הקב"ה מבטיח בפרשתנו שכאשר בני ישראל יחזרו בתשובה, אזיי גם "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל,ד). לכאורה, מה פשר הביטוי 'בקצה השמיים' בהקשר הזה? הלוא כבר נאמר בפסוקים הקודמים לאן יוגלו בני ישראל – "וישליכם אל ארץ אחרת"; "בכל הגויים אשר הדיחך", ואפילו נאמר "מקצה הארץ ועד קצה הארץ". אבל מהו 'קצה השמיים'?!
ההסבר בפשטות הוא שזה דימוי למקום מרוחק ביותר, והפסוק מבקש להדגיש את גודל ההשתדלות של הקב"ה בקיבוץ הגלויות, שאפילו יהודי שנמצא בקצה העולם יובא לארץ ישראל.
למה להפחיד ולצער
אך קשה לקבל הסבר זה, משום שלא ייתכן שבפסוק המבקש להפליא במעלת הגאולה תודגש חומרת הגלות, בכך שיהיו יהודים שיוגלו עד 'קצה השמיים'. והלוא דברים אלה עלולים לצער ולהפחיד את בני ישראל!
לצד זה חז"ל גם שללו (ברכות יט,א) דיבור על תרחישי סכנה מצד "אל תפתח פה לשטן". הייתכן שהתורה 'פותחת פה' לאפשרות שיהודים יוגלו עד למצב של 'נידחך בקצה השמיים'?!
השמיים במשמעות גובה
אלא יש לומר ש'שמיים' כאן מבטאים גובה רב. במקומות רבים בתורה המילה 'שמיים' משמעה גובה. "עוף השמיים", למשל, הוא עוף המרחף גבוה. גם "למטר השמיים תשתה מים" – הכוונה לעננים הגבוהים מן הארץ.
וכך פירש רש"י את הפסוק "כי שאל נא... אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים" – "מלמד על קומתו של אדם, שהייתה מן הארץ עד השמיים". גם כאן ברור שהכוונה לתאר את אדם הראשון כבעל גובה מיוחד במינו, ולא כפשוטו, שגובהו הגיע עד השמיים.
גאולה מן ההרים הגבוהים
אם כן, 'מקצה השמיים' כאן אין הכוונה לדימוי המתאר את המקום הרחוק ביותר שאליו יוגלו בני ישראל, אלא הכוונה למקום גבוה. הסבר זה מתקבל על דעתו של כל לומד בפשטות, ורש"י אינו חש צורך לפרש זאת משום שהכול יודעים שיש הרים גבוהים, שבהם חיים בני־אדם, וההרים הם 'בשמיים', היינו בגובה שמעל פני הארץ.
לפי זה הפסוק לא בא להפיל מורא על בני ישראל, אלא כוונתו לומר שגם בני ישראל שיוגלו להרים גבוהים, גם בשבילם יטריח הקב"ה את עצמו להביאם משם ולקבצם בגאולה האמיתית והשלמה.
(תורת מנחם תשמ"ה, כרך ה, עמ' 3030) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
