיתית וגמורה, ונתקבלה בבית דין של מעלה.
"ועל שספגת את עלבונותייך בשתיקה וסלחת לשכנתך בגבורת נפש עילאית, בישרוך מן השמיים בידי שכנתך, כי השנה תזכי בבן שיאיר את העולם כולו בתורת האמת".
המעשה אירע בשנת תרי"ח. שנה לאחר מכן, בב' בשבט תרי"ט, זרח אור בביתם של חכם משה והרבנית חנה. בן נולד להם, הלוא הוא הגאון חכם יהודה פתיה.
(על-פי 'הדרך', סיפורו של רבי יהודה עובדיה פתיה, כפי ששמעו מסבו המקובל חכם שאול פתיה, בנו של חכם יהודה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
